אחז"ל (ב"מ פ"ה) "אר"י א"ר מאי דכתיב מי האיש וכו' דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה". והנה מאחר שמלבד הקב"ה לא ידע אף אחד לפרש את טעם החורבן הרי מוכח שהיו שלמים בקיום התורה והמצוות, ויש לעיין אם כן מפני מה באמת לא ברכו בתורה תחילה.
ויש שביארו שהדין הוא שאין מברכין אלא על מעשה המצוה עצמו ולא על מעשים שאינם אלא להכשר מצוה, ולפיכך לא בירכו על לימוד התורה, מכיון שלא היתה התורה חשובה בעיניהם אלא בתורת הכשר מצוה – לדעת את המעשה אשר יעשון בשאר מצות – ולא ראו בה תכלית בפנ"ע שיש בה לרומם את נפש האדם ולגדלה, לקשור את האדם עם בוראו ולהתאחד עימו. תחת אשר יכירו במעלתה העצמית של התורה אשר הלומד אותה מביא טובה לעולם (תד"א רבה פי"ח), הם ראו בה הכשר מצוה בלבד, ללמוד ולדעת מה חייבים הם לקיים ועל הכשר מצוה לא מברכים.
אולם נראה לבאר שכוונתם ז"ל פשוטה יותר, ברכה מברכים רק על דבר שנהנים ממנו, כי מכוחה של ההנאה מבינים את הצורך להודות למי שסיפק את ההנאה הזו אולם חיובים שמעמיסים על האדם אינן יוצרים אצלו את התחושה הפנימית של הכרת הטוב ואת הצורך בהודאה, לכן על אף שהיו עסוקים ישראל בתורה אך מתוך שכעול היה על צוואריהם וכחובה שיש לקיימה לא חשו בהנאה שבלימוד ולא נוצר אצלם הצורך לתת תודה על כך.
ברכה היא רגש של תודה ותחושה עמוקה של הכרת הטוב על הנאה שמקבלים, ויתכן שלפיכך לא ברכו ישראל שבאותו דור על הלימוד, משום שחסרה היתה להם ההבנה של האושר הגדול שזכו לו באפשרות של לימוד התורה, כשלומדים תורה שלא מתוך הרגשת אושר מיוחדת, בלי שמחה נפלאה של " כאילו היום ניתנה" אין מקום להשראת השכינה, ולכן נחרב בית המקדש מקום השכינה.
(מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל)
