דברי המדרש הנ"ל טעונים ביאור. הלא חשבון הנשיאים לכאורה נראה חשבון נכון וצודק, שהרי היו מוכנים למלא כל מה שיחסר אחרי שיגמרו בני ישראל להתנדב. ואדרבה מעלה יש בזה, שאפילו אם יעלה החסרון הרבה מאוד, מוכנים הם להשלימו כדי שחס ושלום לא יהיה שום חסרון ועיכוב בבנין המשכן. ובאמת הלא הביאו את אבני השוהם ומה שמוכיח על נדיבות ליבם. מעתה יש להבין למה נענשו על כך שנחסרה אות אחת בשמם?
למדים אנו מכך מוסר השכל ולימוד חשוב בכוחות נפשו של אדם. יכול אדם לעשות פעולה בחשבון הנראה צודק, ומנמק חשבונו בנימוקים נכונים ומתקבלים על הדעת, ובכל זאת אם יתעמק לתוך פנימיותו ויבחן במאזני שכלו את נימי הרגשותיו, ימצא כי החלטתו נובעת ממקור בלתי טהור וממידות שאינן טובות שבקרבו.
ידעה התורה כי חשבונם של הנשיאים – למרות היותו נכון וצודק – נבע מאיזו מחשבת עצלות שהייתה בפנימיותם, לו היו מתעוררים יותר בכל חפץ ליבם להביא נדבתם היו מעבירים כל מיני חשבונות, ועוד היו חוששים שמא יזדרזו ישראל ולא יחסרו מאומה – כמו שבאמת קרה. ומפני חסרון זריזות זה שהיה בהם ראויים הם לעונש. לכן נענשו שהחסירה התורה אות אחת משמם שזהו עונש עצום ונורא, וכפי שביאר מורי חמי הגאון מהרי"ל זצ"ל.
יסוד זה חשוב הוא עד מאוד. בכל עת שמגיע אדם לידי החלטה והכרעה הנראית צודקת על ידי נימוקים וטעמים שונים, עליו להיזהר ולבחון עוד במאזני שכלו מקור ההחלטה, אם שורשה מטוהר מידותיו או חס ושלום מחמת אי זיכוך מידותיו.
(מרן הגרח"מ קטץ זצ"ל)
