יש לנו לעמוד על עוד פרט נפלא בזה שזכו כל הנשיאים, כל אחד בפני עצמו, לכוון לאותה דעת העליונה, ולא רק שכיוונו להביא קרבן לחנוכת המזבח אלא כולם כיוונו לאותו הקרבן עצמו בשווה. ואי אפשר לדבר זה אלא מתוך אותה השראה עליונה שאין בה משום נגיעה עצמית הנטולה מכל ענין של אנוכיות. וכזוהי צורת הדברים הנה לא קרבנו הפרטי הוא זה אלא שהוא קרבנו של הכלל כולו, וכל נשיא בפני עצמו הביא קרבן עבור הכלל כולו לכללם בחנוכת המשכן. אלא שקרבנו להכלל היה לפי פקודתו כנשיא שבטו הוא.
ולכן אף שבצורה החיצונית של הקרבן היו כולם שווים, הנה בצורתם הפנימית נשתנו לפי מהותו של הנשיא ושבטו וכמבואר בדברי הרמב"ן בפ' נשא אשר זהו הטעם שהאריכה התורה הקדושה לפרט כל קרבן בפני עצמו שברקע הנצח של התורה הקדושה לא היו קורבנות שווים, ואח"כ חזרה תורה וכללתם יחד להגיד לנו שכולם משלימים זה את זה בבנין כלל ישראל יחיד ומיוחד.
והעירני הרב הגאוה"צ רבי מרדכי פרלוב זצ"ל האדמו"ר מנבומינסק, לדברי הילקוט שמעוני נשא "רבי ישמעאל אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנדבו מעצמן כולם שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חבירו, שאילו הקריב אחד מהם יותר על חבירו לא היה אחד מהם דוחה את השבת, אמר להם המקום אתם חלקת כבוד אחד לחבירו ואני חולק לכם כבוד, ע"כ.
הרי מבואר שבזה שכולם שווים יש בו משום חלוקת כבוד זה לזה שאף שכל אחד כיוון מדעתו מבלי דעת חבירו כיון שהיתה מחשבתו טהורה ומיוחדת לכלל כולו הרי זהו ענין חלוק כבוד חבירו ולכן יש בקרבנם תורת קרבן ציבור ולא קרבן יחיד ודוחה הוא את השבת. (ואף שברמב"ם פ"ב ממעשה הקרבנות הט"ו מבו' שדחיית השבת היתה הוראת שעה, נמצינו למדים מדברי רז"ל ששורש ההוראה הוא בזה שחל בקרבן תורת קרבן ציבור שיש בו דין דחיית השבת).
(מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל)
