שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם
ידוע דברי חז"ל שמביא רש"י 'מפני מה השרה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם, פרצו גדרי עולם'. עצם הדבר שהקב"ה השרה את שכינתו על גוי רשע וטמא זה נס, ואולי יותר מפתיחת פי האתון, שהרי בין דרגת 'חי' לדרגת 'מדבר' יש הבדל של דרגה אחת. אולם בין 'מדבר' לבין 'נביא' יש הבדלים ודרגות רבות ועצומות.
וכבר שואלים, הרי לכאורה יש לאומוה"ע פתחון פה יותר גדול, והוא שהקב"ה העמיד להם נביאים שפרצו גדרי עולם, ולא העמיד להם נביאים כנביאי ישראל שילמדו אותם בדרך הנכונה, והנביאים שלהם החטיאו אותם, פרצו גדרי עולם.
אומוה"ע ביקשו נביא לתרץ עצמם ולא לתקן עצמם
יש תירוץ בענין שתי' הגר"מ שניידר זצ"ל, והוא שיש ב' סוגי חוטאים, יש אנשים שמתרשלים בעבודת ה' וחטאו – שיש להם סיבות ותירוץ אמיתי מדוע הם התרשלו בעבודה, הם מכירים בחטא אבל יש להם תירוצים, ואף שהם חוטאים הם מודעים לזה ומתרצים תירוצים. אבל יש סוג גרוע בהרבה, שעצם התירוץ הוא הקלקול. כי מלבד עצם החטא הם מתרצים לעצמם שהדרך שלהם היא הנכונה, והם צודקים בדרכם, ואין להם מודעות כלל שהם חוטאים. והתירוץ מעכב אותם מלשוב בתשובה. [ובאמת זה הטעם שמעיקר התשובה הוא הווידוי, שמהותו הוא להוציא בפה, ולהכיר ב'חטאתי' בגנאי, ובחטא. וזה מביא לתשובה].
וזה ההבדל בין אומוה"ע לישראל. כי אומוה"ע אינם מבקשים נביא לשפר ולתקן את דרכיהם. אלא שיהיה להם תירוץ של שקר, נביא שאינו בא אלא לכסות על מעשיהם. ולכן הקב"ה מעמיד להם נביא שאדרבה, יכשיר להם את מעשיהם, שיתיר להם את האסור, כי זה הוא הרצון שלהם שאין להם רצון לחזור למוטב, וזו כוונתם האמיתית.
אבל ישראל אינם מחפשים תירוצי שקר, ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ישראל תמיד רוצה קרבת אלוקים ולכן ע"י הנביא הוא חוזר למוטב. והדבר הזה הוא לימוד עצום בשבילנו, האם התירוצים שלנו הם כיסוי לדרך לא נכונה או שהם תירוצים אמיתיים.
נבואה בלא תיקון המידות מקלקלת יותר
אך יש עוד תירוץ על הקושיא הזו, שנאמר בכמה נוסחאות, ויסודו הוא שטענתם של אומוה"ע הוא, שמה שאין בכוחם 'לקבל' נביא, הוא משום שאין להם אדם שיכשיר את עצמו להיות ראוי לכך ולהגיע לכך, ומה שהם ביקשו מהקב"ה נביא הוא שהקב"ה ישפיע עליו רוח נבואה על חכם והוא יחזיר אותם למוטב. וע"ז הראה להם הקב"ה שאדם שלא מתקן את מידותיו אפילו אם יהיה נביא גדול ממשה הוא יישאר מושחת ומנוול, ולא רק שהנבואה לא תועיל אלא זה יהיה כלי בשבילו להפוך להיות בעל גאווה גדול יותר.
בלעם לא היה רשע למרות שהוא היה נביא, אלא בגלל שהוא היה נביא הוא נהיה יותר רשע. והדבר הזה הוא לימוד עצום בשבילנו, כי מעיקר גדילתו וצמיחתו של האדם הוא תיקון המידות, ואין בזה שום קיצורי דרך, צריך לעבוד ולעלות בזה שלב אחרי שלב מדרגה אחר מדרגה, ובלא זה א"א לזכות בתורה. כי עיקר הכשרת האדם את עצמו לתורה היא כל האדם, כמו שידוע מהגר"א שאומר שעיקר האדם הוא שבירת המידות ואם לאו למה לו חיים.
[ויסוד זה שההצלחה ברוחניות, בתורה ובמסירתה, תלוי במידות טובות, ידוע בשם המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל ששאל אחד מה היא סיבת ההצלחה הגדולה של רבי שמואל זצ"ל? ואמר המשגיח זצ"ל שלדעתו סיבת ההצלחה של ר' שמואל היא המידות האציליות שהוא מושלם בהם, וזו סיבת הצלחתו].
ובזה, בנקודה האמיתית להצלחה, אין שום קיצורי דרך. אלא רק לעלות מדרגה אחר מדרגה שלב אחרי שלב.
תלמידי בלעם ותלמידי אברהם
ידועים דברי המשנה באבות "כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של א"א. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אוכלים בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב שנאמ' להנחיל אוהבי יש וכו' אבל תלמידיו של בלעם יורשין גהינום ויורדים לבאר שחת וכו' ".
וצ"ב הרי כבר המשנה פירשה את ההבדלים בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם, וא"כ מה השאלה שוב מה בין תלמידיו? ועוד צריך לדקדק לכאו' מה החידוש, הרי הדברים ברורים שהצדיק יורש גן עדן ורשע יורש גהינום, ומה משמיענו שזה ההבדל.
והנה המהר"ל בהקדמת פירוש המשנה כ' "יש לך לדעת ענין אברהם וענין בלעם כי אברהם היה ראש האומה הישראלית וכשם שהיה אברהם ראש לאומה ישראלית כך היה בלעם ראש לאומות העולם".
אבל, לכאורה יש הבדל עצום בין שניהם, אברהם יצחק ויעקב הם 'האבות' של כלל ישראל, הם העמידו את מורשת ישראל, כלל ישראל הם בני האבות, הם ההמשך שלהם. לעומת זאת בלעם כמו שכותב המהר"ל הוא מלשון בלע-עם (ויעוי' שכ"כ בערוך בסנהדרין שהוא ל' בליעה) אין כאן עם, אין כאן דבר בר קיימא.
האבות נקראו ישרים
ועומק ההבדל, כתוב בגמ' שספר בראשית נקרא ספר הישר, וכדברי הגמ' בע"ז, זהו ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים. האבות הק' מהותם הוא ישר. מה הוא המעלה של ישר? כבר הבאנו פעם מהגר"ח קופמן זצ"ל שענין ישר אינו אחד שאינו מרמה, ונוהג ביושר, אי"ז הפירוש של ישר. ישר זה אדם שהוא 'שווה' בכל דרכיו, הוא אינו נוטה, תמיד הוא בהשתוות. וזה היה מעלתם של האבות שתמיד הלכו אחרי הקב"ה בהשתוות בלא שום נטייה.
כתוב במדרש שאברהם אמר לקב"ה אני חומה, וע"ז כתוב אם חומה היא נבנה עליה ואם דלת היא נצור עליה. כי אם יש 'חומה' שהיא קביעא וקיימא אז אפשר לבנות עליה טירת כסף, לבנות עליה כלל ישראל. אבל אם הוא 'דלת' – דבר שזז כל הזמן א"א לבנות עליו כלל ישראל.
בשביל לבנות כלל ישראל צריך יושר, השתוות תמידית, בלא תזוזות, מצב של חומה קבועה, רק כך אפשר לבנות המשך ולבנות עם. לעומת זאת, בלעם לא היה בו שום יציבות, בלעם היה חיגר, רגע אחד היה בדרגת נבואה ורגע אחד היה בתחתית השפלות, וכך הוא בלע-עם כי א"א לבנות כך עם.
אצל בלעם ההתגלויות שלו נאמרו בתורה בלשון 'ויקר', לשון מקרה וארעי. בלעם היה בדרגה הגבוהה ביותר בבני אנוש, לא קם בישראל כמשה עוד – אבל אצל אומוה"ע קם בלעם, אך בלעם לא היה יכול להתרומם מזה לשום דרגה, כי כל מציאות הנבואה שלו היתה בצורת מקרה וארעי. ובניין ועלייה הם רק בצורה של קביעות וברציפות. משא"כ אצל משה שהיה קבוע בהשראת השכינה, כמש"א חז"ל עה"פ ואתה פה עמדי שלא זז.
כשמעשיהם ישרים – מעשיהם נהיים רוחניים
ובאמת מוצאים אנו שכל מעשיהם ונישואיהם של אבותינו כל מלאכת צאנם אכילתם ושיחתם זו תורה, כי אצל האבות לא היה אלא ב'ישר', הכל היה באותו מצב של עבודת ה' ולכן מהכל נהיה תורה.
אצל האבות הקד' לא היה הבדל בין תורתן ותפילתן לבין מעשיהם הגשמיים, ובאמת כן הוא האמת, שלגשמיות ועניניה אין קיום עצמי אלא הכל משמש לתכליתם הרוחנית.
וזה היה ההבדל בין בלעם לבין אברהם אבינו כמו שמבאר המהר"ל שם, מה שאצל אברהם כתיב ויחבוש את חמורו ואצל בלעם כתיב אתונו ל' נקבה, ואילו אצל אברהם כתיב גם וירכב על החמור, וכתב שם "ודבר זה ראיה אצל אברהם שאין לו שייכות עם החומרי רק רוכב עליו ומתעלה כי אין לו שום חיבור וצירוף וכך היה אברהם נבדל מן המדרגה החומרית ומתעלה עליו, אבל בלעם היה רוכב על אתונו שהיא נקבה שלמדרגתו היה חיבור עם החומרי וזהו כאמרם בלעם בא על אתונו וכו' ורמזו ההבדל הגדול שהיה בין אברהם ובין בלעם שאברהם היה נבדל מן החומרי ובלעם היה מתחבר אל החומרי".
ההבדל בין בלעם לאברהם היה שאברהם לא ראה שום קיום בפנ"ע לגשמיות והכל הוא לתכלית רוחנית ולכן הוא 'רוכב על החמור' אין תכלית בפני עצמו לחומריות והכל הוא לשמש לתכליתם הרוחנית. משא"כ בלעם הוא היה מחובר לחומר ולכן הוא לא ראה בחמורו שום תכלית ובא על אתונו. ולכן לא שייך שיהיה אצל בלעם יציבות, כי הוא תמיד מחובר לחומר, והוא עולה ומיד נופל ועולה ונופל כל הזמן, וחי חיים כפולים, שרגע אחד הוא רואה בנבואה ורגע שני הוא בא על אתונו.
זכייה ברוחניות בעבודה קבועה
וזהו הפירוש במשנה, אמנם כבר כתבו את ההבדל, שלתלמידי אברהם יש מידות טובות ולתלמידי בלעם יש מידות רעות, אבל עדין יש לשאול, אולי מקרה הוא, וע"ז משיב התנא שאצל אברהם הכל הוא 'להנחיל לאוהבי יש', תלמידיו נוחלין עולם הבא, הכל אצלם הוא יציב וקבוע לעוה"ב. אבל אצל בלעם הכל הוא מקרי, בלא יציבות, ולכן הם יורדים לגהינום. (ואולי לכן אצל אברהם כתוב 'נוחלין' ואצל בלעם כתוב 'יורשין' כי נחלה זה שייכות עמוקה יותר מירושה, כדמצינו שאצל השבטים היה נחלה).
זהו לימוד ולקח, שאם אנחנו רוצים שעבודתנו, לימודנו, תפילתנו, מידותינו, יהיו ברי קיימא חייבים שיהיו ביציבות ובקביעות. לא יום כן ויום לא. ולהבין את המטרה שאנו צריכים לשנות את עצמינו לטובים יותר. להשריש בנו שכל ההליכות חיים אינם דבר נפרד מהחיים הרוחניים, להיות יציבים, להיות 'ישר', לא להיות בבית מדרש בן אדם אחד ובמקום אחר או בהסתר בן אדם אחר, לא לחיות בסתירות, באמצע הזמן כך ובבין הזמנים אחרת. להיות ישר. ולדעת, שאין קיצורי דרך! צריך הכל להיות בקביעות ובעבודה בר קיימא.
אנחנו רוצים להיות בני תורה, בעלי מידות טובות, ובשביל זה צריך להיות ישר בקביעות ובעקביות. ובס"ד אם נלך בדרך הישר נזכה ל"אלוקי אברהם בעזרו".
(משיעור דעת שנמסר בישיבה הקד', ע"ד הכותב בלבד)
