נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" ( ויקרא, כ"ג מ'). והנה בתוס' בסוכה (ריש לולב הגזול ד"ה בעינן הדר וליכא) כתב וז"ל "לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש וכו' הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון" עכ"ל. והיינו דיסוד דינא דשאר הימים הוא בעיקר הלקיחה וד' מינים מעכבים זה את זה הוא בעיקר הלקיחה.
והנה בגמ' (שם ל"ד ב') ושם, ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה. וברש"י ד"ה מעכבין זא"ז ז"ל אם חסר אחת מארבעתן אין השלושה מצווה עכ"ד.
ובפשטות הדברים נראה דהוא כפסול שאול וכדו' דאי מיחסר אחד מן המינים פסול והן הן דברי רש"י וא"כ לכאורה הוא אינו בעיקר הלקיחה אלא מדיני הנטילה הוא ודין בדיני הנטילה הוא, וצ"ע.
והנה יעוי' בתוס' (מנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם) ושם, "י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וכו' אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון" עכ"ל. והיינו דנחלקו בתוס' אם דינא דארבעה מינים מעכבין זה את זה אם הוא נמי ביום טוב שני (היינו בשאר הימים) או לא.
ונראה לבאר מחלוקתם דהנה ברמב"ם (הל' סוכה פ"ז ה"ה) כתב 'ארבעה מינים אלו מצווה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולם נקראים מצוות לולב'. ויל"ע חדא, מה הוא שכתב מצווה אחת הם, ומה בא להוסיף בזה. ותו יל"ע במה שכתב שכולם נקראים מצוות לולב, וכי דינא הוא איך לקרות שם המצווה.
ועוד דהנה כתב הר"מ עוד (הל' תמידין ומוספין פ"ח הי"ד) "שתי החלות מעכבות זא"ז ושני הכבשים מעכבין זא"ז" עכ"ל. ומקור הדין הוא מהסוגי' במנחות (כ"ז א') והנה שם נזכר הדין הזה של ארבעה מינים מעכבין זא"ז נמי ולגבי לולב כתב הר"מ דמצווה אחת הם ועוד דכולם שם אחד שם לולב הם, ולגבי דינא דשתי הלחם וכו' כתב כפשוטו דמעכבין זה את זה וצ"ע החילוק.
והנראה בביאור דברי הר"מ דבאמת יסוד דינא דמעכבין זה את זה שנאמר בד' מינים אינו רק דין מדיני הלקיחה הוא אלא כל דינא דלולב הוא עם האתרוג וכל דין האתרוג הוא עם הלולב וכך כל ד' מינים, וביאור הדברים דבעצם מצוות נטילת לולב אמרינן דעל איזה לולב נאמר דין נטילה, על הלולב הבא עם אתרוג וכו' ובכלל דין הלולב כבר נאמר דין האתרוג, וכן בשאר המינים כבר נאמר בהם דין כל המינים האחרים, כיון שכל דין ההדס הוא רק בהיותו עם שאר המינים. ודין זה הוא מחפצא דלולב, ולא מדיני הלקיחה.
ולפי"ז א"ש מה אתא הר"מ לבאר בדבריו דמצווה אחת הם, והוא לפרש דאינו דין ופסול גרידא כבעלמא אלא מיסוד המצווה הוא שבכל אחד ואחד מהם לקיים את דינו הפרטי שלו נצרך הוא לשאר המינים. ובזה יובנו גם דברי התוס' שכתבו דהוא מעיקר מצוות הלקיחה ומשום דכל מין ומין מעצם דינו שלו כבר מיתלי תלי בשאר המינים, ואם כן מעצם דין הלקיחה הם מעכבים זה את זה.
וזה גופא פלוג' הי"מ והתוס' במנחות, דלדעת הי"מ הוא פסול כפסול דלכם ודין והלכה הוא בדיני הלקיחה ולכן אינו מיסוד מצוות ד' המינים ומעצם חיוב הלקיחה שלהם ומעתה בשאר ימים אפשר שיטול מין אחד וייצא ידי חובתו, אמנם התוס' חלקו ע"ז וסברו דהוא מיסוד הדין דד' מינים ולכן גם בשאר ימים בעינן ליה לדינא דמעכבין זה את זה.
וכ"ז מיישב מש"כ הר"מ שמצווה אחת הם ועדין צ"ב מאי אתא למימר דכולם נקראים מצוות לולב. והנראה לומר בזה דהנה ביארנו דדין מעכבין זה את זה הוא דין בעצם דינא דד' מינים דכל מין בעי בשביל לקיים מצוותו הפרטית לשאר מינים, ולמד הר"מ דבאמת ליתא כלל לדינא דאתרוג הדס וערבה וכל דינא דאתרוג וכו' הוא רק דינים מדיני הלולב דבעינן בשביל לקיים מצוות הלולב לאתרוג וכו' וכל שנאמר בהם הוא רק למצוות לולב הוא, שיהיה לולב כזה הבא עם האתרוג וההדס והערבה, ולית ליה לדינא דד' מינים כלל, אלא כולה דין לולב הוא.
ודבר זה הוא חידוש, אולם יעוי' מש"כ הר"מ (סה"מ מצוה קס"ט) ושם, היא שציונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים וכו' וכבר התבאר משפטי מצווה זו עכ"ד. והיינו דלא נקט כלל דהמצווה היא ליטול ארבעה מינים, ואלא דכל מצוותו הוא בלולב והלולב בא עם שאר מינים. דבעי לקיים מצוות הלולב להדס וערבה ואתרוג.
ויעוי' בגמ' (שם, ל"ז ב') ושם, אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא מ"ט אין מברכין אלא על נטילת לולב וכו' אמר ליה הואיל ובמינו גבוה מכולם ע"כ. וברש"י שם, במינו גבוה משלושתן. והיינו דהוא משום חשיבותא דלולב.
אולם יעוי' בדברי הר"מ (הל' לולב פ"ז ה"ו) ושם "מצווה וכו' וכשהוא נוטל לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו" עכ"ל. ונראה בביאור דברי הר"מ כדברינו דהא דמברכין על לולב הוא מפני שהוא דינא דהתורה ליטול לולב, ואלא דלולב בעי לאתרוג הדס וערבה.
