וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדישכם (כ"א ח')
בגמ' (גיטין נ"ט ע"ב) ושם, "תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון" וברש"י ליטול מנה יפה ראשון "אם בא לחלוק עם הישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשווה אומר ברור וטול איזה שתרצה".
ובתוס' ד"ה וליטול וז"ל 'כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובים בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפרק מקום שנהגו דהנותן עינו בחלק היפה אינו רואה סימן ברכה לעולם'. עכ"ד. והיינו דנחלקו רש"י והתוס' במילי דשותפות אם יש בהם דינא דוקדשתו, דלרש"י בכל דבר יש דין וקדשתו ומשא"כ התוס' סברו דרק לגבי עני או חברים המסובים אית דינא דוקדשתו, משא"כ גבי שותפות.
והנה בתוס' (מועד קטן כ"ח ב') ד"ה וליטול מנה יפה ראשון כתבו 'פירוש יש לישראל ליתן לו אבל הוא אין לו ליטול כדאמרינן פרק מקום שנהגו הנותן עינו בחלק היפה אינו רואה סימן ברכה לעולם כו' מיהו נראה לי דכהן כיון שזה דינו יכול לראות סימן ברכה ואע"פ שאומרים בפרק הזרוע ונתן ולא שיטול מעצמו אין זה לוקח מתנות כי אם רואה שפיר מהו רוצה ואמר ליתן לו' עכ"ד. [ואגב אורחא באמת שמעי' מינה שכל מקום שהוא נוטל דאין שותפות אמרינן להאי דינא דאינו רואה סימן ברכה].
ולכאורה דברי התוס' צ"ע טובא דהא מקשי מסוגיא דתני בפרק הזרוע ונתן ולא שיטול מעצמו דשם איירינן לענין מתנות כהונה דיש לכהן ולשבטו דין ממון בזה ומדינא קאתינא עליה דישראל ולוקח ושם נאמר להאי דינא דמ"מ לא יקח מעצמו אלא שיתנו לו מקרא דונתן ולא שיטול מעצמו, אולם לגבי דינא דוקדשתו דהכא לכאורה לא שייכא כלל וכלל דהרי מדינא לא שייך גבי הכהן ואין לכהן שום תביעה על זה, אלא דהוא מצוות הישראל לכבד הכהן ולייקרו אבל הוא ממש ככל מצוות דרמיא על הישראל וכמצוות תפילין הוא, ומה שייך להכא דינא דתביעת הכהן במתנות כהונה דבעי שם קרא דונתן ולא שיטול מעצמו, דהנה רש"י בסוגי' בגיטין כתב 'לאחר שחלקו בשווה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה' והיינו דהוא דינא דעל הישראל רמיא והוא האומר לכהן טול איזה שתרצה ובאמת אם הישראל לא מקיים דינו אין לכהן שום זכות או תביעה על הישראל בזה, וצ"ע דברי התוס'.
והנה יעוי' בחידושי מרן הרב זצ"ל שכתב בהל' ת"ת לחלק בין דינא דכבוד האמור גבי רב המובהק ובין חיוב הכבוד האמור גבי רב שאינו מובהק, דהנה גבי רב המובהק לשון הר"מ שחייב אדם והיינו דהוא חיוב ואילו גבי רב שאינו מובהק ל' הר"מ הוא 'מצווה' וביאר בזה דחלוק טובא חיוב כבוד שאדם חייב כבוד לרבו המובהק שדינו הוא שאדם חייב כבוד לרבו ומשועבד לרבו על זה, והוא דין שנאמר בין הרב לבין התלמיד דהוא חיוב התלמיד לרב, וכחיוב עבד לרבו כן הוא חיוב תלמיד לרב המובהק.
משא"כ גבי רב שאינו מובהק כל חיוב הכבוד הוא מצווה ככל מצוות בעלמא ואין בזה שום ענין עם הרב שאינו מובהק והוא מילתא דרמיא על התלמיד ואין לרב עימו כלום על זה.
וזהו ג"כ ביאור מה שהרב המובהק שמחל על כבודו שכבודו מחול כיון שהוא דין ששייך לרב והוא חיוב לרבו ואילו רבו שאינו מובהק הוא חיוב כלפי שמיא ואין כלום לרב עם חיוב זה וממילא אין שייך מחילה בזה. וזה טעם נמי מה שנקט הר"מ אצל הרב המובהק לישנא דחובה ואילו אצל הרב שאינו מובהק כתב לשון מצווה.
ויש להסתפק לגבי דינא דוקדשתו אם דינו הוא ככבוד הרב שאינו מובהק והוא מצווה דרמיא על נפשיה בלבד בלא שום שייכות לכהן, או דבאמת דינו ככבוד הרב המובהק שיש בו חיוב ושיעבוד לרב, ויש לכהן תביעה מהישראל על החיוב הזה.
ויעוי' ברמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ב ה"ב) שכתב "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה" עכ"ד. ולשון הר"מ הוא 'צריך' ולא כתב מצווה לנהוג בהם כבוד הרבה, ונראה דבאמת הוא חיוב ככבוד הרב המובהק שיש תביעה לכהן על כבודו מאת הישראל ואינו מצוות הישראל דרמיא עליה בעלמא.
ולפי"ז י"ל מש"כ התוס' במועד קטן דלמדו דאינו מצווה גרידא אלא חיוב הוא שחייב לכהן וא"כ שפיר יש תביעה לישראל על זה ועל כן הקשו מדינא דמתנות כהונה שנאמר ביה ונתן ולא שיטול מעצמו. וזה טעם נמי מה שהתחילו התוס' בריש דבריהם דיש לישראל ליתן לו אבל הוא לא יטול וכו' והיינו דמיסוד הדין שייך שפיר ליטול ורק משום דברי הגמ' דלא יראה סימן ברכה הוא הטעם למה שאינו יכול ליטול ואילולי זה הוא באמת נוטל, ועי'.
אמנם בסוגי' בגיטין רש"י כתב 'ואומר לו ברור וטול איזה שתרצה' ומבואר דלרש"י כל הדין הוא דינא דרמיא על הישראל ואין מקום לנטילת הכהן כלל שאין לו זכות בזה.
ובתוס' בגיטין התחילו דכל דינא ודקדשתו הוא שייך רק לגבי צדקה ומסובים וכדו' אולם גבי שותפות לא. ומגמ' דכל הנותן עיניו בחלק היפה אינו רואה סימן ברכה, ולא התחיל בהכל שלא יטול, ומבואר דבהכל לא היה שייך שיטול הכהן ולא היה הוה אמינא ע"ז ורק לגבי שותפות קס"ד שיטול בראש כיון דהוא שותף, על זה הביא דברי הגמ' דאינו רואה סימן ברכה אולם על תחילת הדברים לא אמר כן. ומבואר דס"ל לתוס' ולרש"י בסוגי' בגיטין להדיא דאינו אלא מצווה על הישראל ואין זכות לכהן בה ודלא כמש"כ התוס' במו"ק.
ויעוי' ברמ"א (או"ח סי' נ"א) שכתב "אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה דהוה כמועל בהקדש אם לא מחל על כך" ובמשנ"ב (ס"ק קע"ב) כ' 'דהוה כמועל בהקדש שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלוקיך וכו' אם לא מחל על כך, אבל אם מחל מותר שכבוד הכהונה וכו' ניתן רק להנאתם לפיכך בידו למחול וכו' ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו' עכ"ד.
ונראה דבהא נחלקו אם כבוד הכהונה הוא מצווה דרמיא עליה ואז לא שייך מחילת הכהן על זה דלית ליה לכהן כלום אצל הישראל, וכרב שאינו מובהק הוא. או דהוא דין שישראל משועבד לכהן וכדין כבוד רב מובהק הוא ואז שייך מחילה על זה דלאו מצווה בעלמא הוא אלא זכות הכהן על הישראל. ואפשר דזה כוונת המשנה ברורה שכתב דכל דין וקדשתו הוא רק להנאת הכהן. והוא דין שמחויב הישראל לכהן וכמש"נ לדעה זו שיכול הכהן למחול לישראל.
