בקרבנות יוה"כ מצאנו דברים מחודשים שאינם בכל הקרבנות, דבקרבנות יוה"כ כ' 'וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר', הרי מבואר דקרבנות של יו"כ מלבד הכפרה על ישראל, הם כפרה גם על מקדש הקדש ועל אוהל מועד ועל המזבח. ולא עוד, אלא שהכתוב מזכיר את כפרת המקומות קודם כפרתן של ישראל. וצ"ב מהו הכפרה על המקומות.
ומצינו עוד חידוש טפי, דבגמ' יומא ס. מבו' דאי נשפך דם הפר והשעיר, מביא עוד פרים ושעירים, בשביל שיהא דם ליתן מתנות על כל מקום מהמקומות שהוזכרו בקרא. והנה בכל הקרבנות נתינת המתנות היא בשביל הכשר הקרבן, והמזבח הוא מקום הנתינה, אבל הכא קרבן חובת היום כבר נעשה, וכל מה שמביאים עוד שעירים ופרים הוא בשביל שיהא דם ליתן מתנות והזאות על אותן מקומות, ונמצא מבו' בזה חידוש, דהכא אדרבה, הקרבן בא בשביל המתנות, ומבו' מזה דהמקומות זקוקים וטעונים שינתנו בהם דם לכפרה, והמקומות בעצמם הם שצריכים כפרה.
ומבואר שיוה"כ, הוא לא רק זמן כפרה על כלל ישראל, אלא הוא גם מטהר ומתקן את ביהמ"ק, כל מקום ומקום שבו, וצ"ב למה צריך לכפר על המקום, ולמה זמנו ביוה"כ, ומה זה שייך למה שישראל מתכפרין ביוה"כ.
ונראה לבאר בזה, דהחטאים פוגמים גם בקדושת המקדש עצמו, ומטמאים ומחללים קדושתו והמקדש יורד מדרגת השראת השכינה בו, וממילא אין המקדש במלא קדושתו וטהרתו. והדבר מבו' בזבחים מ"א: דתנא דבר"י, מפני מה נאמרה פרוכת הקודש בפר כהן משיח דכתיב 'פני פרוכת הקודש', ובהעלם דבר כתוב 'פני הפרוכת' סתם, משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת, וברש"י בחומש (ויקרא ד') הוסיף, אף כאן כשחטא כהן משיח, עדיין שֵם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, ח"ו נסתלקה הקדושה. הרי מבואר שע"י החטאים של ישראל, הפרוכת יורדת ממעלתה, והשראת השכינה במקדש מתמעטת, והמקדש אינו במלא קדושתו.
וכדמצינו שכשחוטאים הרבה, יש מדרגה שהשראת השכינה מסתלקת לגמרי מביהמ"ק, כמבואר בגמ' בר"ה, י' מסעות נסעה שכינה, כן גם כשחוטאים מעט ולא נתמלאה הסאה, מ"מ יש סילוק שכינה במדרגות, ויש חילול המקדש במקצת, והחוטא שולח ידו בפלטין של מלך להרסו ולהמעיט ולהחשיך שפעת אור העולמות.
ומעתה, ביו"כ שישראל חוזרים בתשובה, ויו"כ מכפר, יש גם כפרה מיוחדת על ביהמ"ק, שישוב אל מדרגתו ותשוב השראת השכינה לשלמותה, והקב"ה מתקן כל הקלקולים וכל הפגמים שנעשו ע"י החטאים, כמו שנאמר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל, וכמו שבתשובה מתרפא החוטא עצמו, כן התשובה מתקנת כל העולמות, וגם מתקנת את הפגמים שפגמו בביהמ"ק.
והנה במתנות שעל מזבח הפנימי כתוב 'והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל', וברש"י, וטהרו, ממה שעבר, וקדשו, לעתיד לבא. מבואר שיש תרי עניינים ותכליות בהזאות, אחד, לטהרו ממה שעבר, והשני, הוא לקדשו על להבא. וצ"ב מהו לקדשו על להבא, וכי אינו קדוש בקדושת מקדש ומזבח. ול' זה הוא כדמצינו במילואים, שהיה שם קידוש וחינוך למזבח. ומבואר דביו"כ יש קידוש של ביהמ"ק, והדבר צ"ב, וגם למה הוא דוקא ביוה"כ.
והביאור הוא דכיון שישראל נקיים מחטא, א"כ אפשר לכפר ולעקור את רושם החטאים מן המקדש, ומעתה המקדש יכול לחזור ולשוב למדרגת מלא קדושתו, ונמצא דיש בזה ענין של חינוך וקידוש ביהמ"ק, שצריך לקדש מחדש את ביהמ"ק. ולמדנו שביו"כ נעשה דבר עצום של חנוכת הבית, שביהמ"ק מתקדש ומתחדש בקדושתו. ונמצא לפי"ד דביו"כ ישנם שתי כפרות, כפרת ישראל, ועוד כפרה על ביהמ"ק, שהוא ענין של חנוכת הבית, ולא עוד, אלא שכפרת המקדש, נזכר בכתוב קודם לכפרת ישראל.
והנה בסוכה תנן בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. ופירש"י דכתי' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, ובמדינה יום אחד, דכתי' ולקחתם לכם ביום הראשון. והדבר צ"ב, דאותה מצוה גופא, משתנה חיובה לפי המקום, ושיהא חילוקי דינים לפי חילוקי המקומות, והיכן מצינו ענין כזה.
עוד צ"ב דגם ל' המצוה הנאמר בכתוב חלוק, דבנטילה במקדש, כ' ושמחתם, ובנטילה בגבולין, כ' ולקחתם, דמזה נראה דלא רק דחלוקים בדיניהם, אלא דגם חלוקים בעניינם, דבמקדש עניינה שמחה, ובגבולין עניינה לקיחה, וצ"ב.
ונראה לבאר בזה, דהנה אי' במדרש עה"פ בתהלים 'פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה', בדורות הללו שאין להם לא מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד וכו' מכאן שהקב"ה מקבל השבים, ועם נברא יהלל יה, שהקב"ה בורא אותן בריה חדשה. ולהלן שם, ומה עלינו לעשות, ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, לפיכך משה מזהיר את ישראל, ולקחתם לכם ביום הראשון.
ומבו' דסוכות הוא המשך הבא לאחר ר"ה ויוה"כ, ונטילת ד' מינים הוא מצות הודאה הילול וקילוס על שנתקבלה תשובתם ותפלתם, וכיון שנבראו בר"ה ויוה"כ בריה חדשה, צריכים להלל ולקלס.
והנה בחיוב הלל יש גדרים, דלא על כל דבר טוב יש חיוב הלל, ויש דברים שמברך עליהם הטוב והמטיב או שהחיינו, אבל אין אומר עליהם הלל, ובגמ' במגילה מבו' דעל יציאה מעבדות לחרות כמו יצי"מ ועל הצלה ממיתה לחיים כמו אצל אחשוורוש אומרים. והנה כפרה על חטא אינה מחייבת הלל, אמנם הכא מבו' דהתשובה והכפרה של ר"ה ויוה"כ הם בגדר בריה חדשה, וזה מחייב הלל, כדכתיב ועם נברא יהלל קה, מבואר דכשישראל עומדים בדין בר"ה ויוה"כ, והקב"ה מוחל להם ונעשים כבריה חדשה, אע"פ שזה ענין רוחני בדיני שמים, מ"מ אינו פחות ממיתה לחיים שהיה אצל אחשורוש, ועל ברייה חדשה כזו צריך להלל.
נמצאנו למדים שמצות לולב הוא המשך אחר הברייה חדשה שאנו נעשים בר"ה ויו"כ, ומצוות החג היא להלל ע"ז.
ולפיכך כיון דהנטילה באה להלל ולקלס על קבלת תשובתם וכפרתם כמבו' במדרש, ובכפרת יוה"כ נכללו ב' כפרות, על ישראל ועל המקדש עצמו, א"כ גם בנטילת הלולב נכלל הילול וקילוס על שני ענייני הכפרה, דבנטילת הלולב מהללים ומקלסים על כפרת ישראל, וגם על כפרת המקדש והקודש.
ומעתה מבואר מה שנתחלק נטילת לולב במקדש ובגבולין, דיש בזה שתי הודאות וקילוסים, על כל דבר בפ"ע, הנטילה במקדש היא הלל וקילוס על כפרת המקדש, ובגבולין היא הלל וקילוס על כפרת ישראל.
ולפיכך כיון דהנטילה במקדש היא כל ז', ובגבולין היא יום א', וגם במקדש נקראת שמחה, ובגבולין נקראת לקיחה, משום דבגבולין שהיא באה על כפרת ישראל, היא נטילה להלל ולקלס, אבל הנטילה במקדש, שהיא באה גם על כפרת המקדש, ונתבאר דיש בזה ענין של חנוכת הבית, א"כ מלבד ההילול וקילוס, יש בזה גם ענין של שמחה, דבחנוכת הבית יש שמחה לפני הקב"ה, וכמו שאיתא בגמ' במגילה דף י', שבאותו היום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ.
