שנות הכולל – החיים עצמם
בישי"ק ובישי"ג מעוררים את הבחורים לכך שזמן הבחרות הוא היסוד לבנין האדם והדברים נכונים, אני לא יכול לומר אם זה העיקר, אך ודאי ששנות הכולל הם רבות בכמות ובאיכות, ואף אם בזמן הבחרות השפעת המעשים רבה יותר, אבל לית מאן דפליג שוודאי ששנות הכולל רבות מן השנים בישיבה, והרבה יותר איכותיות מבחינת הכל, מבחינת הלימוד מדרגתו של כל אחד הרבה יותר גבוהה, אחרי החתונה אוחזים אחרי כמה מסכתות, מי שזכה ללמוד נשים נזיקין ומי שהאיר בו משנתו, כ"א לפי מה שהוא.
וזו נפקא מינה עצומה כשלומד נדה אם יודע מסכת כתובות או לא, ומי שיודע כמה מסכתות, הן מבחינת הידיעות והן מבחינת ההבנה הרי ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, אין יום שלא נפגשים עם זה, ככל שאדם יודע יותר הוא מבין יותר, והוא מבין בכל מקום יותר.
מדברים על השנים שעליהם נאמר 'כי הוא חייך ואורך ימיך', הם החיים עצמם, עכשיו אנחנו עסוקים בשנות החיים, וכמובן יש נסיונות לכל תקופה, יש מלחמת היצר, הוא גוזל מאיתנו את השעות הטובות, את כל הזמנים הטובים. אני לא יודע מה הסדר פה, אבל כשאני הייתי אברך צעיר בכולל פוניב'ז רובא דעלמא היו חוזרים הבייתה בצהרים וגם בערב, אם צריך אז צריך – אני רק לוקח את זה בתור דוגמא קטנה – כי זה יכול להתארך ולהימשך ולבזבז כל כך הרבה זמן.
היחס הנכון לתקופות 'זמניות'
חזרתי בישיבה הרבה פעמים על הסיפור שהיה עם סבי הטעלזער רב, כשהוא נפרד מחתנו הגאון רבי ברוך סורוצקין זצ"ל כשהם היו זוג צעיר אחרי החתונה ופרצה מלחמת העולם והם נסעו יחד עם ישיבת מיר לשנחאי ומשם לארה"ב, לפני שעלו על הרכבת הוא אמר להם, עכשיו אתם עולים לרכבת לנסיעה של כשבועיים, זה זמני, אחר כך תהיו באוניה, זה גם זמני, אחר כך תגיעו ליפן זה גם זמני. שלושת רבעי מהחיים עלולים להתבזבז על הזמנים האלה שנקראים זמני!
אז הוא אמר לו, כשאתה עולה עכשיו לרכבת אתה צריך להתייחס לזה כאילו כך יהיה כל ימיך, וכל ימיך תחייה ככה, תתייחס לזה כאילו כך יהיה תמיד, אז אתה קובע לך מיד סדרים שלימים. והעידה הרבנית גינזבורג שבעלה היה אחד מגדולי מיר הגאון ר' אפרים מרדכי גינזבורג חתנו של המשגיח שהיה אח"כ ר"י מיר בארה"ב, והיא סיפרה שהם ישבו מולם בנסיעה, והיא לא ראתה אותו, היא אמרה, את האברך הקטן, הצעיר, הזה, אפילו פעם אחת עם עינים מחוץ לגמרא! כשהיא הלכה לישון בלילה וכשהיא קמה בבוקר תמיד הוא היה כבר עם עינים בגמ', וגם שהיו הולכים שוטרים ובודקים את הניירות והיו מסמכים מזויפים הוא לא היה מוציא את העינים מהגמ'. הגאון ר' יצחק סורוצקין שליט"א שהוא אדם גדול בענקים אמר לי, הגיעו לשנחאי ביפן רבים הסתובבו לדעת אם אפשר כבר להמשיך או לא, אבא הגיע ומיד קבע חברותות ולא ידע מכלום.
זה נוגע לנו תמיד בכל עת ובכל שעה, אבל כמדומה שלאברכים יש את זה יותר מאצל בחורים, אברכים ברשות עצמם הם וממילא החששות יותר שייכים, אבל אלו הם השנים! אני זוכר משפט ששמעתי מאברך חשוב שהוא ת"ח חשוב, אני לא זוכר מה היה הנידון אז בכולל, אבל הוא אמר עכשיו אנחנו לפחות עשרים שנה בכולל, אחרי עשרים שנה יש שיוצאים להרביץ תורה, בזמן הזה צריך לצאת עם ש"ס ביד! לכל הפחות. מדובר על ש"ס בעיון, לומדים מסכתות מתחילה ועד סוף ואח"כ חוזרים, אלו הם השנים שהם העיקר, מה שהיה עד עכשיו זה היה ההכנה, הכנה מאוד חשובה, כעת הם החיים עצמם.
ניצול הזמן, וניצול שישי ושב"ק
רובם ככולם שיושבים כאן הם בני עליה, מי שקצת עבר בחיים, אלו שהתייחסו בצורה שבא לכולל והולך, ויש טירדות, החיים יכולים להתבזבז כך, הם יוצאים אחרי עשרים שנה ולא יודעים מימינם לשמאלם… לומדים עכשיו מסכתות שנוגעים למעשה, הרי מרגישים בזה הרבה טעם, והאדם מרגיש את עצמו יותר תלמיד חכם. הרי הנפקא מינה בין תלמיד חכם לעם הארץ אינו רק כשיושבים ללמוד, הנפק"מ זה גם בבית, ת"ח מעריכים ומכבדים אותו בבית.
אדם שקובע לעצמו ומקפיד על כל רגע ושעה, על סדרים בשבת ועל סדרים בערב שבת, הרי ידוע לכל ששבת זה זמן שאפשר לזכות בו רבות, כמבואר בגר"א שמה שאמרו מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט הכוונה לקניני תורה, בראש השנה קוצבים לכל אחד כמה ידיעת התורה כמה הבנת התורה יהיה לו, כמה דפים הוא יספיק, חוץ משבת ויו"ט שהמוסיף מוסיפים לו, וכתוב ע"ז בגר"א דקאי "גם" אגשמיות, אך העיקר הוא בתורה, והיום ב"ה הענין של הכוללים בער"ש וכדו' מאוד התפתח ואדם יכול לנצל את השישי ושב"ק ומוצ"ש מאוד.
אדם שיש לו קביעות יכול להספיק מסכתות רבות, רק כדוגמא קטנה, כשהגעתי מחו"ל ללמוד בתור בחור היה כאן בב"ב איזה קרוב משפחה שלי שהיה 'בעל הבית' והוא רצה לקבוע זמן ללמוד, וקבענו ללמוד יחד עשרים דקות, וקובץ על יד ירבה ממש, הספקנו כמה וכמה מסכתות מהלימוד הזה. אדם יכול לצאת תלמיד חכם מכזו קביעות! כל קביעות של יום ביומו אפילו של עשר דקות, וכ"ש בזמנים בערב שבת ובשבת, אפשר לצאת מזה ת"ח.
ההבדל בין ת"ח לעם הארץ הוא בכל דבר
היום יש כל כך הרבה דברים בתיבות דואר ובכל מקום, מי מבקש מאיתנו להעלות את זה? להכניס את זה הביתה? השוטה הזה שיושב לכתוב בעיתון אם הוא היה לידך לא היית מדבר איתו, הרי האנשים האלו בדר"כ הם הפחותים שבפחותים, והאדם הזה אתה קורא את כל מה שהוא חושב ואת כל מה שהוא כותב, הרי זו טיפשות, בזמן הזה אתה יכול ללמוד.
האמת היא, שאדם שהוא מתמיד הוא גם בעל יותר טוב ויש לו מידות טובות, וההתעניינות בבית הכל אצלו בשלימות. אשתו של הגאון ר' מאיר חדש זצ"ל שהיה מתמיד גדול, אמרה שהוא עשה לה את כל חייה לגן עדן. ת"ח מקיימים אוהבה כגופה ומכבדה יותר מגופה. אבל מי שמתעסק בשטויות יורד גם בתורה וגם בכל דבר. אני מכיר יהודי שלא זכה להיות שתול בבית ה' וללמוד וכיום הוא הגיע לפנסיה, והוא עומד כל הבוקר בחלון, עומד ועומד, ואין לו מה לעשות. אבל תלמיד חכם תמיד יש לו מה לעשות, התורה כל כך גדולה היא.
ת"ח אינו פנוי – ניצול הזמן בדרכים
יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, זה צריך חיזוק תמידי, הולכים בדרכים אין שום סיבה שלא לחשוב בלימוד, שלא לחזור על הלימוד, לעשות בו קנין, בין בדיבור בין במחשבה. ברמב"ם בהל' דעות כתוב תלמיד חכם ניכר ומובדל מהעם וכו' "ת"ח הולך כאדם הטרוד בעסקיו". ת"ח הוא טרוד, אין לו רגע פנוי. סיפר לי פעם אברך, שהגאון רבי משה שפירא זצ"ל שהיה בקיא בכל התורה כולה סיפר פעם שהמתנה הגדולה שקיבל לחתונה הוא פשט בגמ' ששמע, שאמר לו מישהו כך, הגמ' דנה כמה פעמים לגבי דין פנוי הבא על הפנויה שיש בה מחלוקת אם פסלה לכהונה, וקשה מדוע הזכירו כאן פנוי, הרי עליו אין נידון, וביאר אותו ת"ח שהפנוי כאן הוא לא מי שאינו נשוי אלא הוא כדברי הרמב"ם בסוף הל' איסורי ביאה "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" זה הכוונה פנוי. והעבודה שלנו בחיים הוא לא להיות פנוי, אין רגע מיותר ואין זמן מיותר.
בקנין הזה אפשר לקנות הרבה, גומרים את הסדר והולכים הביתה אפשר לחזור בדרך על תוס' פעמים רבות, אפשר לצאת עם התוס' ברור יותר. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל למד בגרודנא בתור בחור, אחד הסיפורים על ההתמדה הנוראה שלו הוא, שהוא למד עם חברותא סוגיא מסובכת עד מאוחר בלילה, והלכו לישון מאוחר, ובבוקר התחילו ללמוד שוב ולר' חיים היו הדברים ברורים היה לו משנה סדורה בסוגיא, מה קשה ומה מובן, והחברותא היה צריך להתחיל להיכנס לסוגיא שוב מתחילה, שאל אותו החברותא איך אתה יודע את זה כ"כ טוב, הרי סיימנו ביחד והלכנו לישון, אז ר' חיים שאל אותו ומה עשית? אז הוא אמר לו הלכתי לישון, ר' חיים אמר לו הלכתי לישון, אך לפני שהלכתי לישון דחפתי את הראש בכרית שלא ישמעו, וצעקתי לעצמי את כל השאלות שהיו לנו עוד פעם ועוד פעם. ועוד סיפרו עליו שבדרך לאכסנייה היו חוזרים שוב ושוב על כל מה שלמדו, וכל תחנה היו חוזרים שוב. כך אפשר, וכך צריך, ואם זה לא כך אז אנחנו נהיה עמי הארצות שחייהם אינם חיים, לת"ח אשריך בעולם הזה זה כפשוטו.
איך נראית סעודת שבת של ת"ח
יש משנה ידועה בסוף קנים "ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם ע"ה כל זמן שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם" וכפשוטו הוא ענין סגולי שהת"ח זוכה לדבר זה שכל שמזקין דעתו מתיישבת, אבל ברבינו יונה בשער ב' מפרש שהוא משום שזקני תלמידי חכמים "בזקנותם אוזרים חיל", ת"ח עובד קשה גם בזקנותו, הוא מתחיל מסכתות חדשות, הגאון ר' אהרון לייב זצ"ל בגיל תשעים, התחיל למסור שיעורים על מסכת זבחים, כך הם זקני ת"ח לומדים עוד פעם ועוד פעם ביגיעה ובעמל גם כשמזקינים, לעומת זאת עמי הארצות יושבים בטלים, ודעתם מיטרפת עליהם.
זו נפקא מינה עבורינו לילדים, לדורות, לבית, למשפחה, איך תיראה הסעודת שבת שלנו, סעודת שבת של תלמיד חכם זה תענוג אמיתי, תלמידי חכמים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ולעומת זאת סעודת שבת של עם הארץ, אמר לי פעם איזה יושב קרנות כל השבוע הוא עובד, אבל בשבת אין לו מה לעשות, הוא הולך לצאת מדעתו. אין צער גדול מהשעמום הזה והבטלה מביאה לידי חטא. ומלבד זה הוא גם אינו מכובד בעיני בני ביתו.
ניצול כראוי של כל תקופה משנה הבן אדם
המשך חכמה בפרשת וזאת הברכה כותב על מה שהספידו את יעקב אבינו בגורן האטד, ותמוה מה שלא הספידו אותו עד אז, והלא במצרים היה שבעים יום ולא כתוב שהספידו אלא רק שיוסף בכה, ומדוע לא הספידו עד אז? אומר המשך חכמה בשביל להספיד אדם צריך להכיר אותו מקטנותו עד זקנותו רק כך יכולים לצאת ידי הספד, בארץ ישראל הכירו אותו עד זקנותו שירד למצרים ובמצרים הכירו רק את זקנותו לכן לא יכלו להספיד, ובגורן האטד היו שניהם ולכן יכלו להספיד.
והנה הרי מדובר על אנשים שיכולים להספיד את יעקב אבינו כראוי, והם הכירו אותו בארץ ישראל מאה ושלושים שנה, ורק השבע עשרה שנים האחרונות היה חסר להם, ומכל מקום זה לא מספיק בשביל ההספד של יעקב, ולכאורה תמוה מה היו השנים האלה שחסרים בשביל ההספד. אלא כתוב כאן, שבשבע עשרה שנים אלו יעקב אבינו הפך עצמו לאיש אחר מהשנים שלפני, תלמידי חכמים ככל שמזקינים דעתם מתווספת עליהם, הם הופכים להיות משהו אחר, ולכן לא הספיק המאה ושלושים שנה שהם הכירו אותו. ת"ח ככל שמזקין, מתווסף יותר יגיעה, יותר התמדה, יותר יראת חטא, יותר ידיעת התורה, יותר הבנת התורה. מרן הרב שך זצ"ל כמעט בכל שיעור היה אומר 'אף פעם לא הבנתי את זה כל כך טוב', בכל פעם הוא היה נכנס לסוגיא מחדש, עם כל כולו עד שראה מול העינים את הדברים כמו שלא ראה אף פעם.
אין מתנה יותר מהאפשרות לצאת בכולל עם כל התורה
יש סיפור על הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל שהיה עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל בסלוצק, עד שר' איסר זלמן עלה לאר"י לישיבת עץ חיים והם נפרדו, לאחר תקופה עברה הישיבה של ר' אהרן לקלצק והוא ביקש מר' איסר זלמן שיבוא לחנוכת הבית, ושמעתי מנכד של ר' אהרון שר' איסר זלמן התבטא אז על ר' אהרון 'הוא כל כך התעלה בשנים מועטות אלו עד שאי אפשר להכיר אותו'. ובאמת שזה בדוק ומנוסה, שמי שעושה מה שצריך, עוברת חצי שנה או שנה והוא נהיה מתמיד גדול יותר, ידען גדול יותר, הוא יוצא עם עוד מסכת ביד.
כשהייתי בכולל היו עושים סיום מסכת ופעם אחת דיבר איזה אברך ואמר אנו יושבים בכולל ורואים עוד אברכים שיוצאים להרביץ תורה ואילו אברך יכול לחשוב שעובר עוד שנה ועוד שנה ולא רואה התקדמות אלא צריך לדעת וכו', ואז לא הבנתי את דבריו בכלל, לא הבנתי את השאלה, הרי זה לא כך, הרי כל שנה מתעלים, כל שנה יוצאים עם עוד מסכת, אין יותר מזה! הלוואי שיכולנו לשבת כל החיים בכולל, ב"ה יש לנו מתנה נפלאה שהקב"ה נתן לדורנו שלא היה בעבר, שאפשר לשבת וללמוד כל החיים, הרי בכולל אפשר לצאת עם כל התורה כולה ולהיות בקיאים בכל התורה כולה!
הקב"ה יעזור שכולנו וכל בית ישראל נעשה את המוטל עלינו ונזכה לנצל את השנים היקרות והרגעים היקרים ונצא בכל חודש, בכל שבוע, בכל זמן, עם רכוש גדול, עולים ומתעלים עד בלי די.
(ועד שנמסר לבוגרי הישיבה הקד', מודיעין עילית)
