פרשת פנחס – ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית (כ"ה, י"ד). את המדינית, ר"ל עם המדינית, דרק בשעת מעשה היה מותר להורגו. ועי' בספורנו שכתב "וזה כי אמנם בכופרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה" עכ"ל. והיינו משום דהיה מותר לזמרי להורגו וכדאיתא בסנהדרין פ"ב ע"א "הבועל ארמית קנאין פוגעים בו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד וכו' נהפך זמרי והרגו פנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא", ומבואר בגמ' דאע"ג דהדין הוא דהבועל ארמית קנאים פוגעין בו מכל מקום כיון שאינו מצוה להורגו אלא רשות בעלמא חשיב כרודף ומותר להורגו.
ולכאורה היה נראה דכיון דהקנאי תורת רודף אית ליה א"כ לאו דווקא זמרי אינו נהרג עליו אלא דה"ה כל אדם ההורג את הקנאי, דלא מצינו חילוקא בחיובא דרודף בין הנרדף לכל אדם, וכיון דחזינן דהנרדף מותר להורגו א"כ ה"ה כל אדם. אולם יעו"ש ברא"ש ובמאירי שכתבו להדיא דכ"ז נאמר רק כלפי זמרי אבל איניש אחרינא נהרג עליו, ודבר זה צ"ע לכאורה דנימא דאישתני דינו של הרודף לגבי הנרדף מלגבי כל אדם דכיון דאית ביה חיוב מיתה של רודף ממילא בגופו של רודף ליכא חילוקא בין אחר לנרדף וצ"ע.
ולכאורה היה נראה מוכרח ומבואר מזה דהא דהותר לזמרי להרוג את פנחס היה דין בפנ"ע על הנרדף שמותר לו להרגו משום דהבא להורגך השכם להורגו והוא כעין היתרא לנרדף אבל אין זה חלות דין בגופו של רודף שיחול בו חיובא להרדף דבגופו של רודף ליכא חילוק. וכיון דהוי זה דין מיוחד של השכם להורגו הוי זה דין ורשות לנרדף עצמו אבל אחר חייב עליו דלאו רודף הוא, וכן מבואר להדיא בדברי הר"ן שם שכ' וז"ל "אבל זה שבא על הכותית אין הקנאים פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה וכו' אלא לעשות בו נקמה והבא להורגך השכם להורגו" עכ"ל ומבואר כמש"נ.
אולם יעו"ש ברא"ש ובמאירי שכתבו דהא דאיניש אחרינא אם הרגו נהרג עליו הוא משום שאין הקנאי רודף גמור, ומבואר מדבריהם דהא דהנרדף מותר להורגו הוא משום דגבי הנרדף חשיב רודף וניתן להורגו משום דהוי רודף, וזה צ"ע לכאורה דלא מצינו חילוק בחיוב של רודף בין נרדף לכל אדם. וגם עיקר ד"ז דאינו רודף גמור צריך ביאור.
והנראה לומר בביאור דבריהם עפ"י מש"כ מרן רי"ז הלוי (פ"א מהל' רוצח הי"ג) דהא דרודף בעלמא אין חייבין עליו הוא דין מסויים בפנ"ע הנאמר על רודף משום דחלה ביה תורת אין לו דמים וגברא קטילא, והוא חלות דין בגופו של הרודף המועיל לפטור על הריגתו כדין גברא קטילא, ושני דינים נאמרו ברודף, חדא, עיקר דין הצלה של נרדף שניתן להצילו בנפשו של רודף ושנית דהרודף עצמו תורת אין לו דמים עליו לגבי כל הדינים, יעוש"ה.
מעתה נראה דהא דכתבו הרא"ש והמאירי דכל אדם נהרג עליו משום דלאו רודף גמור הוא נתכוונו לומר בזה דאע"ג דתורת רודף ביה מ"מ כ"ז הוא רק לענין עיקר דין הצלה האמור בנרדף, דהקנאי תורת רודף ביה והבועל חשיב נרדף ואית ביה ההצלה של נרדף וניתן להצילו אף בנפשו של רודף. אך מ"מ לאו רודף גמור הוא דנימא ביה דיש בו תורת אין לו דמים וגברא קטילא הוא דכיון דדין הוא דקנאים פוגעין בו וניתן לו רשות להרוג את הבועל ודאי דאין הקנאי בכלל רודף בעלמא לאחולי ביה תורת אין לו דמים, ושוב ממילא דההורגו נהרג עליו דתורת דמים ביה.
אולם דעדין קשה דנהי דתורת דמים ביה מ"מ כיון שהנרדף עצמו רשאי להורגו משום דתורת רודף ביה לענין דין הצלה של נרדף א"כ ה"נ כל אדם, וכל אדם יהא מותר להרוג את הקנאי משום הצלת הנרדף. אולם נראה פשוט דבזה שפיר יש לחלק בין הנרדף לשאר בני אדם וכדאשכחן לענין הדין דיכול להצילו באחד מאיבריו דהוא חל לגבי כל מציל ומציל בפנ"ע, וכל שיכול להצילו באחד מאיבריו אסור להורגו וכל שאינו יכול להצילו באחד מאיבריו ניתן לו הרשות להצילו בנפשו של הרודף, דרק לענין הדין דאין לו דמים וגברא קטילא דהוא חלות דין בגופו של הרודף ואינו שייך להמצילים בזה הוא דליכא לחלק בין הנרדף לשאר בני אדם, דבגופו של רודף ליכא חילוק בין אחר לנרדף. מעתה שפיר י"ל דאף דאיתא לדין ותורת הצלה של נרדף כ"ז הוא רק לגבי הנרדף עצמו ולא לגבי שאר בני אדם דלהם אין הרשות והמצוה של הצלת הנרדף.
וטעמא דמילתא נראה משום דשאני נרדף הבועל משאר בני אדם דאילו שאר בני אדם כיון דגם להם נאמר הרשות והדין דקנאים פוגעין בו והותר להם הריגתו של הבועל ממילא דליכא להם המצוה של הצלת הנרדף ורק הבועל עצמו הוא דאית ליה דין הצלה של נרדף ויכול להציל עצמו בנפשו של הרודף, אולם כ"ז הוא משום דאינו רודף גמור ויש לו תורת דמים דאילו הוי ביה דין ותורת אין לו דמים אין חילוק בין מי שהורגו דהוא חלות דין בגופו שנחשב לגברא קטילא, וכמש"נ.
והדברים מפורשים להדיא ברא"ש וביד רמ"ה שכתבו וז"ל וה"מ זמרי אבל איניש אחרינא לא דלאו רודף גמור הוא דהא ברשות קעביד ומאי שנא איניש אחרינא כיון דלדידיה נמי איכא רשותא למיקטליה לזמרי לא איתיהבא רשותה לאצוליה אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למיקטל נפשיה הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה עכ"ל.
ודבריהם צ"ב לכאורה דכתבו דהא דאיניש אחרינא נהרג משום דלאו רודף גמור הוא משום דברשות קעביד וכל אדם אתיהיב רשותא להרוג את זמרי ולכאורה תרי טעמים נפרדין הם, אולם למש"נ הדברים מבוארים היטב דבאמת תרי דינים נאמרו ברודף, חדא עיקר דין הצלה של נרדף בנפשו של רודף, ושנית דהרודף עצמו תורת אין לו דמים וכמש"נ, ולזה הוא דבאו הני תרי טעמים דאילו לענין הדין דהרודף אין לו דמים דהוא חלות דין בגופו של הרודף דנחשב לגברא קטילא כתבו דקנאי לאו רודף גמור הוא משום דברשות קעביד ומשו"ה חשיב דיש לו דמים, אולם הרי אכתי יש לומר דאינו נהרג עליו משום הרשות והמצוה של הצלת הנרדף דניתן להצילו גם בנפשו של הרודף דהלא הנרדף עצמו אם הרגו אינו נהרג עליו אע"ג דיש לו דמים, ולזה כתבו לחלק בין הנרדף לשאר בני אדם דאצלם ליכא המצוה והרשות להרוג את הרודף משום הצלת הנרדף, דלאו מצילים נינהו כיון דאתיהיב להם רשות להרוג הבועל ולכן אף דתורת נרדף ביה מ"מ אין להם המצוה והרשות של הצלת הנרדף משא"כ הנרדף עצמו, ובדין הצלת הנרדף שנאמר לגבי המצילים עצמן שפיר יש לחלק בין הנרדף לשאר בני אדם ואתיין דבריהם היטב, וכמש"נ.
(נחלת בנימין)
