בפרשת בא "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" (שמות י"ב י"ג).
הנה מבואר בקרא בטעם מצוות פסח מצרים דהוא לצורך הצלת ישראל וכדכתיב ולא יהיה בכם נגף למשחית וגו' ולכאו' הך טעמא לא שייך בפסח דורות.
והנה בחינוך כתב בטעם עשיית כל מצוות הלילה הזה לדורות, דהוא לזיכרון הניסים שנעשו לאבותינו ולהודות עליהם. וא"כ מבואר דחלוקים בטעמם וביסוד ענינם ענין פסח מצרים ופסח דורות, ובאמת כן נראה גם ממה דליכא בפסח דורות דינא דהזאת הדם על המשקוף ועל המזוזות, וכן בשאר חילוקי דינים דאיכא ביניהו. וכן יתבאר לשון הכתוב גבי פסח דורות וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגהו (י"ב י"ד) וכן להלן כתיב ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם (י"ב כ"ד) והיינו דענין עשיית הפסח לדורות הוא בבחינת חוק בלא טעם, וליכא בו הך טעמא האמור בפסח מצרים.
אמנם קצת קשה לבאר כן ולומר דאכן חלוקים הם בענינם וטעמם לגמרי וכתרי מצוות נפרדות נינהו, ובודאי דיש תוכן וטעם אחד בשניהם, אף דחלוקים הם בכמה דינים, מ"מ בחדא פרשתא כיילינהו רחמנא ובשורשי המצוה וטעמי' נראה דענין אחד להם, וצ"ת.
ויתבאר הענין עפ"י הכתוב בירמיה רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה (י"ז י"ד) ופירש"י כי תהילתי אתה בך אני מתהלל ומתפאר תמיד לומר שאתה מושיעי, ומהך קרא יסדו בתפילה הנוסח בברכת רפאנו וגו' ויש להבין מה נתינת טעם הוא זה שתקובל תפילתו ובקשתו, מחמת מה שתמיד אני מתהלל שאתה מושיעי.
הן ידועים דברי הבית הלוי פר' בא בביאור תשובת התורה להבן הרשע בעבור זה עשה ה' לי, ופירש"י בעבור שאשמור חוקיו ומצוותיו עשה ה' לי, וביאר הבית הלוי דיסוד וסיבת כל הגאולה ממצרים היתה כדי שאעשה הפסח, ולא מחמת שנעשית גאולה ממצרים ממילא באה חובת ומצות ההודאה של הקרבת הפסח ושאר מצוות הלילה, אלא בעבור זה, בשביל שאקיים אלו המצוות זהו כל סיבת וטעם כל הגאולה, יעו"ש אריכות דבריו בזה.
וכעי"ז מהגר"ח שביאר במש"כ אסתכל באורייתא וברא עלמא, דשגרת המחשבה היא דמשפטי התורה הם בגדר משפטים שניתנים להשגה שכלית ויש למצוא בהם טעם, אבל האמת היא שגם המשפטים חוקים הם, והיינו דגם מה שנראה מובן בשכל האדם, והוא נראה בגדר משפט מתוקן, גם הוא ביסודו חוק, דכל מה שמבינים עתה קצת בטעמי המצוות, אי"ז סיבת המצוות דמה שיש איסור גזילה בתורה, אי"ז משום דזהו הירוס והשחתת העולם אלא דאיסתכל באורייתא וברא עלמא ומחמת שכך כתוב בתורה שגזילה אסורה נעשה בגלל זה הטבע בעולם, שהגזילה הוא ענין רע ומקולקל, וכן בשאר טעמי המצוות אין בהם נתינת טעם על כל ענין המצווה. וכן ידוע מהמשגיח ר' ירוחם שביאר דטעמי המצוות שנמסרו הוא מל' טעימה והשגת איזה אחיזה בענין המצוה אבל ענינם וטעמם אינם ניתנים להשגה כלל.
אמנם בד' הבית הלוי מבואר ענין נוסף דגם הנהגת העולם הוא בכדי שיצא מזה קיום המצוות, וכל ענין הגאולה ממצרים, הוא כדי שיבוא עי"ז עשיית הפסח, ושאר מצוות הקשורות לזכירת יצי"מ.
ולפי"ז יש לבאר הכתוב בפרשת בא, בא אל פרעה וגו' למען שיתי אותתי אלה בקרבו ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך וגו' והנה ברמב"ן מבואר דהנך תרי טעמי הם הסיבה להמכות, למען שתי אותותי, ולמען תספר באוזני בנך וגו'.
ולפו"ר צריך להבין דהא הסיפור וההודאה באים אחרי שהי' המכות והגאולה, ומה שייך דכל תכלית המכות היא למען תספר, ולפי"ד הבית הלוי מבואר הענין היטב, דכל תכלית יצי"מ וכל המכות, היו בכדי שיהא מצות הודאה, ואי"ז דינא דממילא, דמחמת שהי' גאולה, ממילא צריכים להודות, אלא כדי שיהא הודאה באו כל תכלית המכות, ועפי"ז זהו שאמר הכתוב כאן למען תספר.
וכן מפרשים הכתוב במן (ט"ז ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ופירש"י למען אנסנו הילך בתורתי, אם ישמרו מצוות התלויות במן שלא יותירו ממנו ושלא ילקטו בשבת וכו', וצ"ב וכי תכלית נתינת המן הוא בשביל מצוות התלויות במן הא כל המצוות הם אחר שיש מן, ממילא איכא כמה דינים בזה, אולם ליסוד הנ"ל מבואר דכל מאורעות העולם כולם הם כדי שיקיימו מצוות ה' א"כ תכלית כל נתינת המן הוא כדי שיקיימו המצוות התלויות בו.
והנה הביאור מהגר"ח על הכתוב בתהילים ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי, דהביאור בזה דאף דבחסדך בטחתי ויש לי ביטחון גמור שתבוא הישועה עד כדי שליבי יגל בישועתך, מ"מ אשירה לה' כי גמל עלי, דהגדת השירה היא מחויבת רק בגמר הישועה בפועל ומכוח עצם הביטחון בישועה לא סגי בזה לומר שירה. ומאאמו"ר זצ"ל שמעתי ששאלו לאא"ז ז"ל דביהושפט כתוב בדה"י (ב כ', כ"א) שהנביא אמר להם שמחר הם נוצחים במלחמה ובבוקר אמר יהושפט רינה ותהילה והלל לפני החלוץ, ואז נלחמו ונצחו, הא מבואר דשייך ענין של שירה והודאה גם קודם הניצחון והנס.
וענה ע"ז אא"ז ז"ל דע"פ נביא שאני, דמאחר והי' עפ"י נביא שיהיה הניצחון ממילא שייך שירה אף קודם הנס (ואפשר דהביאור בזה דנבואה לטובה אינה חוזרת, והוי טפי מביטחון גרידא) וכן יל"פ הא דאיתא במכילתא עה"פ ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, דמשה רבינו אמר להם שיפארו וירוממו ויאמרו שירה ואמרו אשירה לה' וגו' עוד קודם קריעת ים סוף ואמירת השירה היתה קודם הישועה, הרי דשייכא שירה עוד קודם הישועה, ולפי"ד אא"ז ז"ל י"ל גם בזה דהיה עפ"י נבואה דה' ילחם לכם ובזה שייך שירה אף קודם הנס.
אולם נראה לבאר הענין באופ"א והיינו דשייך אופן של שירה אף קודם הנס, דבמדרש איכה (ד' ט"ז) איתא דד' מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אסא יהושפט וחזקיהו, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם אמר לו הקב"ה אני עושה כן וכו' עמד אסא ואמר אין לי כוח להרוג אתה רודף ואתה עושה אמר לו אני עושה, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כוח להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו' עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה וכו'.
ונראה דמבואר בזה גדר חדש בענין השירה, דיש וענין השירה בא כהודאה על הניצחון ובזה שייכו דברי הגר"ח מתי חל החובה ומתי יתכן לומר שירה על הניצחון והנס, ובהובטחו ע"פ נביא אם שייך לומר וכו', אבל כאן נראה דגדר השירה הוא דאני אומר שירה ואתה עושה ודומיא דאינך דוד ואסא, שעשו מלחמה וניצחו, והמלחמה היא הסיבה לניצחון ה"נ אמר יהושפט שהוא תולה ניצחונו בכוח הגדת השירה, והיינו דע"י שמעמיד עצמו במדרגה של אומר שירה אף קודם הניצחון, ושכל קיומו וענינו בעולם הוא הגדת השירה לה', בזה גופא הוי סיבה שיבוא הניצחון והנס, כדי שיהא לו על מה לומר שירה, דכך היא ההנהגה שאם האדם מתעלה ומגיע למדרגת אומר שירה, ומתהלל בקב"ה תמיד, נותנים לו סיבה להגדת שירה, וזהו מהלך אחר בכל ענין השירה דאי"ז שאומר שירה אחר שיש כבר נס, דבודאי כל המלכים אמרו שירה כשנעשה להם נס וכן הא מצינו בדוד וידבר דוד את דברי השירה הזאת בעת הציל ה' אותו מכף כל אויביו וגו' אלא דכאן מבואר דיש הנהגה שע"י אמירת השירה יהיה הנס, ושלא הנס הוא הסיבה לשירה, אלא השירה היא סיבת הנס.
וזהו כוונת הכתוב בירמיה הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה כי תמיד אני מתהלל בך לומר שאתה מושיעי, היינו שאני מעמיד עצמי אף קודם הישועה במצב של אומר שירה והלל, ואין אני אומר שירה רק אם יעשה לי ישועות אלא כל מצבי ועניני בעולם הוא הגדת השירה, וממילא עושים לי ניסים כדי שיהא לי על מה לומר שירה, וצריך לידע כוונה זו בברכת רפאנו שנתקנה על יסוד כתוב זה שהאדם צריך להעמיד עצמו במדריגה זו תמיד.
והנה בודאי דדוד לא היה במדרגה פחותה מיהושפט וגם בדוד כתוב מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע (תהילים י"ח) ופי' המפרשים שם (רד"ק ואב"ע) דאף קודם הניצחון אני מהלל ה' ומשום כן אני נושע. (אמנם ברש"י פי' מהולל אקרא ה' אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי וזהו לכאו' דלא כמש"נ בד' הגר"ח הנ"ל וצ"ע) והיינו דגם דוד אמר שירה קודם הנס, אלא דהמכוון בזה דלדוד היה גם היכולת לרדוף וללחום וסמך על הישועה שיעזרהו ה' גם בכוח הרדיפה ולא רק בזכות השירה ודו"ק.
ולפי"ז נראה לבאר הענין בטעם הקרבת הפסח במצרים שבאמת הוי ענין אחד עם פסח דורות, דהענין בזה שיהא בזה סיבה לגאולה, וזכות להינצל, ע"י שמעמידים עצמם כבר עתה קודם הגאולה בקבלה הזאת של שמירת הפסח וזכירת הענין הזה, משום כן לא יתן למשחית לנגוף, דהפסח הוא מעין שירה והודאה על גאולתם וכבר עתה אף קודם הגאולה העמידו עצמם במדרגה של אחר גאולתם שהם בני חורין, ומשבחים על גאולתם וע"י הנהגתם זו זכו ללא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, ונמצא דבאמת ענין הפסח במצרים ופסח דורות אחד הוא, וזהו הטעם שניתן להם ענין פסח דורות שענינו אחר הגאולה, לזכור ולהודות כבר במצרים, עוד קודם להגאולה, דע"י הקרבת הפסח נתחדש סיבה שיהא הפסח, והיא יצי"מ, וע"י שקיבלו ע"ע והחלו כבר עתה עוד במצרים לשמור ולעשות את הפסח של דורות ולזכור הנס תמיד, ולהיות בגדר שתמיד אנו מתהללים בך, לומר שאתה מושיענו, בזה זכו לגאולתם ממצרים, ודו"ק.
(ביאורים ושיחות)
