בענין חינוך על דין מהדרין
סי' תרע"ה ס"ג ברמ"א ולדידן דכל אחד מבני הבית מדליק קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק ג"כ. ע"כ. ע' בה"ל דנחלקו בזה האחרונים, ודעת השלטי גבורים דקטן אין צריך להדליק, דליכא חיוב חינוך על דבר שאינו חיוב אלא הידור, ודעת הרמ"א שיש חיוב חינוך גם ע"ז. והדבר צ"ב דמ"ש הידור מצוה משאר מצות, דהא הידור מצוה נמי מצוה היא, ומ"ט אין ע"ז חיוב חינוך, וכעי"ז קשה במש"כ הבה"ל לעיל סי' תרע"א דהרי"ף הביא מה שאמרו בגמ' שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה, דזה לא נכנס בכלל מה דקי"ל בעלמא דהלכה כב"ה בדינא אחרי דאינם מחולקים בענין הלכה אלא בענין הידור בעלמא, והדברים צ"ב דהידור נמי דינא הוא.
ואולי י"ל כש"כ הגרי"ז בהל' חנוכה, דהך מהדרין אינו חיוב, כיון שהוא יותר משליש, ורק מי שבא להדר מהדר, ולא דמי להידור בכל מקום שהוא חיוב, וי"ל דמה"ט נמי ליכא ע"ז חינוך, וע"כ לא חשיב המח' ב"ש בדבר שהוא בדינא, שהרי אין בזה חיוב אלא מדה טובה, דנחלקו במי שרוצה להדר, באיזה אופן הוי קיום של הידור, במוסיף והולך או פוחת והולך, אבל דינא אין בזה, דלעולם לא מחייב וכש"כ.
ב] אמנם בעיקר מש"כ הביאור הלכה בדעת השה"ג דליכא דין חינוך אהך דין מהדרין צל"ע, דז"ל השה"ג [הריא"ז] מצות נר חנוכה איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים אבל על הקטנים שאינן מחוייבין נראה בעיניי שאינו מדליק כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל ולשון זה קשה, דכ' הקטנים שאינם מחויבים נראה שאינו מדליק, דאיזה חיוב פשיטא ליה שאינם חייבים, דהא זה גופא הוא דאתא לאשמעינן דהקטנים אינם מחוייבים
ומזה היה נראה [לו"ד הבה"ל] דהריא"ז ס"ל כש"כ האחרונים [גליא מסכת או"ח סי' ו', בית הלוי בקונטרס חנוכה, חי' מרן רי"ז הלוי הל' חנוכה] בדעת הרמב"ם דמהדרין נר לכל אחד אין פירושו שכל אחד מב"ב מדליק כ"א דהבעה"ב מדליק כמנין בני ביתו, דכמו שיש הדלקה כמנין הימים, כך יש הדלקה כמנין בני הבית, וקאמר דאינו מדליק אלא כנגד ב"ב החייבים בנר חנוכה, [ולא שחייבים בהידור זה, דלדידיה הא ליכא כלל חיוב אכל ב"ב] וקטנים הרי אינם חייבים בנר חנוכה, דגם אם קטן חייב במצות מדין חינוך אינו בר חיובא כמו גדול, וע"כ אין דין להדליק כנגדם, וזהו שכ' דקטנים שאינם מחוייבים נראה שאינו מדליק כנגדן, וכן נראה גם מדברי המאירי שהביא שם הבה"ל המהדרין במצות נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני ביתו הגדולים, דאין מובן מש"כ לפי מנין כו' דהא אינו דין מנין כלל, כ"א דכל אחד מדליק, ומזה נראה דבעה"ב מדליק כמנין בני הבית, ורק דס"ל דאינו מדליק אלא כמנין ב"ב הגדולים בחייבים בנר חנוכה וכש"נ אבל מדין חינוך על הקטנים גופייהו לא מיירי כלל. וכמדו' שהמ"ב לא הביא כלל שיטה זו דבעה"ב מדליק כמנין בני הבית, וכפה"נ לא ס"ל מה שהבאנו מאחרונים, וע"כ פירש גם בדעת המאירי והריא"ז דהב"ב מדליקים בעצמם, וכ"נ מדברי המג"א תרע"ז סק"ח
—
שם במ"ב ונ"ל דלקטן א"צ להחמיר כולי האי ודי שידליק בכל לילה רק נר אחד לכו"ע ע"כ והדברים צ"ב, דממ"נ אי ס"ל כהש"ג דליכא חינוך על הידור מ"ט מדליק הקטן כל עיקר, ואם איכא מ"ט אינו מוסיף והולך, ומה בין זל"ז
ואולי י"ל בזה, כעין מש"כ מרן הגרי"ז לענין ברכה על מנהג, דמה שאין מברכין על מנהג אינו תלוי בחיוב, דחיובא מתורת מנהג אין מברכין עליו, כ"א דהוא תלוי בחפצא, אם המעשה הוא מצוה או מנהג, וע"ז י"ל דלענין חינוך, לא תליא בחיובו, כ"א בחפצא, דכל שהמעשה הוא הידור אין בו דין חינוך, ומעתה זהו מאי דאיכא בין ההידור דנר לכל אחד, ובין ההידור דמוסיף והולך, דההידור דנר לכל אחד כתב הגרע"א דיסודו הוא שמכוין שלא לצאת וממילא מקיים גוף המצוה בעצמו, ורק דמדינא אינו חייב לקיימה בעצמו, וד"ז עצמו שמקיימה בעצמו הוא הידור, [וע"כ כתב דאף דאין מברכין על הידור, אבל על הברכה של נר לכל אחד מברכין, דלאחר שכיון שלא לצאת הרי הוא חייב בעיקר המצוה] ומאחר דהקטן מכוין שלא לצאת נמצא דהמעשה שעשה הוא מצוה גמורה, אלא דזהו הדין מהדרין, שיקיימה בעצמו ולא יצא בהדלקת הבעה"ב, וכיון שהקיום הוא מצוה אית ביה מצות חינוך, משא"כ מנין הנרות כנגד הימים אינו אלא מעשה הידור, ולא גוף המצוה, וע"ז ליכא דין חינוך
עוי"ל לשיטת הט"ז בסי' תרנ"ח דאיכא מצות חינוך באתרוג שאול, כיון שגם בזה מתחנך למצות, והכ"נ כיון שבמעשה אין חילוק, שהרי גם עיקר החיוב הוא מעשה של הדלקת נר בפתח ביתו, ע"כ אף דהוא אינו חייב במקום שהדליק אביו, מ"מ בגוף המעשה אין חילוק בין היכא שהדליק אביו להיכא שלא הדליק, ונמצא מתחנך לגוף המצוה, משא"כ הוספת נרות, אין בו חינוך לגוף המצוה, אלא להידור, ובזה ליכא מצוה ודו"ק.
—
הדלקה מפלג המנחה
בב"י בסו"ס תרע"ב וכתוב בשם מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל שכתב בארחות חיים (שם טו) מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה (ברכות כז:) צלי של מוצאי שבת בשבת מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי עכ"ל.
ומה שהביא מרב צלי כו' צ"ע דהתם הוא דין מיוחד בתפילה, דקיי"ל דעבד כמר עבד כו' ולר"י זמן תפילת המנחה הוא עד פלג המנחה, ומאחר זמן מנחה מתחיל זמן מעריב, אבל לגבי שאר דינים אין פלג המנחה חשיב כלילה, וע' רא"ש ריש ברכות, והעירוני דההוכחה הוא מהבדלה, דנהי דזמן תפילת ערבית היא מפלג המנחה, אבל איך יצא חובת הבדלה, דהוא מצוה בפ"ע, ובע"כ דמפלג המנחה הוי כלילה גם לגבי שאר דינים, אבל הא גופא קשיא, דהא שם בברכות דכ"ז ב' נראה דפלוגתייהו הוא רק בתפילה, ואטו לגבי כל דיני התורה חשיב לילה מפלג המנחה וצ"ע.
עוד מבואר מד' הא"ח דכשמדליק מפלג המנחה יצא משום דזהו זמנו, וזה דלא כהתרה"ד שכתב שאינו אלא הכשר מצוה, כיון דא"א להדליק אח"כ, [ובשו"ע כאן יש אומרים שיכול להדליק מפלג המנחה כל יום, וכ' ע"ז בביאור הגר"א דהמקור הוא א"ח והראיה מהבדלה, ולכאו' כונתו דפליגי בזה הא"ח והתה"ד].
ועל המלחמות
אנחנו אומרים "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות" על הניסים ניחא, מודים על הניסים ועל התשועות, אבל מה הפירוש שמודים שהקב"ה עשה מלחמות? וכי איזו טובה יש במלחמות?
אלא הפשט, כמדומני שכך אומרים, מודים להקב"ה על זה שהם הלכו להלחם, כי הרי מעיקר כוחו של היצר הרע שמייאש את האדם שלא יצא למלחמה בכלל, כי הוא רואה מלכות יוון עם רבבות, וכנגדם שנים עשר צדיקים עוסקים בתורה שמסתמא מימיהם לא אחזו בכלי זיין. זה מה שאנחנו מודים להקב"ה בעל המלחמות.
שהקב"ה יתן לנו את השכל לצאת למלחמה, אם יש לנו את המלחמה – לצאת למלחמה, להקהל ולעמוד על נפשינו. ואדם שיילחם מובטח לו שיהיו לו תשועות, יש מלחמות ויש ניסים. אם אדם נלחם יותר קשה, אם יש יותר נסיון, אז יש יותר על הניסים ועל הנפלאות.
(דרך חיים)
