בקרובי אקדש

'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון'. משה אומר לאהרון כל זה הוא בקרובי אקדש, וכמו שאומר רש"י "אמר משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".  

אז רואים שכשגדולי ישראל נפטרים מן העולם זה נקרא 'בקרובי אקדש' שמתקדש שם ה' יתברך על ידי שהקרובים לוקח אותם הקב"ה. והוא רוצה לקדש שם שמים, בפשטות כמו שמבואר במקומות אחרים הוא מה שרואים עד כמה הדין, עד כמה הוא הדין, על ידי זה בא ביטוי כבוד ה' יתברך. ולהבדיל כמו שכמה שהאדם מכובד יותר תובעים את כבודו, כך בקרובי אקדש. רואים שקרובי ה' הם המקודשים ולכן על ידם מתקדש שם שמים. 

בקרובי אקדש – אנחנו כעת פה, נמצאים בהספד של מורינו ורבינו גאון ישראל רבי חיים זכר צדיק לברכה, שהוא היה מבחינת 'בקרובי'. המהות של קרוב זה שהוא לא נפרד, כמו הלשון קרוב, קרוב הוא לא ממרחק. כמה שיש יותר קירבה, האחדות היא יחד. בקרובי אקדש, קדושת השם באה לידי ביטוי על ידי הקרובים אליו. רבי חיים זכר צדיק לברכה, באמת אני בוש מלדבר, היה מקום לומר שתיקותייך עדיפא מדיבורייך.

יקרא דחיי ויקרא דשכבי

אבל כיון שהגמרא דנה מה עיקר ההספד, אם הוא 'יקרא דחיי' או 'יקרא דשכבי' אם הוא כבוד המת או כבוד החיים. ובאמת צריכים להבין האם ברגעים כאלה, לפעמים זה אף שמתו מוטל לפניו, מה שייך להגיד יקרא דחיי או דשכבי, איזה כבוד כעת מונח? איזה כבוד יש ל'שכבי' וכי הוא בעל רגשות? ובחיי הרי מתו מוטל לפניו מי מונח עתה ברגשות של כבוד?, ואם כן מה שייך לדון אם זה יקרא דחיי או יקרא דשכבי.

אלא מסבירים, כי באמת הנשמה היא 'כבוה' כדכתיב 'עורה כבודי' 'למען יזמרך כבוה'. והכוונה בזה היא שמהות הנשמה הישראלית היא להיות 'נכבדת בעצמותה' מה שיותר נכבדת בעצם. עד כדי, ששמה של הנשמה, שזה הגדרת המהות, כדמצינו 'ויקרא להם שמות' – שידע אדם להגדיר את הגדרותיהם של כל בעל חי. מהותה של הנשמה זה הנכבדות בעצם, לא מה שמכבדים אותה, שנותנים לה כבוד, אלא שבעצם היא נכבדת ומרוממת עד כדי כך שהיא נקראת 'כבוה'.  

ממילא דנה הגמ' מה הוא עיקר ההספד, 'יקרא דחיי' דהיינו שהחיים התעלו והתרוממו על ידי ההספד, או 'יקרא דשכבי' כי ההפסד מרומם את הנפטר, ראו מה הבריות אומרות עליו, זה מוסיף לו במעלתו. ובגמ' רואים במסקנא שהספד זה יקרא דחיי ויקרא דשכבי. 

רבי חיים זכר צדיק לברכה, בגמ' כתוב אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, דהיינו שהנשמה נמצאת בשעה שמספידים אותה, בושתי ונכלמתי. אבל יש מצווה להספיד כדי לרומם את יקרא דחיי ויקרא דשכבי, ובעיקר אם על ידי ההספד מתעוררים, אז זה יקרא דחיי ויקרא דשכבי. 

כי שם ה' נקרא עליך – שולחן ערוך החי

מה אפשר לדבר על אדם גדול שכל המהות שלו הייתה הלכה, הלא היית יכול לכתוב שולחן ערוך על פי ההליכות שלו, ולו לא היינו יודעים שולחן ערוך והיינו רוצים לכתוב שולחן ערוך מה עושים בכל מצב, ובמצב הזה ובמקום הזה, היינו מסתכלים עליו, הוא היה שולחן ערוך חי!. 

בגדר מה שאמר החזון איש זצ"ל שבכל פעולה שהוא עושה הוא מתייעץ עם ה' חלקי השולחן ערוך אם לעשות פעולה ואיך לעשות. 

רבי חיים זצ"ל היה בו 'כי שם ה' נקרא עליך'. הוא היה 'דבר ה' זו הלכה'. כל מעשיו, רגעיו, עיתותיו, – היו כי שם ה' נקרא עליך!. 

אתם שומעים יקרים, מכיון שעיקר ההספד הוא גם יקרא דחיי, שאנחנו נתרומם, אז ההספד מוסיף במה שמדברים במה שנוגע לנו, רבי שלום שבדרון זצ"ל אמר לפני הרבה שנים, מה חושבים שרבי חיים יש לו זיכרון טוב? לכן הוא זוכר. לא! אלא כי הוא נקי! הוא זך! ולכן הוא זוכר.

וכך כתוב בחובת הלבבות שמהתכונות של הפרוש שהוא זכרן, שהוא זוכר טוב כל דבר. ומה נוגע הפרישות לזיכרון? אלא מבואר כאן, שהפרוש הוא זך ונקי! ושיש בו טהרה ויש בו נקיות זה מרומם אותו. כשיש טהרה וקדושה – הוא 'זך' והוא לא מאבד כלום. 

כתוב 'נקי יהיה לביתו' ביתו הוא מקום משכנו. בשביל שיהיה לביתו הוא צריך להיות – נקי!. ולכן דוק ותשכח במה נלחם היצר הרע ביתר שאת וביתר עוז, הרי בהרבה דברים הוא מניח לנו, אבל על מה הוא מטיל את כובד משקלו? על 'המעט הזך' שעליו אומר החובת הלבבות שמעט הזך הוא הרב. 

כמו שמצינו, בפך השמן הטהור שהיה שמור וחתום בחותמו של כהן גדול. שהיה בכמותו מעט אבל רב. ופך שמן הספיק להדליק את המנורה שמונה ימים, אך בחז"ל מבואר שלא הספיק לשמונה ימים, אלא 'עד שכתשו זיתים'. דהיינו, שאם היה לוקח שנה לכתוש את הזיתים אז הוא היה מספיק לשנה. כי הוא היה הזך שהוא הרב. 

הרי רואים כמה היצר הרע עובד היום בזה, לפגום לזהם, לרפש, את המעט הזך. ומי הם המעט הזך של כלל ישראל? אלו הם בני התורה היקרים! רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל דיבר פעם, על קורבנות הנשיאים שהתורה חוזרת עליהם הרבה, אז הוא אמר, אילו היה בן תורה יחיד בעולם, הלא כמה היינו מכבדים אותו, כמה היינו מעריכים אותו. אבל כלפי שמיא אליבא דאמת, כל אחד ואחד הוא יקר כאילו הוא יחיד. 

מעלתו של כל בן תורה

כל בן תורה, הוא יקר מכל יקר. אין לנו את האפשרות לראות את מעלתו. אני נזכר במעשה שסיפר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שבאו בחורים מדנמרק לישיבה בקמניץ, ואמר רבי ברוך בער זצ"ל לבחורים שייצאו לקבל אותם, אמרו לו למה לקבל את פניהם? וכי הם ראשי ישיבות? צעק רבי ברוך בער, הם בני תורה!. 

אנחנו צריכים לדעת להעריך את זה, דע את עצמך, נדע להעריך מה זה 'בן תורה' מה זה מי שלומד את התורה הקדושה. בנים אתם לה' אלוקיכם! זה לא ביטויים ולא גוזמאות, זאת המציאות בעצמה. לגדולתו של בן תורה אין חקר. כמה יקר כל בן תורה. 

רבי חיים היה בעל בקיאות עם כל העיון וההיקף, הכל היה בו, מה צריך לראות ללמוד ממנו? בודאי להתחזק בהתמדת התורה ובחזרה. אבל צריך לדעת כי 'בדבר אשר זדו עליהם' – אין חכם כיצר הרע, והוא זה שיודע היכן נקודת התורפה והיכן החזית האמיתית. 

והיצר היום נלחם על קדושת ישראל, היצר הרע הוא חכם גדול מאוד. וכדי לנצח מה הוא עושה?  מצד אחד הוא מאדיר בעינינו את המעלות הנדרשות, דהיינו שצריך להיות כך וכך, וצריך להיות עם הרבה מעלות, עם הכל. והפועל יוצא שלו בזה, הוא שאם זה מגיעים לכל הדרגות, ואם נופלים ח"ו אז הוא כבר ניצח. 

אחז"ל 'יצר הרע יושב על מפתחי הלב' מסביר רבינו יונה פשט, היצר טוב בא תמיד עם הצד הטוב כיון שהוא טוב, אבל יצר הרע אינו בא רק עם הצד הרע, אלא הוא 'יושב על מפתחי הלב' דהיינו שלפעמים הוא בא עם הצד הרע שלו ולפעמים עם הצד הטוב הוא בא, איך שמשתלם לו. 

אז איך יודעים מי הוא? הרי הוא אומר לבחור, נפלת, כמה פעמים כבר הבטחת, אתה רואה שאתה לא יכול, אתה רואה שאתה לא מצליח… וזה כביכול מהצד הטוב.  

אז איך יודעים מי המאן דאמר? התשובה היא, שמסתכלים על המסקנא. אם המסקנא היא איך צריך להתחזק ולהוסיף, ולראות איך ובמה להתחזק, זה היצר טוב. אבל אם המסקנא היא יאוש חידלון רפיון, לנטוש. זה היצר הרע. וליצר הרע אסור לשמוע, אפילו אם טענותיו צודקות. 

כתוב 'שבע יפול צדיק וקם'. לכאורה היה צריך לכתוב 'שבע יפול וקם צדיק' וכי בשעת הנפילה הוא צדיק? הרי לכאורה הוא צדיק בקימתו, אבל לא בשעת הנפילה. ומבארים בזה, שאחד שהוא נופל כבר פעמיים, שלוש, אז הוא צריך לפרוש ולהתייאש. אבל אם הוא עדין יכול לקום, אם בנפילה הוא יכול לקום, ואם בנפילה הוא רוצה לקום, אז הוא צדיק! כבר בשעת הנפילה עצמה הוא צדיק. 

להיות קשי עורף – לא להתפעל

הדור הזה הוא דור תהפוכות, חושך ואור משמשין בעירבוביא. צריך להתחזק בענין הזה שלא לא להתפעל! להיות בגדר של 'חוצפה כלפי שמיא'. משה רבינו אמר לקב"ה 'כי עם קשה עורף הוא וסלחת' והדבר תמוה, הלא אתה בא לבקש סליחה על מעשיהם ומה הוא מוסיף על חטאם גם שהם עם קשה עורף? ומבארים, הפירוש המילולי של 'קשה עורף' הוא שקשה לו לסובב העורף אז קשה לו להסתובב, ממילא טען משה רבינו לקב"ה, נכון שישראל חטאו ופשעו ועשו, אבל את העורף הם לא יסובבו לך אף פעם! תמיד הם יהיו אליך בחזרה. שבע יפול צדיק וקם, זה מוכיח שהדבר בנפשו. הוא נפל אבל הוא לא נוטש את המערכה. 

אתם שומעים יקרים. כיון שכעת הלך לבית עולמו רבי חיים הצדיק הקדוש והטהור, שהיה זכרן מזכות, כמו שאומר החובת הלבבות. והיה שלם בהכל, במידות, בכל התורה כולה, זה הרי היה  גיוועלד, כל התורה כולה, גיוועלד. נתחזק במעלה שלו, ומכאן אבן פינה שצריך כעת בעזר השי"ת להתחזק ביתר שאת. 

כמובן ראשית לכל בלימוד התורה הקדושה, בהתמדה, ברציפות, ב'כסדר', ב'כסדרן'. ה' עוז לעמו יתן – עוז זה תורה, לכן נקראים ישראל עזים שבאומות שיש להם את התורה. המאור שבה הוא מתורה, ובודאי פטירתו זה מעורר אותנו להתחזק בהתמדת התורה, גריס באוריתא תדירא. לשון הרמב"ם 'התמדת הקריאה'. נראה להתחזק בזה. 

יראתו קודמת לחכמתו

וכמובן הכל צריך להיות בבחינת 'יראתו קודמת לחכמתו' ולכן צריך ללמוד מוסר. תדעו לכם, מוסר זה לא מותרות זה לא מעלות!. היה סיפור פעם שרבי שמחה זיסל הגיע לרבי ישראל ורבי ישראל סילק אותו מעל פניו כמה פעמים, ושאל אותו מה חטאתי, והשיבו ששמע עליו שלומד תשע שעות מוסר כל יום. בשלמא, אם היית לומד שלוש שעות אני מבין, שעה בבוקר שעה בצהרים שעה בערב. אבל לא תשע שעות. 

השיב רבי שמחה זיסל ואמר שזה עלילה ובאמת הוא לומד מוסר רק ג' שעות. והוסיף אז לו הרבה היה אומר לי לא ללמוד מוסר לא הייתי שומע לו. מה הוא רצה להגיד בזה? הוא אמר לו הרי אם היה אומר לו הרבה תקפוץ מהגג הוא לא היה שומע, אז אם הוא היה אומר לו לא ללמוד מוסר אז הוא היה אומר עד כאן. כי מוסר זה לא מותרות, אלא 'נוצרה – כי היא חייך' כך אומר שלמה המלך, החזק במוסר אל תרף נוצרה כי היא חייך.

בפרט היום בדור הזה, הרי אם חז"ל  אומרים שלוקחים אדם ומעמידים אותו על פתח של בית עבירה ונותנים לו כיס על צוארו מה יעשה הבן ולא יחטא. אם כן היום הכניסו את כולנו לא לפתח אלא לבפנים, ה"י. כמה אנחנו צריכים להיות זהיר טפי. ובפרט על המעט הזך שיש לכלל ישראל. היה לנו דמות של 'זך'. היה לנו דמות של 'זך'. ומה יצא מהזך הזה? איזה התמדה, איזה יגיעה, איזה קדושה, הכל הכל.  

ובפרט כעת כולם יודעים, זה לא סוד, שהמצב לא פשוט… ואנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. כמה צריך להתחזק, בפרט בני תורה היקרים. נדע להעריך את עצמינו לדעת עד כמה החשיבות ועד כמה הכוח של בן תורה. להתעצם בהתמדת התורה, בתפילה, ביראת שמים, במוסר, בנקיות, בע"ה. 

יעזרנו ה' ברחמיו עלינו שמורינו זצ"ל יהיה למליץ יושר בעד כולם ובפרט על הבני תורה היקרים שיוכלו להגדיל להעצים להאדיר את לימוד התורה הקדושה בע"ה, ועל ידי זה יתרבה כבוד שמים ונזכה במהרה להיגאל בגאולת עולמים בב"א.