הגאון רבי אייזיק אוזבנד זצ"ל, נולד לאביו הג"ר אליהו רב העיירה לבנורס הסמוכה לפוניבז'. בנערותו למד בהיכלי התורה הנודעים בליטא. צעדים ראשונים עשה בישיבת פוניבז' הקטנה, אחר עלה אל הישיבה הגדולה, בראשות הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן. משם עבר אחרי שנים אחדות לישיבה הגדולה דטלז, בראשות מי שלימים היה חמיו, הגאון רבי אברהם יצחק בלוך, רבה של טלז וראש הישיבה.
בכמה סגולות ומדות נכונות הצטיין הגאון רבי אייזיק לאורך חייו, אך במיוחד ניכר בהיותו תלמיד דבוק וכרוך אחר רבותיו, גדולי וגאוני הדור. גם משעלה לגדולה וכיהן כר"מ וראש ישיבה מכלל תלמיד לא יצא. תדיר שפתותיו היו מרחשין מהני מילי מעלייתא אשר קיבץ וריבץ מפי רבותיו. זכה ר' אייזיק לרבאים גדולים שהקנו לו תורה ומוסר, והם זכו בו, בתלמיד נאמן המדובב שפתי רבותיו, ושונה פרקים שלימדוהו בשחרית ימיו.
עם שיצא חלק ראשון מספרנו 'משלחן גבוה' – פנינים על פרשיות התורה, הזדרז הג"ר אייזיק לשגר לנו מכתב ארוך, גדוש הערות והוספות מחכימות. בתוך כך היה מתמיה בלשונו:
"פלא בעיני שאינו יודע מאומה מהגאון ר' אשר קלמן ברון זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז' בליטא … חוץ ממה שהיה גדול בתורה בשיעוריו העמוקים, היה מגדולי המוסר הקלמאים, חברו של הג"ר דניאל. והיה אומר בכל מוצש"ק שיחה נפלאה … לשיא ההתפעלות היו מגיעים בשמיעת שיחתו העמוקה".
כך ראה לנחוץ להפיץ בעולם, ממעיינות החכמה של מורו ורבו, גאון מופלא אשר עיון התורה ומחשבת המוסר אחוזים כאחת בידיו האמונות. בבחינת נאה דורש נאה מקיים, צירף לנו ר' אייזיק גם פנינים יקרים מתורתו ומשאר מורי דרכו, למען זיכוי הרבים.
מכבשונן של טלז ופוניבז'
פעמים מספר שזכיתי להיוועד עם ראש הישיבה זצ"ל לשיחה, תמיד זמנו דחוק, עתותיו תדיר תפוסות, מגויסות ומנוצלות לעמל התורה כפשוטו. גדלותו וכוחו הרב בתורה ובמוסר ניכרות מבעד לכל צעד וכל מלה. עדין הנפש ואציל הרוח, כולו אומר כבוד, ובכבוד התורה הכתוב מדבר.
לא איש של פטפוטי מילי הוא. אדרבה, דבריו מדודים ושקולים במידה ובמשורה. מקמץ וממעט בשיחת חולין של תלמידי חכמים. וזו לא התרשמות פרטית, אלא תמצית מסכת חייו, אותה שמעתי מאת נוות ביתו הרבנית מרת חיה ע"ה:
"בעלי מיעט מאד בדיבור. מעולם לא דיבר איתי דברים בטלים, דיבורים שאינם חיוניים ונחוצים. מעט מאד הזכיר שמות של אנשים… היה ישר עם עצמו, ושקע בתלמודו מתוך התמדה רבה". כך העידו בו גם כל יודעיו ומכיריו.
כל מפגש עמו רווי בחידושי תורה וביאורים ערבים, אם מפי רבותיו ואם מפרי רעיונותיו. הגיגים נפלאים מכבשונן של טלז ופוניבז' דליטא.
דרך-ארץ נוסח טלז
דוגמא להערה מוסרית נוקבת, ששמע בישיבה מפי מורו הגאון רבי אברהם יצחק בלוך.
רש"י אומר (בראשית כד, נ): "ויען לבן ובתואל, רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו". העיר ראש הישיבה: מורגל בפי הבריות, כי תוספת מעלה היא באדם בהיותו בעל דרך-ארץ, ואם אין לו דרך-ארץ הריהו חסר מעלה זו, ולא גרוע מכך. לא כן למדים אנו מלשון רש"י, דמי שאין לו דרך ארץ הרי הוא רשע, ורשע הוא גם מי שרק אין לו דרך ארץ.
דייק בעל השמועה הג"ר אייזיק אוזבנד: לכאורה יכל רש"י לציין את רשעותו במה שהתערב בענין לא לו, והקדים להשיב על נישואי אחותו, דבר השייך לאב כל עוד בבתו קטנה מדובר. אכן רש"י דקדק לציין רשעותו דוקא במה ש"קפץ להשיב לפני אביו", ממילא למדנו, דבהעדר דרך ארץ גרידא כבר נקרא רשע.
צו גיוס או צו יאוש?
בדברו פעם בענין הבטחון, מצטט היה את לשון רבו הג"ר אשר קלמן ברון: "בעל-הבית הבונה את ביתו מה הוא אומר? איך לא אבנה את המרתף עליו יעמוד הבית בקרשי 'דובובע', שמוצאם מעץ קשה וחזק? לא כן הצדיק, הוא מייסד את ביתו על מידת הבטחון!" כלומר, גם הצדיק משתדל עם העצים הנכונים, אלא שאינו תולה בהם בטחונו, כי אם בהקב"ה.
סיפור חייו של רבי אייזיק, מאחר שהעמידו וייסדו על משנת רבותיו הגדולים, אף מידת הבטחון היתה נר לרגליו בכל תהלוכות חייו, ובעיקר – וכאן המבחן האמיתי – בכל תהפוכות חייו. הנה כמה מהתלאות שעדו עליו, כפי שתיאר בפנינו:
עם פרוץ המלחמה חמקתי מליטא בתוך קבוצת חברים מישיבת טלז, שהעדיפו בריחה לעומק רוסיה על פני נפילה לידי הצבא הגרמני. שנים אחדות היטלטלנו בערבות סיביר עד סיום הלחימה על אדמת ליטא, אז הצלחתי לשוב אליה בדרך לא דרך.
כמה מהחברים נפטרו במגיפות שפרצו במחוזות אליהם התגלגלו, במיוחד במדינת קזחסטן. אני נמניתי על אלו שאחר השחרור מהמחנה הסיבירי נותרו בתחומי סיביר, כך ניצלנו מהמחלות שדילגו על ארצות הקור. רק בסוף המלחמה הגעתי לקזחסטן, נכנסתי למשרד ממשלתי וביקשתי לשוב לליטא, שבאותם ימים שוחררה מידי הנאצים.
הפקיד נטל את דרכוני, שלל את המעמד המיוחד שהיה לי בתור רב, והציגני כמי שכשיר לכל עבודות הכפייה שהטיל עלינו השלטון. ולא עוד אלא שרשמו אותי כחייל בצבא הרוסי, המיועד לשרת במחלקה הליטאית. מיותר לומר, שהסיכוי לשרוד מהרפתקה שכזאת היה אפסי.
היה זה בתענית 'צום גדליה', ונצטוויתי להמתין להוראה היכן להתייצב ליציאה לחזית המלחמה. למעשה התעכבה ההודעה, ומרגע זה שיקעתי עצמי בתענית, בתפילה ובעבודת התשובה. עשרת ימי תשובה עברו עלי בלי כל תשובה מצדם. בלבי האמנתי כי התשובה שלי כלפי שמיא היא שתביא את הישועה בארץ, ובזכות כפרת יום הכיפורים הממשמש ובא אנצל מצרת הגיוס.
מה הופתעתי משנחפזתי לברר במוצאי יום הדין מה עלה בגורלי, והנה תקעו לידי צו התייצבות בחזית שדה הקרב. מפח נפש גדול היה לי, בתום שבוע שהחל בצום והסתיים בתענית, ובתווך הרבה תשובה, תפילה וזעקה. חשבתי כי שערי שמים ננעלו בפני.
אגב, כשהתייצבתי לפני הפקיד בתחנת המשטרה, חלוש וכחוש בתום שבוע של תעניות, עמדתי כפוף קמעה. גער בי האיש: "עמוד זקוף, הלא כבר הנך חייל!"
אני למדתי מזה לקח לכולנו, החיילים בצבא השם, אם-כן, אף אנו צריכים לעמוד זקופים קמיה קודשא בריך הוא, בעמדנו לפניו.
יחד עם הצו קיבלתי כרטיס מיוחד, המזכה את אנשי הצבא בנסיעות חינם, וכן כרטיס עבור צידה לכל אורך הדרך, בדמות לחם יבש. בלית ברירה ובלב כבד יצאתי למסע הארוך.
הבחור נבחר לרבה של נובוסיבירסק
בכפוף לאכזבתו התנהל ר' אייזיק בעצלתיים, אך בתקוה לישועת ה' שתופיע כהרף עין. כפי שהמשיך לתאר:
כעבור חודש ימים הגעתי לעיר הצפונית נובוסיבירסק. עיר גדולה מאד שמנתה אז כשלושים אלף יהודים. כמה כאב למצוא בית הכנסת קטן ויחיד שנותר בעיר, תחת שלטון הרשע, ובו מנין יהודים קשישים. נכנסתי בין מנחה למעריב, ומצאתי אותם יושבים ומפטפטים. שאלתי: "יהודים, למה לא לומדים משהו?"
"כבר עשרים שנה חלפו מאז שמענו איזה ווארט יהודי! – השיבו. הן השלטון הקומוניסטי אסר ללמד תורה – אם ברצונכם ללמדנו, אדרבה!"
אחד הזקנים הגיש לי חומש, ודרשתי בפניהם על פרשת השבוע. הדברים היו להם כמים קרים על נפש עייפה, ומשסיימתי הציעו: "רבי, מחר שוב!" התנצלתי: "איך אוכל להשאר פה, הלא נשלחתי לשרת בצבא…"
קם אחד מזקני החבורה והעלה פתרון טוב לכולנו: "נכין כתב רבנות, ונכתוב שכבר לפני שלושה חודשים נבחרת לרבה של נובוסיבירסק, ואולי תשוחרר מהצבא".
מאד קיוויתי וייחלתי, אך תקוותי נכזבה כאשר אנשי הצבא התייחסו אלי בחומרה יתירה, וטענו שאני עריק, ומזמן הייתי צריך להישלח לחזית.
איש הנ.ק.וו.ד. הצדיע לו!
לילה אחד, בעודי נם את שנתי בבית יהודי על מצע של קרשים, בקור הסיבירי החודר, נשמעה דפיקה בדלת. שאלתי "מי שם?" ונעניתי בתשובה המטילה אימה על כל בריה – "הנ.ק.וו.ד!" – המשטרה החשאית הרוסית.
פתחתי את הדלת, והשוטרים פרצו פנימה והחלו לחקור את בני הבית במיטותיהם, מקצה הבית ועד קצהו. בעל הבית היה כה בטוח בסופי המר, שהליט את פניו לבל יראה בצרתי… אולם "ישועת ה' כערף עין".
החוקרים דרשו את מסמכיי, ותהו כיצד איש צעיר מוצא עצמו מתרווח במיטה, ולא בשדה הקרב. מענה לא היה לי, רק שמתי בטחוני בה', ובזכות התפילה שהספקתי לערוך בטרם הגיע תורי.
מחיקי הוצאתי חבילת ניירות, שהכילה גם העתקים מבקשות השחרור ששיגרתי לכמה אדונים, ואף אחד לא שעה לתחנוניי. בלבי לחשתי תפילה: 'רבונו של עולם! לי אין מענה להשיבם, עזרני אתה להיחלץ ולהיוושע!'
לפתע מרים השוטר חמור-הסבר את ידו על מצחו, מצדיע לי כאות של כבוד – לא פחות! ופנה ויצא החוצה עם חבריו…
משחשף בעל הבית את פניו נדהם לגלות כי נשארתי… הסבר הגון לא היה לי, אולם הבטתי בערימת הניירות, וראיתי שהדף הראשון הינו מכתב למושל סיביר וראש הקומוניסטים בנובוסיבירסק, שכולם חלו ורעדו מפניו.
האמת, לא רק שהמכתב לא פעל, האיש אפילו לא פתח את דלתו בפני משלחת הקהילה היהודית שהגישה את הפנייה. אלא שכעת השוטר לא בדק את טיב המסמך, ותיכף שראה את שם האיש מתנוסס בראשו, מיהר לכבדני ולבקש סליחה על ההטרדה בחצי הלילה…
ללמדך, כי בזמן שננעלו כל שערי ההצלה הטבעית, והאדם מוסר את הדבר לידי הקב"ה, דוקא אז ניתן לזכות לישועה המקווה.
תפילה חרישית במפקדת שלטון הכפירה
שחרור מהצבא בכל אופן לא קיבלתי, ומשכלו כל הקיצין יצאתי לכיוון ווילנא. תחנה הבאה עשיתי במוסקבה. גם שם פניתי לבית הכנסת, ובשבת דרשתי לפני המתפללים המעטים בסעודה שלישית.
יום אחד, בתור לקבלת לחם חינם, והנה ניגשים אלי אנשי חרש ודורשים מסמכים. בתוך דקות נלקחתי לחקירה במטה הנ.ק.וו.ד. החוקר היהודי שואל: "מי אתה?" ואני משיב: "רב יהודי", ומצביע על זקני הארוך והציצית שמעטרת את בגדי.
האיש גער בי: "מדוע אתה עדיין מטייל בארץ, כבר שלושה חודשים מאז נדרשת להתייצב?!" אחר הכניסני אל המפקד הבכיר. זה אמר לי בפנים חמורות סבר: "החלטנו להעביר אותך לחזית, ומכאן ואילך עם שומר צמוד"…
אולם אחר שבדק כי הדלת נעולה שינה את הטון: "גם אני יהודי… אעשה לך טובה, סע לווילנא בלי שומר – אבל עוד הלילה! אמנם לא אל החזית, כי אם לדיוויזיה הליטאית".
שמחתי נוכח הנס הגלוי, ואמרתי לו בקול בוטח ורגוע: "אני רעב, לא אכלתי היום". האיש הכניסני לחדר הפנימי, הוציא לחמניה מקמח לבן – פריבילגיה מיוחדת לקציני צבא – ומסר לי אותה.
לא די בזה, אלא שאמרתי לו: "תודה, אבל עוד לא התפללתי…"
ומיד העביר אותי לחדר נוסף. כך מצאתי את עצמי מתייצב ומתפלל לבורא-עולם במקום הכי מופרך – במפקדת המשטרה הקומוניסטית, הכפרנית. משסיימתי, ביקשתי אפילו מים לנטילת ידיים, וישבתי לסעוד את ארוחתי.
כשנפרדנו הזהירני המפקד: "המשך בדרכך ואל תתמהמה, הפעם נפלת בידי, אך מי יודע מה יעלה בגורלך בפעם הבאה שתיעצר!"
"והאלקים חשבה לטובה"
בתום שרשרת הרפתקאות וטלטולים הגעתי לווילנא, וניגשתי למטה הצבא המקומי. הצגתי בפניהם את כתב הרבנות מנובוסיבירסק וביקשתי להשתחרר. הליטאים הורגלו בשחרור רבנים מגיוס, ותחת שלטון הכיבוש היו יותר נוחים, והסכימו לשחררני. תנאי אחד הציבו לי, שאשוב לנובוסיבירסק לכהן שם במשרת הרבנות…
זה כבר לא היה שייך. פניתי אל שרידי הקהילה המקומית בווילנא, וביקשתי מהם כתב רבנות מקומי. לא בנקל נתנו לי את הסכמתם, אבל הקב"ה עזר, ומשקיבלתי את המסמך המבוקש שוחררתי לחלוטין מהצבא.
רק אז, אחרי ככלות הכל, נתגלתה הישועה למפרע, ונתקיים בי הכתוב "אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה". עתה הבנתי אל נכון, שדוקא בזכות ההוראה לגייסני נפתחה בפניי האפשרות להגיע לליטא, ובנסיעות חינם, ואף עם צידה לדרך שכלכלה אותי רוב הימים.
מעתה גם הפסוק "וראית את אחורי" נתקיים בי, כפי שביארתיו על דרך דרוש. שרק כעבור זמן, כאשר מתגלית התמונה הכללית, אז רואים לאחור כיצד היתה הנהגתו ישרה ונכוחה. כזאת היא השגחת ה' בבריאה. שפעמים לא זוכים לראות את ישועתו בהתהוותה, ורק לאחר מסכת שלימה של אירועים וגלגולים, מגלים את השגחת ה' הגדולה.
כפי שאירע לי עצמי, כשהתברר לבסוף שכל התעניות והתפילות השיגו את מטרתן, ופעלו אף מעבר למחשבותיי הצנועות. אפילו כתב הרבנות בנובוסיבירסק שנראה כברכה לבטלה, תרם את חלקו בפני פקידי הגיוס בווילנא.
סיים רבי אייזיק את סיפור האמונה והבטחון שזיכוהו בהשגחה גדולה מן השמים.
"רבה של ווילנא"
בווילנא החלה תקופה חדשה בחיי הבחור ר' אייזיק אוזבנד. בין שרידי החרב שהתקבצו בעיר הוא מצא את הדיין הג"ר ישראל זאב גוסטמן, ששרד ושב לעירו. משהתמנה ר' אייזיק, לפחות באורח רשמי, כרבה של ווילנא, הצטרף אל הרב גוסטמן בפעילות ההצלה. מכאן ואילך פעל גדולות ונצורות לטובת חיי הפליטים, ולחיזוק הדת בשורותיהם, בהספקת תשמישי קדושה ועוד רבות.
בימים ההם זכה לפעול בשיתוף עם הגאון המופלא רבי מרדכי פוגרמנסקי, למען ילדי ישראל שלא נימולו בשנות המלחמה. את רבי מרדכי זכה להכיר עוד בימי טלז, עת נדחק בתוך הבאים לשמוע את שיעוריו ושיחותיו, שהילכו עליהם קסם.
כאזרחי השלטון הקומוניסטי לא ניתן להם לצאת את המדינה בדרך לגאלית. לשם כך יסדו ועד הצלה חשאי למען המבקשים להימלט. בראש הפעילות עמד רבי אייזיק, ועל ידו רבי פסח קצב, שיזמו יחדיו פעולות הרואיות להברחת הגבול. קצב העבודה היה דחוף ובהול, ומדי שני וחמישי שיגרו שתי משאיות עמוסות ניצולים לחציית הגבול מליטא לפולין.
עד שהמשטרה החשאית חשפה את דבר ההברחות, ור' אייזיק הוברח ללודז' שבפולין. גם שם עוד נרדף בידי הבולשת הרוסית, ובנסי נסים הצליח להתחמק מזרועותיה הארוכות ולהגיע לצרפת. שם נשא את רעייתו הרבנית חיה, בתו של מורו ורבו מישיבת טלז, ששרדה בנסים ובגבורה יהודית את אימי הגטו ומחנות הריכוז.
לתלות הכל בידי שמים
רעיון נפלא שמענו הימנו בשם רבו הג"ר אשר קלמן ברון, אף הוא במסכת האמונה והבטחון.
"בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח … לפי שהיו בני דורו אומרים, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו להכנס בתיבה … במצרים נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו מצרים אומרים אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם לצאת … אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן … אין אנו מניחים אותו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה". (רש"י)
והדבר תימה, בשלמא אצל נח באמת היו יכולים למנעו מלהכנס לתיבה, וכן המצרים יכלו לעכב את ישראל מלצאת את ארצם, אבל כאן מה סברו ישראל, וכי ניתן למנוע מיתתו של אדם?
אלא, ביאר רבי אשר קלמן, בני ישראל סברו אל נכון כי היו יכולים למנוע מיתתו, על-ידי תפילות ותחנונים. אם-כן מדוע נמנעה מהם אפשרות זו, משום שאמרו "אין אנו מניחים אותו".
כלל גדול הוא ביסודי האמונה, אדם יכול להתפלל ולבקש, ולפעול הרבה בתפילתו, ובתנאי שתלה הדבר בהקב"ה בלבד. אבל אם תולה הגורל במעשי עצמו, לאמור כי בתפילתו הוא פועל, הרי זו כפירה. אדם יכול לבקש רחמים מן השמים לביטול גזירות, אבל אינו יכול לתלות הדבר בעצמו או בכל בשר ודם, לומר כאילו בכחו לבטל גזירות.
בני ישראל כשלו בלשונם ואמרו "אם אנו מרגישים בו, אין אנו מניחים אותו", תלו מניעת מיתתו של משה בכח עצמם, לכך ניטלה מהם סגולת התפילה שאכן יכלה לפעול.
הגרא"י בלוך: גם בנסיעות לקבוע סדרים
גם בתחנות הביניים שלאחר המלחמה, בטרם ידע לאן מועדות פניו, גם בימים של איום רוסי ממשי על חייו, בימי לודז' ופריז, לא פסק פומיה דהבחור רבי אייזיק מגירסא. גם בעתים הטרופים ההם שקד על תלמודו בהתמדה מופלגת, כאילו עדיין הוא בין עמודי הישיבה בטלז, או פוניבז'. היה זה בבחינת תלמיד שגלה ממקום תורה, ועמודא דבית מדרשא עמו.
וגם את זה קיבל מפי רבותיו. כוונתנו לראש הישיבה הג"ר אברהם יצחק בלוך זצוק"ל, שכך הנחה את מקורביו לפני צאתם לגלות הבריחה מאימת המלחמה. כי גם בשעת הנדודים והמסעות צריך האדם לחיות עם סדר נכון.
הרבה קלקולים והפסדים נולדים מכך שהולכי דרכים ועוברי ימים ונהרות, אינם חיים בצורה מסודרת. אמר אז, והוסיף, שלדידו אפילו בנסיעה לשהות בת שני ימים בלבד, יקדים האדם לסדר את עתותיו וזמניו למשך הימים הללו. כי על ידי זה יזכה לתורה ותפילה ומעשים טובים, וגם בשאר עניניו לא יחסר לו כלום. משא"כ אם חי בבלבול ובפיזור הדעת, יפסיד הכל ולא יהיה לו כלום.
על פי הרעיון היסודי הזה, הורה רבי אברהם יצחק לחתנו הג"ר ברוך סורוצקין, בטרם שהצטרף במלחמה לנסיעת ההצלה של ישיבת מיר, כי אף במהלך הנסיעה ברכבת, שנמשכה כשבועיים, יקבע לעצמו סדרי יום קבועים וברורים.
כך סיפר הג"ר אייזיק, והוסיף לנו הארה מדיליה: דברים אלו רמוזים בפרשת מסעי, כאשר בכל מסע ומסע כתוב "ויסעו … ויחנו", ואפילו אם חנו לפעמים רק ללילה אחד בלבד, בכל זאת כתוב "ויחנו". ללמדך, שלא היתה זו עצירה חטופה ומבולבלת על אם הדרך, אלא חניה כשמה, מאורגנת ומסודרת.
ראש ישיבה ומורה הוראה
אשר על כן, זכה ר' אייזיק ללמוד וללמד לאחרים תיכף לאחר נישואיו בצרפת, כאשר מסר שיעורים בפני צעירים ובחורי ישיבות מפליטי המלחמה שחנו בצרפת. כך במשך שנה תמימה, עד שהתאפשרה ההגירה לקליבלנד שבארצות הברית.
עם בואו שמה החל למסור שיעורים בישיבת טלז, שהקימו הדודים הג"ר אליהו מאיר בלוך והג"ר חיים מרדכי קטץ. בשנים ראשונות מסר שיעוריו בישיבה הקטנה, ולאחר מכן בישיבה הגדולה. בהיותו איש הלכה מובהק, שימש גם כמורה הוראה לאנשי הקהילה התורנית בקליבלנד.
ספר ישן שהתגלגל לידנו חשף את חלקו בהכרעת הלכה, עוד בימי בחרותו. הספר בשם 'שומרי הגחלת' מכיל דברי תורה מרבני ברית המועצות, ובכללם שאלות בהלכה שעלו בפני הגר"א אוזבנד, במהלך שנות האימה ובעקבותיהן.
שאלה אחת דנה, לדוגמא, על כשרות הסוכה שבנו ר' אייזיק וחבריו, פליטי המלחמה מתלמידי טלז. כמו שתיאר:
"בשנת תש"ב חגגנו חג הסוכות בביצ'ובה, כשתי מאות מילין מהנהר וויטקא, שם עבדנו בחבורת בני ישיבת טלז עבודות יער. בפרוס חג הסוכות הלכנו לבקש רשות להשתמש בעצים של היער. קיבלנו רשות, אך בכדי שיתאימו לסוכה הוצרכנו לקצרן, ועל זה כמובן לא היה רשות. האם יצאנו מצות סוכה, או היה בזה משום סוכה גזולה?"
לבסוף מבסס ר' אייזיק את ההיתר, על העובדה שקורות העץ הן נכסי המדינה, ולא יצאו כלל מרשות בעלים. מה גם שנשארו במחנה ולא ניתנו בהשאלה, ומה שלא הושאל לא חייב בהשבה.
אגב ידיעת ההלכה, שמענו מאת הרבנית שלו ע"ה: "בסעודות השבת הנהיג אצלנו בבית, שהילדים מביאים את ה'קיצור שולחן ערוך' וקוראים ממנו סעיפי הלכה על הסדר. ונראה שהוא עצמו ידעו היטב להלכה ולמעשה".
"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" אמרו חז"ל (מכות י, א). לדרכנו למדנו, כי הג"ר אייזיק אוזבנד זצ"ל השכיל, וגם הצליח, להגלות את רבותיו עמו, כביכול, בכל הגלויות שכפתה עליו מלחמת העולם השניה.
בכל מקום נשא על שכמו את זכר הישיבה, השקפותיה ולקחיה, בכל אתר שחנה, המשיך על עצמו את השפעת רבותיו הגדולים מטלז ופוניבז'. עד שבעצמו היה לאילנא רברבא ולמרביץ תורה, הנושא בגאון את לפיד תורתה של ליטא וישיבותיה.
