בפרשת בא בנבואת משה אחר מכת חושך קודם מכת בכורות והיציאה, אמר הקב"ה למשה "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" וכתב רש"י שם דבר נא "אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", והיינו שלא יאמר אברהם שנתקיים בהם רק האמור בבין הבתרים שיעבוד מצרים אלא אף הרכוש גדול שהובטח בבין הבתרים, ומבואר שהיה כאן כביכול בקשה מהקב"ה למשה להזהיר על כך את ישראל ולהשיב בזה על טענת אותו צדיק שלא יאמר ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.
ולכאורה יש להעיר בזה הערה גדולה, מדוע קיום "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שייך למה שנתקיים כבר "ועבדום וענו אותם" והלא הבטיח הקב"ה לאברהם שאחרי כן יצאו ברכוש גדול ובציווי זה מקיים הקב"ה הבטחתו, ולכאורה היה לו לומר 'שלא יאמר אותו צדיק לא קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' ומדוע הוצרך להקדים לזה חלק זה של הבטחת ועבדום וענו אותם, וצ"ע.
עוד יש להעיר דהנה ציווי דוישאלו שנאמר לישראל נזכר שתי פעמים מלבד הציווי שנאמר כאן, לעיל בשמות (ג' כ"ב) נאמר "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים" וכן לקמן בפרשתן ביציאת ישראל נמי נאמר (י"ב ל"ה-ל"ו) "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים".
ולכאורה יש כאן דבר פלא, שבציווי שנאמר בשמות וכן לקמן בשעת היציאה נזכר שבכלל מה ששאלו ישראל ונצטוו ע"ז היה נמי שמלות ואילו כאן נאמר רק 'כלי כסף וכלי זהב' ולא נזכר כלל ענין השמלות וצ"ב.
עוד צ"ב מה שנאמר לעיל בשמות על ציווי השמלות שנאמר שם ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וצריך טעם מה הענין בזה, ועוד צ"ב אמאי לא היה אפשר לשים עליהם עצמם והלא לעצמם נטלו זה ואמאי שמו בדווקא על בניהם ובנותיהם וצ"ב.
ונראה לבאר הדברים בהקדם דברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"י ה"א) על דרך בירור הנביאים בישראל, וכתב שם "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אי"צ לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי ממנהגו של עולם אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו וכו' לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרים לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו ואח"כ נאמין בך אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות וכו' ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר" עכ"ל.
והוסיף הר"מ (שם ה"ד) וז"ל "דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו וכו' שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם וכו' אבל אם הבטיח להם על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טוב שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר" עכ"ל.
ולמדנו בדבריו כי דרך בחינת הנביא בישראל תהא, במה שיאמר לנו דברים העתידים להיות ובכך נראה היתקיימו דבריו, ואם נפל אפילו פרט אחד מדבריו שלא נתקיים הרי הוא נביא שקר לכל דיניו.
אבל זה הוסיף הר"מ גם כי כל זה הוא דווקא בנבואה טובה שנבואה טובה ודאי תתקיים שאין הקב"ה חוזר בו מנבואה טובה אפילו שנאמרה על תנאי, אבל בנבואה רעה שלא התקיימה אי"ז ראיה שהוא נביא שקר, משום שנבואה רעה הקב"ה יכול לחזור בו וכמש"כ הר"מ שהקב"ה רחום וחנון וסלח להם, שעשו תשובה או שתלה להם כחזקיהו.
ויל"ע איך הדין בגוונא שאמר נבואה שיש בו טובה ויש בה גם רעה, יחד באותה נבואה, ולא נתקיימה הנבואה אם עלינו לדונו כנביא שקר משום שהטובה לא נתקיימה, ובשמיה דמרן רי"ז הלוי זצ"ל אמרו שאמר דפשיטא שאי אפשר לדונו כנביא שקר משום שהוא נבואה אחת ואם חוזר בו הקב"ה מהחלק הרע ממילא בטלה כל הנבואה, כיון שנבואה אחת היא, ומשום הרעה בטלה כל הנבואה.
מעתה נראה לפרש בזה כוונת רש"י כאן, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, שאם לא היה אומר ועבדום וענו אותם קיים בהם הרי שיש כאן נבואה טובה ורעה יחד וממילא לא היה יכול אברהם לתבוע קיום הנבואה, משום ששמא נתבטלה כל הנבואה מחמת חלק הרעה ומשום זה נתבטל גם חלק הטובה שנבואה אחת היא, אבל השתא יאמר אברהם חלק הרעה – ועבדום וענו אותם, קיים בהם וממילא על כרחך שצריך להתקיים גם חלק הטובה – ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ודו"ק.
ובמה שהערנו בענין השמלות י"ל דהנה לעיל בשמות נזכר על זה הענין בקרא בעצם הציווי 'ונצלתם את מצרים' והתרגום שם תירגם ו"רוקינו את מצרים" וכן להלן ביציאת ישראל ממצרים נזכר ע"ז ג"כ בקרא 'וינצלו את מצרים'. והנה מצינו בגמ' בברכות (ט' ב') שאמרו שם מה הוא וינצלו את מצרים חד אמר כמצודה שאין בה דגן וחד אמר כמצולה שאין בה דגים עיי"ש, אבל מכל מקום מבואר בזה כי כל תכלית הענין הוא 'ניצול מצרים' וכמו שתירגם התרגום שהיה דין ריקון על מצרים, שנצטוו כאן לרוקן את מצרים, ולכאורה דין זה דונצלתם את מצרים אינו שייך כלל לענין קיום הבטחת 'ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול' שהדין שנאמר כאן הוא דין ריקון על מצרים בלבד ובאמת שלפי"ז אפילו בלא מה שיקחו ישראל לעצמם אלא עצם ריקון מצרים שתהא כמצולה שאין בה דגים היה ענין וציווי לעצמו, ואם היה ריקון בלא שהיו נוטלים לעצמם היו מקיימים הדין הזה של ריקון מצרים.
מעתה נראה כי באמת שני ענינים ודינים נאמרו בקראי, דלעיל בפרשת שמות וכן לקמן ביציאה הטעם והענין הוא לקיים בהם ניצול מצרים כמצולה שאין בה דגים, אמנם הכא טעם בקשת השאילה הוא משום שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול לא קיים כמו שכתב רש"י ובאמת אי"ז שייך לדין ריקון וניצול מצרים. ובאמת שעל כן לא נזכר כאן 'ונצלתם את מצרים' שכל הדין הנאמר כאן הוא לקיום ההבטחה של רכוש גדול לישראל, אבל בשמות וביציאה נאמר אף הדין של ריקון מצרים וע"כ הוזכר שם 'ונצלתם את מצרים'. ועי'.
מעתה י"ל שפיר שכאשר נאמר הציווי של וינצלו את מצרים נאמר ציווי לרוקן את מצרים כמצולה שאין בה דגים, ובכלל זה נמי הבגדים והשמלות, אבל כאשר באנו לענין קיום 'ואחרי כן ייצאו רכוש גדול' בהא כבר אין טעם בלקיחת השמלות והבגדים שלא היה להם צורך בזה וע"כ לא נצטוו ע"ז כאן, ועי'.
ודאתינן להכי שטעם מה שנטלו ישראל את השמלות והבגדים הוא באמת רק משום ריקון וניצול מצרים ולא משום לקיים ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול יתכן לומר כי באמת לא לקחו ישראל זה לשימוש עצמם אלא רק לניצול מצרים, ובאמת ישראל לא שינו לבושם במצרים כמבו' בחז"ל שנגאלו בזכות זה, וא"כ ישראל אף לא היו יכולים ללבוש מלבושי המצרים ושמו רק על בניהם ובנותיהם הקטנים. ועי'.
