א. בגדר התקנה דשמו"ת
הרמב"ם (הל' תפילה פי"ג הכ"ה) ז"ל "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שניים מקרא ואחד תרגום ופסוק שאין בו תרגום קוראו שלוש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הציבור" עכ"ד.
ומקור הדין מהסוגי' (ברכות ח' א') "אמר רב הונא בר יהודה אמר רב אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".
והנה דברי הר"מ צ"ע בתרתי, חדא דהנה בפשיטות יסוד ההלכה שצריך אדם לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום הוא דינא גרידא שנאמר על האדם לקרוא את הפרשה שקוראים בשבת זו לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום וא"כ מאי שייכי להא דכתב הר"מ בריש ההלכה 'אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור' והרי אין זה מענין ההלכה כלל דלא שייך לדינא של לגמור כל התורה כולה, וכן לא שייך כלל למה ששומע הוא בציבור, ולכאורה הו"ל להר"מ לכתוב חייב אדם לקראות כל פרשה בזמנה שניים מקרא ואחד תרגום. וצ"ב.
ועוד יל"ע דהר"מ סיים ההלכה 'עד שישלים פרשיותיו עם הציבור' ולכאורה הא נמי קשה מה שייך להאי דינא שחייב אדם לקרות לעצמו הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום והוא דין לעצמו, ומה הוא שמשלים פרשיותיו עם הציבור, וצ"ע.
והנראה בזה דהנה בסוגי' (שם, ב') אי' שם 'סבר לאקדומינהו [והיינו לקרותה בשבת אחת או בשתי שבתות] אמר ליה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כדאמר להו ריב"ל לבניה אשלומי פרשתייכו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום'.
והנה בדינא דישלים פרשיותיו עם הציבור היינו שצריך להיות באותה השבת והזמן שקוראים אותה בציבור (ועי' תוס' ד"ה ישלים דכל השבוע כשר מפני שכבר במנחה של שבת שלפני השבוע קורין את תחילת הפרשה בציבור) יש להסתפק אם הוא דין שנאמר דבזמן הקריאה של אותה הפרשה צריך לקרוא את הפרשה שמו"ת וזה זמן הדין של שמו"ת שבזמן זה נאמר הדין, אבל לעולם הוא דין בפני עצמו ואינו שייך למה שקורים את הפרשה בציבור, או דאפשר דבאמת דינא דקריאת שמו"ת מיתלי תלי בדין הקריאה של הפרשה שנקראת בציבור בזה השבת.
ובי' הדברים דהנה דינא דשמו"ת אפשר לומר שהוא מדין הציבור, היינו שיש דין שאדם יקרא לעצמו 'הפרשה שקורים בשבת זו בציבור', אולם אי"ז דין גרידא של קריאת שמו"ת שחייב אדם לקרותו אלא הוא דין על היחיד לקרוא את הפרשה שקורים בציבור שניים מקרא ואחד תרגום ומיתלי תלי בדין הציבור, ואינו דין קריאה על האדם לעצמו בעלמא, אלא הוא דין קריאה יחד עם קריאת הציבור, וזו הכוונה במה שאמרו 'ישלים פרשיותיו עם הציבור'.
והנראה בזה דבאמת דינא דשמו"ת אינו דין גרידא שיש לקרות שניים מקרא אלא הוא הלכה על האדם לקרות הפרשה 'שקורים בציבור' שניים מקרא ואחד תרגום ומיתלי תלי וקאי בדין קריאת הציבור, וזה טעם מה שאי אפשר להקדים או לאחר הקריאה מזמן קריאת הציבור, וזה ביאור דברי תוס' שזמנה הוא כבר ממנחה דשבת שלפניה, שאז כבר חשיבא תחילת הקריאה בציבור וחשיבא זמן הקריאה, וממילא הוא 'משלים עם הציבור'.
וזהו מש"כ הר"מ בריש ההלכה 'אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בציבור' והיינו דכיון דדינא דשמו"ת מיתלי תלי בדין הציבור שקורין אותו באותה שבת, ע"ז כתב הר"מ שאפילו ששומע כל התורה כולה בציבור בכ"א יש דין נוסף לקרות 'עם הציבור' שניים מקרא ואחד תרגום, וזה גם מה שסיים שם ההלכה עד שישלים פרשיותיו עם הציבור.
ב. בגדר תקנת אחד תרגום
והנה עוד הוסיף הר"מ לדינא דבמקום שאין תרגום קורא התורה ג' פעמים וזהו שכתב 'ופסוק שאין בו תרגום קוראו שלוש פעמים'.
ומקור הדין הוא נמי מהסוגי' דברכות, ושם 'ואפילו עטרות ודיבון' ופירש"י שאין בו תרגום. היינו דבמקום שאין בו תרגום צריך לקרות התורה ג' פעמים. איברא דיעוי' בתוד"ה עטרות ודיבון שכ' 'פירש"י אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו ג' פעמים בעברי וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי הו"ל ראובן ושמעון או פסוק אחרינא שאין בו תרגום כלל וי"ל משו"ה נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג"פ בעברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום' עכ"ד.
ונחלקו רש"י ותוס' במקום שאין בו תרגום אונקלוס דלרש"י ביאור דברי הגמ' דקורא ג"פ בתורה, ואינו קורא בתרגום ירושלמי. ולתוס' אף שאין אונקלוס קורא ב' פעמים תורה ופ"א תרגום ירושלמי. והנה הר"מ לא הזכיר כלל דינא דקורא בתרגום ירושלמי והרי לכאו' דס"ל כרש"י שקורא בכה"ג ג"פ בתורה ללא קריאת תרגום כלל.
ובביאור מחלוקתם נראה דיעוי' בתוס' ד"ה ואפילו שכ' 'וי"ל משו"ה נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג"פ בעברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום'.
והנה ביסוד דין שמו"ת יש להסתפק אי נאמר ההלכה ביסוד הדין שצריך לקרוא ש"מ 'ואחד תרגום', וכן הוא צורת התקנה והדין, או דנימא דבאמת מעיקרא דדינא נתקן לקרוא ג' פעמים מקרא, ולא נאמר ביסוד התקנה לקרוא תרגום, אלא רק דנאמר בהלכה דהקריאה השלישית שקורא צריך לבארה, וע"כ הוא מקיימה בקריאת תרגום, אבל לעולם יסוד הדין נתקן לקרוא ג"פ קריאת מקרא, ואלא שקריאת תרגום הוא מכלל הקריאת ג"פ מקרא, רק כיון שצריך שקריאה השלישית תהיה קריאה מבוארת ממילא קוראה בתרגום ומקיים בה קריאת מקרא שלישית מבוארה, אבל מלתא דקריאת המקרא היא.
והנפקותא בזה, דאם מיסוד הדין הוא קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, וכך היה התקנה והדין, ממילא הרי שהדין נאמר על חיוב תרגום והוא על התרגום 'הידוע' שעליו היה התקנה והוא תרגום אונקלוס. דהרי ביסוד הדין נתקן דין לקרות התרגום והוא נתקן על תרגום הידוע, ומעתה ל"ש לומר שבמקום שאין אונקלוס יקרא ירושלמי שהרי לא היה זה בכלל התקנה, ולא איירי ביה מעולם.
אבל אם יסוד הדין נתקן בשלוש פעמים מקרא, והתרגום הוא רק משום מה שקריאת מקרא השלישית צריכה להיות מבוארת א"כ אין התקנה על התרגום דווקא, וממילא אין מקום להעמידו דווקא על התרגום הידוע, וא"כ אף תרגום ירושלמי שייך שפיר לקיים בו הדין.
ומעתה י"ל דבזה נחלקו רש"י ותוס', דלרש"י יסוד הדין נאמר בשניים מקרא ואחד תרגום כפשוטו, וממילא על התרגום היה התקנה עצמה, וא"כ הכוונה בזה היה לתרגום הידוע. ואין מקום לקריאת תרגום אחר שאינו אונקלוס במקום שאין אונקלוס, ובודאי שבתרגום הירושלמי לא איירינן ביה כלל. אולם לשיטת תוס' יסוד הדין נאמר לקרוא ג' פעמים מקרא ורק דבפעם שלישית צריכה הקריאה להיות מבוארת וממילא הוא קורא על ידי התרגום, אבל קריאתה מלתא דקריאת מקרא היא, וע"כ במקום שאין אונקלוס שפיר מקיים דינו בתרגום ירושלמי. ועי'.
והדברים מדויקים בדברי תוס' שכתבו שקורא עטרות ודיבון 'אע"ג שאין בו תרגום ידוע' וקורא תרגום הירושלמי, והוא מפני שאי"ז מיתלי תליא בתרגום הידוע.
ובהמשך דבריו כ' 'וצריך לקרותו שלוש פעמים בעברי' מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום. והיינו ממש כמש"נ דבאמת יסוד הדין הוא בתקנת קריאת תורה ג' פעמים אבל יותר טוב שיקרא בתרגום הירושלמי שהוא המבואר, כיון שהקריאה השלישית היא הקריאה המבוארת ולכן גם כאשר אין אונקלוס יותר טוב שיקרא בתרגום ירושלמי. כיון שיסוד הדין הוא קריאת ג' פעמים מקרא, ובשלישי קורא באופן מבואר ואף בירושלמי מקיים תקנת קריאת 'התרגום'.
ג. באופן קיום התקנה בעטרות ודיבון
אבל לרש"י וכן להרמב"ם כל קריאת התרגום נתקנה רק על התרגום הידוע, דיסוד הדין הוא שניים מקרא ואחד תרגום, וצ"ע דהרי במקום שאין בו תרגום הידוע לדעת רש"י והר"מ נאמר הדין לקרותו ג' פעמים מקרא, ולכאורה מאי שייטי לקרותו ג"פ מקרא והלא כל הדין והתקנה היה על 'שניים מקרא ואחד תרגום' וכך היה צורת התקנה עצמה, ומה מקום לקריאת ג"פ מקרא.
והנראה בזה דהנה יש לדקדק שכתב הר"מ שם 'חייב לקרות לעצמו בכל שבוע וכו' שניים מקרא ואחד תרגום ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלוש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הציבור' עכ"ד. ולכאורה היה להר"מ להביא הדין דפסוק שאין בו תרגום בסוף ההלכה ולא בעיקר הדין של חיוב הקריאה שצריך שיהיה קורא וכו' עד שישלים פרשיותיו עם הציבור, ואחר דין זה היה צריך להוסיף שבמקום שאין תרגום קורא ג' פעמים תורה.
והמוכח בזה דגם בקריאת ג' פעמים מקרא מתקיים בזה שפיר תקנת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. וביאור הדברים דביסוד הדין והתקנה נאמר שניים מקרא ואחד תרגום וקאי על התרגום הידוע, אולם מכלל התקנה עצמה היה גם מה שאם אין תרגום קורא בתורה ג' פעמים, והיינו ב' פעמים קמא של קריאת מקרא הוא לקיים 'שניים מקרא' וקריאת הפעם השלישית הוא מלתא דקיום 'אחד תרגום' ובזה מקיים הוא דין הקריאה של התרגום, וזה שקרא שלוש פעמים מקרא שפיר קיים דין שניים מקרא ואחד תרגום, וזה טעם מה שהביא הר"מ דין זה קודם להשלמת עיקר התקנה. ודו"ק.
