מהות ימי הספירה
הרמב"ן בפרשת אמור מלמדנו מה הגדרתם של ימי ספירת העומר וז"ל "וציוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ד'. ומנה ממנו תשעה וארבעים יום והשבועות כמניין ימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש". ע"כ.
ולמדנו כי ימי הספירה כמוהם כימי חול המועד, כי ימי הספירה ימים עילאיים הם, ימים וכגשר המה בין חג המצות לבין חג השבועות שהוא יום מתן תורתינו. שמתחתיו נמצאים המטמונים.
וכך כותב החינוך בדבריו הידועים על מצוות הספירה "נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". דהיינו שהספירה מבטא את ההשתוקקות והכיסופין ליום מתן תורה ולקבלת התורה.
אלא שאם זה מטרת הספירה, לבטא הציפייה ליום מתן תורה, הרי שיש כאן שאלה פשוטה, שהספירה הייתה צריכה להיות שבעוד ארבעים ותשעה ימים הגיע ליום הגדול, וביום השני מה שעוד ארבעים ושמונה יום יגיע היום הגדול, ומדוע אנחנו מונים בספירה על הימים שכבר עברו.
עונה על כך החינוך בהמשך דבריו "וזהו שאנו מונין לעמר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת" ע"כ.
ומסביר לנו החינוך שמגודל היצפייה והרצון ואי היכולת להמתין ולחכות ליום הגדול לש מתן תורה, אז איננו רוצים להזכיר לעצמינו את מרחק הימים, שיש לנו לחכות עוד כל כך הרבה זמן. וממילא אנחנו מונים ומתחזקים שכך וכך ימים כבר עברו עלינו, ועבר עוד יום ועוד יום.
הסתכלות על שיעור העלייה ברוחניות
וכשלעצמו ביאור זה שביאר לנו החינוך על צורת הספירה, הוא צריך להיות לימוד גדול בעבורינו. כשאנחנו רואים את גדלות התורה, או בכל משימה רוחנית שעומדת בפנינו. הרי אנחנו מסתכלים על זה כארוכה מיני ארץ ורחבה מיני ים, ויכול להיכנס בליבנו מחשבת ייאוש, איך אנחנו יכולים לכבוש ההר הגבוה הזה, ובמקום להתקדם לעלות ולכבוש את ההר הייאוש יכול להוביל אותנו להיפך.
אבל למדנו כאן מצורת הספירה, כי ההסתכלות הנכונה היא להסתכל על מה שהשגנו עד עכשיו, כמה עלינו עד עכשיו. ומזה נראה כמה זכינו לעלות ולהתקדם עד עכשיו. וכשרואים זאת ככה מקבלים עוד כוח להמשיך ולהתייגע את עצמינו, עד שיפתחו לפנינו שערי אורה.
וכך אומרים חז"ל במדרש רבה (פרשת מצורע) "ר' חנין דציפורין פתר קרא בתלולית של עפר, מי שטיפש מה הוא אומר מי יכול לקצות את זו, מי שפיקח מה הוא אומר הריני קוצץ שתי משפלות היום שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד את התורה נזיקין שלושים פרקים כלים שלושים פרקים, מי שפיקח מה הוא אומר הריני שונה שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה" וכו' עיי"ש.
וזה לימוד גדול שיש לנו ללמוד מצורת המניין של הספירה שאמרה התורה, שמונים כל יום מתוך הימים שאנו צריכים לנות, ומונים כמה כבר יש בידינו וכל זה בשביל שלא ליפול בייאוש, ושמרחק הימים לא יחליש וירפה את ידינו מהכנה וההשתוקקות לימים האלה. וזה לימוד שכדאי לקחת לכל העבודה והעלייה בתורה, לראות כמה כבר הספקנו, כמה כבר שנינו. וכך יתחזקו ידינו לעלות ולעלות.
הצימאון הוא מקור החיות של כלל ישראל
אבל אפשר שבאמת יש כאן ענין עמוק יותר. מצינו בגמ' (סנהדרין ע"ו ב') "איזהו רשע ערום כו' והמחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרווה את הצמאה" אומר רש"י (ד"ה רווה) "עובדי כוכבים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם, צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו". כתוב ברש"י שההגדרה של כלל ישראל זה שהם 'צמאים', וצריך ביאור בכוונתו.
ויבואר הענין עפי"מ שמצינו במדרש רבה (פרשת ויצא) "ר"א בשם ר' יוסי בר זמרא צמאה לך נפשי כמה לך אמר ר' איבו ככמהות הללו שהן מצפין למים". וביאור דברי המדרש, הוא שכידוע יש בבריאה כמהין ופטריות, והנה כל הצמחים יש להם שורשים בקרקע ויש להם יניקה מן האדמה וע"כ ברכתם בפה"א, אמנם כמהין ופטריות חלוקים הם מכל הצמחים, כיון שאין להם שורשים כלל ואין להם יניקה מן הקרקע, ע"כ ברכתם שהכל. וחיותם של אלו, הוא מכוח הצימאון ללחות, מזה הם גדלים. ומזה הם חיים גדלים ויונקים.
וע"ז אומר המדרש "כמה לך" שהם ככמהות שמצפות למים. כותב רש"י שכלל ישראל נקראים צמאה ע"ש התכונה של צימאון. ואינם כשאר אומות. הכוונה בדבריו הוא ששאר האומות יניקתם הוא מהקרקע, שקועים ונטועים הם בארציות העולם. אבל כלל ישראל מצד העולם, מצד הקרקע, אין להם אחיזה. כי כל יניקתם וחיותם זה רק מהצימאון שיש להם, שהם צמאים ותאבים ליראת יוצרם ולקיים מצוותיו, וזה החיות של כלל ישראל.
והצימאון של ישראל אינו תכונה בעלמא, אלא זה המהות של ישראל "צמאה" שהמהות של החיות שלהם הוא מכוח הצימאון. הם יונקים מכוח הצימאון שלהם. ורק זה מקור החיות שלהם – הצמא.
הציפייה היא עצמה העבודה
ובאמת שזה הביאור בדברי המשנה באבות (פ"ג מי"ד) "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה". דהנה פירשו המפרשים על התמיהה מאי טעמא הקב"ה לא נתן לכלל ישראל את התורה מיד ביציאתם ממצרים, ומדוע חיכה הקב"ה עד שבועות בשביל ליתן את התורה, הרי תכלית היציאה היה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" וא"כ מדוע לא היה עבודתם מיד עם היציאה ממצרים. והתירוץ הוא שהקב"ה עשה כך כדי להגביר את הצימאון של כלל ישראל. וזה הפירוש "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה". דהיינו, שחביבין ישראל שהקב"ה נתן להם להיות כלי חמדה, כלי המתאווה והמצפה ליום מתן תורה.
כי באמת כמו שביארנו שזה החיות של ישראל, וזה היניקה שלהם. מעתה יש לפרש ענין הספירה של ספירת העומר שהוא הכנה למתן תורה, והפשט הוא כי הספירה אינה סתם ספירה לאיזה דבר, למנות איזה ציפייה או השתוקקות לאיזה ענין או דבר, אלא עצם הצימאון וההשתוקקות זה העבודה בפני עצמה, כי זה מקור החיות שלנו. זה העבודה עצמה! כי הספירה של שבעה שבועות שכולה צימאון והשתוקקות הוא עצמו העבודה, להשתוקק ולכסוף. וזה עבודה בפני עצמה.
ובזה יובן מדוע, אנחנו מונים הספירה כמו המניין שלנו שאנחנו מונים כל יום שספרנו, כי הציפיה למתן תורה היא העבודה עצמה, וממילא כל יום של הכנה וציפייה למתן תורה יש לו ספירה בפני עצמו, אנחנו מונים כל ויום יום של ציפייה. שכל יום בספירה הוא העבודה עצמה, של ההמתנה הציפייה והצימאון למתן תורה.
חטא תלמידי ר"ע
ויש להוסיף עוד. בגמ' (יבמות ס"ב ב') "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם". ופרש"י עולם שמם: "שנשתכחה תורה". והדבר צריך לימוד, שהרי זה פלא, איך על חטא זה שלא נהגו כבוד זה בזה נענשו בעונש כ"כ חמור, וכי חייבים מיתה על זה? וכבר דיברנו בזה כמה וכמה פעמים מדברי הרבינו יונה שתורה בלא תיקון המידות התורה אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות וכו' וכפשוטו זה המבואר כאן, שמידות טובות זה לעיכובא ממש על עצם התורה וח"ו בלא זה אין לקב"ה חפץ בזה ויש להרחיב בזה.
אמנם, מצינו הענין הזה בחז"ל בנוסח אחר. אמרו במדרש בקהלת (פרשה י"א) "רבי עקיבא אומר שניים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולם מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הם וכו' אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן" עכ"ד המדרש.
ר' עקיבא מספר כאן לרבותינו שבדרום מה שאירע לתלמידיו הקודמים, והוא אומר שסיבת המיתה היה "שהייתה עיניהם צרה זה לזה בתורה" וצריך להבין מה כתוב כאן.
והענין יתבאר עפי"ד המדרש בשיר השירים (ח' י"ג) עה"פ היושבת בגנים "הקב"ה אומר להם בניי הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה את זה ולא תחרחרו זה את זה ולא תביישו זה לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת לפני רבש"ע תורה שנתת להם לישראל אינם עוסקים בה והרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם" עכ"ד המדרש.
ולכאורה טענת מלאכי השרת פליאה היא, שטוענים שאין ישראל עוסקים בתורה, בגלל שיש ביניהם שנאה ותחרות וקנאה, מה זה שייך לעסק התורה? הרי בודאי ששייך שיעסקו בתורה ועדין יהיה בהם קנאה ושנאה ותחרות, ומה טענה היא זו על עסק התורה.
וכתוב כאן, שאם אין מידות טובות, ואם יש ביניהם קנאה ושנאה ותחרות בעל כרחך אינם עוסקים בתורה. ביאור הדברים, הנה אנחנו רואים אצל המלאכים שעל מעשיהם נאמר "וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם" שעבודת המלאכים הוא באופן שכולם במטרה אחת, עושים רצון קונם, וכולם עושים יחד.
וזה בעצם מה שאומר הקב"ה לישראל שיטענו מלאכי השרת, הקב"ה אומר בני ישיבה, קיבוץ של חכמים, הרי עמלכם הוא למטרה אחת של עלייה בתורה ביראה ובמידות טובות. [וכמו שמצינו שחכמים נקראו 'חבר' וביאור המושג הוא, שחברות זה המטרה המשותפת, אין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות] והרי העוסקים בתורה כראוי הרי אתם בעלי צימאון לתורה, ואם יש לכם צימאון לתורה, אתם חברים של כולם, כי אתם עמלים מתוך מטרה אחת, ואם הוא צמא לכך לא יכול להיות שיפריע לו מה שזה חבירו.
ועי' בגמ' בפסחים (קי"ט א') אומרת מי הוא היושב לפני ה' אר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה או המקבל פני חברו בישיבה יעו"ש.
עיניהם צרה זה לזה הוא חיסרון בצימאון שהוא הגדרת ישראל
העוסק בתורה הוא צמא לתורה, ואם הוא צמא לתורה, אז הוא שומע מכולם, כי הוא שומע כל מילה של תורה. ואם יש צימאון לתורה שזה מהות כלל ישראל ומשם היניקה שלהם, וזה כל מקור החיות של לינוק מהלחות של התורה כביכול. ממילא מי שאין לו את היניקה, מי שיש לו חיסרון בצימאון לתורה, מי שעינו צרה בתורה זה לזה, אין הוא מקבל עונש על זה אלא הוא עוקר את מקור החיות שלו בעולם, הוא מאבד בכך את מקור היניקה שלו, ואת מקור החיות שלו, ממילא מה שהיה אצל תלמידי ר"ע מיתה כזו חמורה הוא כי לפי דרגתם הם איבדו את כל מקור החיות שלהם בעולם, החיסרון שלהם בצימאון לתורה חיסר מהם את היניקה ואת החיות בעולם וע"כ מתו לא בתורת עונש, אלא שלפי דרגתם זה טבעי שימותו אם מחסרים הם מעצמם את מקור החיות ואת היניקה שלהם.
ובאמת בתלמידי ר"ע שנותרו מצינו שאמרו במימרות בענינים אלה, כמו שר"א בן שמוע אמר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך (אבות פ"ב מ"י), ור' שמעון בר יוחאי שאמר נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (ב"מ נ"ט א'). כי התנאים שזכו להנחיל את מקור החיות של ישראל הם אלו שקיבלו היסוד הזה מרבי עקיבא, את היסוד של שאמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה (ספרא קדושים פרשה ב'), ואהבת לרעך כמוך – כי כולם למטרה אחת הם, וממילא אין קנאה ושנאה ותחרות.
למדנו, כי ימי הספירה ימים תמימים ושלימים. וימים גבוהים הם עד מאוד, וכלשון הרמב"ן 'חולו של מועד' הם. ועבודתינו בהם הוא להגביר את ההשתוקקות והצימאון לתורה, וזה בלימוד של עוד ועוד, ובכל יום לימוד של עוד שתי הלכות בכל יום ועוד שתי הלכות בכל יום וכך נקבל את התורה בצימאון כראוי. וגם לזכור ולדעת כי איבה קנאה שנאה ותחרות הם סתירה למהותינו ולמטרתינו, ושנדע לשמוע את חברינו באהבה ובאחוה כי כולנו עושים רצון קוננו. ובע"ה נזכה כולנו לאישו הגדולה ודבריו שמענו מתוך האש.
