אילו הוציאנו ממצרים וכו' אילו עשה בהם שפטים.
לכאורה צ"ב דענין זה של כמה מעלות טובות עלינו הוא למנות חסדיו של הקב"ה שעשה עימנו, ואילו זה שעשה בהם שפטים לכאורה אין בזה הטבה וחסד עם ישראל אלא דין ומשפט על המצרים, וכבר הקשו זאת. וה"נ קשה במה שאנו אומרין אילו הרג את בכוריהם וכו' [ובזה י"ל דהריגת בכוריהם הוא בתורת כופר נפש תחת נפש וכדכתיב בישעיה נתתי בפרך מצרים ופרש"י שהם היו לך לפדיון יעו"ש, וא"כ הוי הריגתם טובה לנו].
והנראה בביאור הדבר, עפ"י מש"כ בבית הלוי עה"ת דמצינו שני אופנים בשבח שנותן לקב"ה מי שהיה בצרה וניצל דיש מי שהוא מודה עבור הטובה שקיבל והצלתו מהצרה, אבל היה עדיף לו אילו לא היה לו הצער כלל ועיקר שמחתו היא רק על ההצלה, ויש הודאה באופן שבאה הישועה ע"י גבורת ה' דאז נמצא דאילו לא היה בצרה כלל לא היה כאן התגלות גבורתו של הקב"ה ולא היה כאן הענין ש"לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך" ובכלל השמחה שלו הוא עצם זה שזכה להיות כלי חפץ שע"י נתגדל כבודו יתברך וע"י הצלתו נתפרסם שמו. וזהו שאמר הכתוב 'אודך כי עניתני ותהי לי לישועה' כי אני נותן לך הודיה על העינוי עצמו דע"י באה לי הישועה ונתקדש שמך בעולם, ועל שניהם כאחד אני מודה. עכ"ד.
מעתה נראה דזהו מה שאנו מונים בכלל המעלות טובות עלינו שעשה בהם שפטים, כלומר דבאמת אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, ועלינו לשבחו ולהודות לו על הטובה הזו שפדאנו מבית עבדים והוצאנו מעבדות לחירות. אך מ"מ העבדות והעינוי עצמו אינו בכלל מעלות טובות, דאדרבא יותר טוב היה אם לא היה בא עלינו הצרה והגלות כלל, אולם מלבד מה שהוציאנו ממצרים הרי עשה בהם גם שפטים שגבר עלינו חסדו, דיציאת מצרים היתה ע"י ניסים ונפלאות וגבורת ד' שנתקדש שמו ע"י, א"כ הרי דעינוי והצרות שהיה לנו במצרים הם עצמם בכלל המעלות טובות, ויש לכלול בתוך ההודיה גם ענין זה, ומודים לו על זה כי עניתנו ותהי לנו לישועה. ודו"ק.
אילו עשה באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם.
מסידור הדברים היה נראה דהעשייה באלוהיהם היתה עם מכת בכורות ולאחר שעשה בהם שפטים, וכדכתיב בקרא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור וגו' ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים וגו'. והנה בסוכה כ"ט א' ילפינן מהך קרל דאין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלוהיה לוקה עימה, יעו"ש. וצ"ב מ"ש דעשה באלוהיהם עם מכת בכורות ולא עם שאר השפטים.
ולכאורה נראה מבואר מזה דרק מכת בכורות היתה בגדר עונש, אבל שאר המכות היה מפני הצורך, וכמש"כ הספורנו פרשת וארא וז"ל "ולכן אעשה בהם שפטים והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף ששניהם בלבד היו על צד העונש להם מידה כנגד מידה אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה כאמרו בזאת תדעו כי אני ה' וגו' " יעו"ש. ולפי"ז א"ש היטב מה שעשה באלוהיהם רק בשעת מכת בכורות ולא קודם לכן, דקודם לכן באמת לא לקו על האומה ועל כן אין מקום ללקות אלוהיה. ודו"ק.
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו.
נראה דאין הכוונה שלא היה נותן לנו את התורה דהרי כל מה שקרבנו להר סיני הוא לקבל את התורה.
אלא דהנה בהר סיני ניתן לנו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ונראה דמה שאומרים ולא נתן לנו את התורה דיינו, היינו שגם בשביל תורה שבכתב דיינו, גם בלי תורה שבע"פ. והביאור בזה הוא עפ"י מה דכתיב בתהילים ס"ח "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" ונראה דהנך שני דברים דקחשיב שבי ומתנה, היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, דתורה שבכתב נקראת שבי, שעלה למרום ולקח את התורה, אולם תורה שבע"פ לא שייך בזה ענין של שבי, שהרי עיקרה של תושבע"פ הוא בגדר מציאה, יגעת ומצאת תאמין, וענין זה של יגיעה שייך רק בתורה שבע"פ ולא לתורה שבכתב וכדאיתא בתנחומא ר"פ נח יעו"ש, והיא נקראת מתנה דהיא בגדר מציאה ומתנה מהקב"ה, ונראה דמה שמונה בכמה מעלות טובות עלינו היינו המתנות שקיבלנו ולא חיוב המצוות, [כעין מש"כ הגרי"ז לענין הא דנתן לנו את השבת דהכוונה הוא למתנה של שבת ולא להמצווה של שבת] ותורה שבע"פ היא שנקראת מתנה ולא תורה שבכתב וכמש"נ, [אע"פ דלא שייך תורה שבע"פ בלי תורה שבכתב] והיא החיי עולם שנטע בתוכינו וכמש"כ הגר"א, והיא חיינו ואורך ימינו.
אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו.
אע"פ שגם אם לא בנה לנו את בית הבחירה היה לנו מקדש, מ"מ איכא מעלה יתירה בבנין בית הבחירה. ובאמת שבשבלי לקט (סדר פסח רי"ח) מבואר כן להדיא יעוש"ה.
והביאור בזה נראה, ע"פ מה דאיתא לקמן ובנה לנו את בית הבחירה לכפר לנו על עונותינו, ומבואר דמעלת בית הבחירה היא בזה שהיא מקום כפרת עוונות, והיינו משום דרק בבית הבחירה יש להקריב בה קרבנות יחיד לכפרה, אבל בגלגל נוב וגבעון דהו"ל במה גדולה אין קרבנות יחיד חובה קריבין שם וכדאיתא בזבחים קי"ז א' ת"ר כל נידר ונידב היה קרב בבמה שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, ופרש"י שם ושמעינן לקמן דאפילו בבמה גדולה לא קרבן ליחיד אלא נדרים ונדבות עיי"ש. והנה גלגל נוב וגבעון תורת במה גדולה עלייה וכדתנן במתני' ר"פ פרת חטאת, ונמצא דלא הקריבו בנוב וגבעון וגלגל קרבן חטאת דהיא קרבן חובה, ורק בבית הבחירה הקריבו קרבנן יחיד חובה. מעתה אתיים היטב מה דאמרינן דבנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו משום דרק בבית הבחירה יש להקריב קרבנות חובת יחיד שבאים לכפר על עוונותינו. [ונתעוררתי לזה ע"י אחד].
ולפי דברינו אלו, יתבארו היטב דברי רש"י עה"ת פרשת בלק עה"פ מה טובו אוהליך יעקב וז"ל "מה טובו שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהם קרבנות לכפר עליכם" עכ"ל. והדברים מבוארים עפ"י מש"כ דרק בשילה ובבית עולמים הקריבו קרבנות חובה לכפרה אבל בגלגל נוב וגבעון לא הקריבו חטאת דאין קרבן חטאת של יחיד קרב בבמה גדולה, ובאמת שגם שילה נקרא המקום אשר יבחר ה', וכדאיתא בספרי גבי הבאת ביכורים אל המקום אשר יבחר ה' וגו' זה שילה ובית עולמים, וכן שם גבי זביחת פסח במקום אשר יבחר ה' וגו' זה שילה ובית עולמים, וכן בכ"מ נקרא שילה המקום אשר יבחר ה' וא"כ שפיר י"ל דמה דאמרינן ובנה לנו לנו את בית הבחירה הכוונה הוא לשילה ובית עולמים כיון דבמקומות אלו הקריבו קרבנות לכפר על עוונותינו, וכמש"נ. אולם בשבלי הלקט מבואר להדיא דשילה הוא בכלל מקדש ולא בכלל בית הבחירה וא"כ א"א לפרש כן, וצ"ב.
והנראה לומר בזה, עפ"י מש"כ הרמב"ם בריש הל' בית הבחירה וז"ל "מצות עשה לעשות בית ה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגים אליו ג' פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש עכ"ל. וכן כתב הכס"מ מצוה כ' "היא שציונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו תהיה ההקרבה והבערת אש תמיד, ואיליו תהיה ההליכה והעלייה לרגל והקיבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש וכו' עכ"ל. ומבואר דבנין בית המקדש היא לשני דברים, להקריב בו קרבנות ועוד לעלייה לרגל לראיית פנים ולקבלת פני השכינה, והנה אע"ג דגם במשכן ובמקדש היו מקריבין בו קרבנות, מ"מ בגלגל ונוב וגבעון לא היה שם עלייה לרגל וכדאיתא להדיא במכות דף י' שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, אמר דוד שמעתי בנ"א שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי, יעו"ש. הרי דבנוב וגבעון לא היה שם עלייה לרגל. ועי' ברמב"ן עה"ת פרשת דברים וז"ל "והזכיר כאן במקום אשר יבחר ה' וגו' וכן אמר שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר וכו' שיבאר בכאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכון שם עכ"ל. ויעו"ש עוד שכתב "והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבוא שם" עכ"ל. ומבואר מדבריו דמשכן לא היה מקום לעלייה לרגל.
ולפי"ז י"ל דמה, שאמרינו ובנה לנו את הבחירה הכוונה הוא רק לבית עולמיפ ולא למשכן שילה, ונהי דגם בשילה הקריבו בו קרבנות חובה, מ"מ חובת העלייה לרגל וקבלת פני שכינה של לשכנו תדרשו היתה רק בבית עולמים ולא במשכן שילה. [ואע"ג דמסוגיית הגמ' בחגיגה דף ו' משמע דגם בשילה היתה עליה לרגל, אולם בפנים יפות ס"פ פנחס דייק מזה דכתיב אצל אלקנה שמואל א' מימים ימימה, ופירש הרד"ק שהיינו משנה לשנה, שלא היה שם חיוב לעלות לרגל ולכן לא עלה כ"א פעם בשנה, ועיי"ש שכתב דמד' רש"י והתרגום מבואר ל"כ] וענין זה שבנה לנו את בית הבחירה לכפר על עונותינו הוא לא רק בהקרבת קרבנות אלא גם בקבלת פני השכינה וראיית פנים בעזרה.
מכת בכורות
אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים וכו' מכת בכורות.
צ"ב מ"ש דאצל בכורות הוסיפו בהגדה מילת "מכת" בכורות, מה שלא מצאנו בשאר המכות.
והנראה פשוט בזה, עפי"ד הראב"ד מובא בפרשת דרכים דרך עצב (דרוש שלושה ועשרים) אהא דאמרינו בריש פ"ק דתענית א"ר יוחנן שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח ואילו הם של חיה וכו' והקשה הראב"ד אמאי לא חשיב נמי פורענותם של רשעים דכתיב (ירמיהו נ') פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו (וכן הקשו בתוס' שם ד"ה וישמע, עיי"ש) ותי' וז"ל "משום דאשכחן פורענותן של רשעים על ידי שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' והא דכתיב פתח ה' את אוצרו לכלותם קאמר, ואפשר שאין לכלותם אלא על ידי הקב"ה כי אז היה המשפט חזק ולפי שאינן אלא ליום הדין ואינו תמיד לא חשיב ליה" עכ"ד.
נמצא דכשהמשפט הוא על ידי הקב"ה אז הוא כלה ונחרצה לפי שהוא בא במשפט חזק, וכיון דרק מכת בכורות היתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ואילו בשאר המכות נפרע מפרעה על ידי שליח, אם כן נמצא דרק מכת בכורות היה במשפט חזק, וזהו דהוסיפו "מכת" בכורות לגלויי בזה דמכה זו של בכורות היתה במשפט חזק. דבאה ע"י הקב"ה בעצמו. שוב מצאתי בפי' הגר"א שכתב לפרש הא דויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי שליח וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהענין של בכבודו בעצמו, כי עצם הוא לשון חוזק, וכבוד הוא לשון גדולה והוא מתאים למש"כ. ועי'
ולפי"ז נראה דזהו גם הביאור במה דאמרינן "המכה בעברתו כל בכורי מצרים" דבמכת בכורות פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, והכה בכבודו ובעצמו את בכורי מצרים בכלי זעמו, וזהו המכה בעברתו, בעברה וזעם במשפט חזק. וכמש"נ.
