הנה לכאורה בגאולת מצרים היה שתי גאולות. הא' הוא גאולת ט"ו בניסן, שהיא היציאה של ישראל ממצרים. אמנם לכאורה עדיין בגאולה זו נשאר איזה שיור, וכמבואר בפסוקים שאף שידעו ישראל שיצאו לגאולת עולם עדין המצרים ציפו לחזרתם תחת ידם, ורק כשהגיעו לים סוף הובטח להם 'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם' ואז הגאולה נהייתה לעד עולם, והושלם הגאולה של היציאה ממצרים, והיו להם ב' גאולות.
ובאמת כן מבואר בחז"ל, במד"ר מביא את הדין שבברכת אמת ויציב מזכיר יצי"מ וקריעת ים סוף ובכורות ואם לא הזכיר יצי"מ מחזירים אבל קריעת ים סוף אין מחזירים וכתב המדרש מה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, אלא שיצי"מ קשה שנא' או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ואתכם לקח ה' עכ"ל. וכתוב כאן שהיה ב' יציאות, וגם שהיה היציאה במצרים קשה מקריעת ים סוף.
וכן מבואר במדרש בשה"ש "כשושנה בין החוחים וכו' מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעליה להילקט כך גאולתן של ישראל הייתה קשה לפני הקב"ה" ועוד שם "רבי יהושע בן חנניה אמר גוי מקרב עם ועם מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלים בלורית ואלו מגדלים בלורית אלו לובשים כלאים ואלו לובשים כלאים וא"כ לא הייתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם" ויש להעמיק הרבה בשוויון שמביא בין ישראל לבין מצרים ועכ"פ מבו' שהדבר היה קשה מאוד בפני הקב"ה.
וביאור הענין מבואר במדרש בתהילים ושם, "אמר רב אחא בשם רבי יונתן מהו גוי מקרב גוי כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה בזמנו כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי כענין שנאמר והקרב והכרעיים". המדרש מתאר לנו כאן את הקושי שהיה ביציאה, כמו הקושי של העובר ליצא ממעי הבהמה, וצריך הרועה לשמוט בידיו את העובר בעל כורחו ממעי הבהמה. כך הקב"ה שמט את ישראל שהיו כ"כ מחוברים לטומאת מצרים. וממשיך "למדנו הצער לנשמט ומנין אף לשומט? שנא' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים כאדם שנוטל את האש מתוך הכור שלא בצבת ושלא בסמרטוטים כן עשה הקב"ה לישראל" כלומר שהיה הקושי גם לקב"ה.
ומסיים המדרש "תדע לך שזו קשה מזו שביצי"מ כתיב אנוכי ה' אלוקיך אבל בקריעת ים סוף אין מזכיר את השם" והיינו, שהגאולה ביצי"מ הייתה אחרת, כי היא הייתה לנתק אותם מטומאת ומערוות מצרים, וזה היה צער לנשמט וצער לשומט, וע"כ הי' צריך להיות בייחוד ה', אבל בקריעת ים סוף כבר היו זכאים ומוכנים ולא היו צריכים את ייחוד ה' על הים.
ועומק ההבדל בין שתי הגאולות האלו, הוא שהקב"ה רצה שהיציאה ממצרים תהיה באופן שכלל ישראל ייצאו בכוחות עצמם ממצרים, ולא שיצטרכו לנתק אותם ולשמוט אותם.
והנה מצינו בהקדמה של גאולת מצרים בקריעת ים סוף, שנאמר "וישובו ויחנו לפני פי החירות" אומר רש"י שם "הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין". והיינו, שהקב"ה החזיר אותם למקום שפרשו משם זה עתה כמו שכותב שם רש"י "וישובו לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבים כל יום השלישי" מה היה הענין בזה? לכאורה כתוב כאן, שהיה כאן כביכול חזרה למצרים, כדי שהם מעצמם ייצאו משם.
ועומק הענין הוא, שבאמת כשכלל ישראל יצאו ממצרים לא היו הם ראויים לזה ולא יצאו משם אלא הקב"ה שמט אותם בצער כמו שהבאנו, וממילא גאולה זו הייתה כמו מתנה. והנה מתנה זהו דבר שאין לו קיום, ויש בו חיסרון של בעלות, ויש לעוד מישהו דריסת רגל בנכס הזה, ומעין חיסרון בקנינו של בעל הבית יש כאן, אולם מקח וממכר אפילו במחיר הזול ביותר, סוף סוף פקע מהחפץ כל הזיקה לבעלים, וכולו שלו.
וכך הוא בעבודת ה', וכמו שבעלות גשמית אינה בעלות גמורה ושלימה באופן של מתנה, הוא הדין בקנינים רוחניים. כי כשהקב"ה מעניק לאדם שפע של חסד אלוקי במתנת חינם, הבן אדם הרי הוא נתבע, והוא נבחן על כל שעה אם הוא ראוי לזה או לא ואם מוצדק שיישאר אצלו, אבל מי שההשפעה שלו הגיעה בדרך מקח, גם אם זה היה במחיר הכי זול, זה קנין נצחי שלו, ואפילו אם הוא שילם על זה 'חודו של מחט'.
וזהו יסוד הענין ביציאה של קריעת ים סוף, כי הקב"ה רצה גאולה נצחית, ואם הוא שמט אותם באופן של צער, באופן שצריכים שייקח אותם ממצרים, אין לישראל קיום עצמי בגאולה, זה לא בר קיימא, ולכן הקב"ה החזיר אותם כדי שייצאו בכוחות עצמם, וזה היה ענין שהקב"ה החזיר אותם לפיתום, שהם ייצאו משם ביד רמה.
והנה מצינו במכילתא בפרשת בשלח שכתב "רבי שמעון התימני אומר בזכות המילה אני אקרע את הים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי איזהו ברית שנוהגת יומם ולילה הוי אומר זו מילה" והיינו שבזכות המילה כלל ישראל זכו לגילויים הנוראים והגדולים שהתגלו בים סוף, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ויש להבין מה השייכות.
והנה אחז"ל בתנחומא בתזריע "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? א"ל של בשר ודם נאים וכו' א"ל למה אתם מולים? א"ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בנ"א נאים משל הקב"ה וכו' ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם" עכ"ד. דהיינו, שהקב"ה ברא את האדם חסר ופגום, ואילו האדם היה נברא שלם לא היה מקום לאדם לעבודה, ודווקא הפגם של האדם הוא המאפשר לו להגיע לשלימות שלו, וזה הכוונה שמעשה ידי אדם נאים ממעשי הקב"ה, כי הקב"ה העניק לנו את היכולת להביא את עצמינו ואת העולם לידי שלימות על ידי עבודתינו שלנו.
וכמו שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס שייעוד הבריאה הוא 'לצרף אותם בהם' שאדם ישלים ויצרף את עצמו ביגיעה מעצמו ויגיע לשלימות שלו ולשלימות של הבריאה כולה, ואולי זה הענין במה שכתוב במכילתא שם שהיה הגאולה של קריעת ים סוף בזכות המילה, שזה ממש מה שהיה בגאולה, שהקב"ה לא רצה בגאולה ממצרים שהייתה מתוך מתנה אלא שהם בעבודה שלהם ייצאו ממצרים ולא יוצאו ממצרים.
