בענין אמירת זמר צור משלו אכלנו ודקדוק לשון בלכה דודי
בקבלת שבת בסיום הלכה דודי – 'בואי כלה בואי כלה', הרבה טועים ומדגישים מלרע בסוף התיבה בואי כלה בו–א-י כלה, וזה היפוך הכונה דלשון בואי כלה היא לשון קריאה והזמנה, בואי כלה אלינו שבת שנקראת כלה, ואז צריך להיות ההדגשה מלעיל מתחלת התיבה, אבל כשמדגישים סוף התיבה אינה הזמנה וקריאה. אלא פירושו מה שאני בא וזה אין לו ענין שמה, ובא"י שמדברים לשון קודש מסתמא יודעים להדגיש נכון אבל בחו"ל יש ליזהר מזה שלא תהא כחוכא ואטלולא מה שאומר לשבת קודש…
מה שנדפס בתוך הזמירות לליל שבת הזמר 'צור משלו אכלנו' יש למנוע, מפני שהוא כנגד הג' ברכות של ברה"מ, והא ניחא למ"ד מצות צריכות כונה שפיר, דלא יצא ברה"מ בזמר זה, ואינו מכוון לשם ברה"מ. אבל למ"ד מצוות אין צריכות כונה הרי יצא בזמר ברה"מ, ותו איך יברך אח"כ ברה"מ. ולהלכה באו"ח סימן ס' ס"ד הביא ב' דיעות ומכריע המחבר שצריכות כוונה אבל הרע"א הביא שם את הפמ"ג שפירש שזה מספק לחומרא, וא"כ בנ"ד שהספק הוא לחומרא שלא יאמר הזמר הזה דשמא הלכה שא"צ כונה, והו"ל ברכות לבטלה, הרי שיש לחוש לזה ושלא לזמר זמר זה.
ואין להקשות למה המחבר של הזמר חברו וקבעו בתוך הזמירות די"ל דהוא סבר כמ"ד צריכות כונה, אבל לדידן לפי הפמ"ג שהוא ספק להלכה א"כ יש להחמיר שלא לזמרו ובאמת הגר"א כתב כן שלא לזמרו ובסידורו נשמט זה.
וכש"כ בימות החורף שאין אוכלים בסעודה ג' כדי שביעה מפני שהוא סמוך לסעודת שחרית דאז ברה"מ דרבנן ובדרבנן קיי"ל שא"צ כונה, בודאי יש לחוש שלא תהא ברה"מ לבטלה ובפרט לאלו האומרים רחם בחסדך ברוב התרגשות ודבקות בבקשת רחמים על הגאולה יותר ממה שאומרים אח"כ רחם בברה"מ שהזמר להם יותר עיקר מברה"מ דצ"ע אם עבדי כדין.
(מרן הגר"א אוזבנד זצ"ל, קובץ בית אהרון ישראל)
