בגדר 'תורתו אומנותו' ובמעלתו
דין הפסקת ת"ת לתפילה
הרמב״ם (פרק ו׳ מהל' תפילה ה"ח) כתב וז״ל, מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפילה פוסק ומתפלל, ואם הייתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפילתו אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה. עכ״ל.
ומקור דין זה הוא מדברי הגמ׳ שבת י"א ע״א דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש, וברש״י ד״ה אבל אנו מפסיקין פירש וז״ל הואיל ומפסיקין תורתינו לאומנתינו כל שכן שנפסיק לתפלה. עכ״ל.
ודברי רש״י צריכים ביאור טובא דלכאו׳ הא שאנו מפסיקין לתפילה הוא משום שאין תורותינו אומנותינו היינו שאין גדר עיסוקינו בתורה כר׳ שמעון וחבריו ומשום הכי מפסיקין לתפילה ואמאי תולה רש״י הא שמפסיקין לתפילה בהא שאנו מפסיקין תורתינו לאומנותינו היינו לעסקי הפרנסה ולכאורה די לו בהא שאין תורתינו אומנותינו גרידא, וצ"ב.
וכן דברי הר״מ צ״ע שכתב דדינא דאין מפסיקין לתפילה שתורתו אומנותו מיתליה תליה בהא ד״אינו עושה מלאכה כלל״, והנה בגמ' דאמרי' דאנו מפסיקין, מבואר דהיינו משום שאין תורתינו אומנותינו כר׳ שמעון וחביריו שתורתם אומנותם, ולא נזכר כלל אם הוא עושה מלאכה, צ"ע.
תורתו אומנותו במצווה עוברת
ובאמת הא דכתב הר״מ דדין זה הוא היינו היכא ד״והיה עוסק בתורה בשעת תפילתו״ דלכאו׳ זה פשוט דאי אינו עוסק בתורה אינו בכלל תורתו אומנותו, וא"כ פשיטא דאיירי בעוסק בתורה גם בשעה זו, יש לפרש דאתי לפרש דגם היכא דפסק מתלמודו למצוה עוברת שאין תלמוד תורה דוחה מצוה עוברת גם במי שתורתו אומנותו, ובכ״א לא פקע מינה גדר ושם ש'תורתו אומנותו' ורק לתפילה בעי שמלבד מה דהוא בגדר ובחינת תורתו אומנותו בעי גם שעוסק בתורה באותו שעה ותרתי בעינן להא שאין מפסקין לתפילה הא דהוא בגדר תורתו אומנותו וגם שעוסק בתורה באותו שעה, בכ״א שמעינן ששייך גדר תורתו אומנתו גם בשעה שאינו עוסק בתורה ורק לענין תפילה נאמרה דבעי שעוסק בתורה באותו שעה מלבד ממה שהוא בגדר שתורתו אומנותו, (ועיין רבינו מנוח על אתר), ולכן היכא דעוסק כבר במצוה אחרת ולא בתלמוד תורה, שוב מחויב בתפילה ואע"פ שפסק מלימודה מדינא, דמ"מ עתה אינו בכלל פטור זה. וצ״ב גדר תורתו אומנותו.
לעולם ילמד אדם את בנו אומנות
והנה תנן (קידושין פ"ב ע"א) "רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו וכו׳, רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ושאר כל אומנות אינן כן כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
ויש להתבונן דהנה הלא רבי נהוראי הוא רבי מאיר, ולכאו' נמצאו דבריו במתני' סתרי אהדדי, דבתחילה קאמר ר׳ מאיר שלעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה, והמשיך התנא והמשיך התנא אמר רב נהוראי מניח אני כל אומניות שבעולם ואין מלמד את בני אלא תורה, שאינו מלמדו אומנות, וצ״ע.
ועוד דהנה אמרי' שם דף ל׳ ע״ב אמתני' דחייב אדם ללמד בנו אומנות, "מנלן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות" ע"כ.
וא"כ הרי חיוב לימוד אומנות מפורש בקרא, ומהו שאמר רבי נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, הלא מחויב הוא ללמדו אומנות.
כל שיש לו אומנות אחרת הפקיע מעצמו גדר תורתו אומנותו
והנראה לומר בזה דהנה כתב ר"מ סוף הלכ׳ שמיטה ויובל, וז״ל "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" עכ״ל.
ומבואר בדברי הרמב"ם דמי שנדבה רוחו לפרוק עול חשבונות הרבים, הרי הוא מקבל "וזוכה" לחלק המספיק לו, ממש כמו לכהנים שמתנות כהונה הוא 'חלף' עבודתם הוא הדין כאן אצלו מה שזוכה הוא לפרנסתו הוא 'חלף' עמלו. ודבר המספיק לעבודתו זה חלף עבודתו. והיינו דפרנסתו באה כ"חלף" ע"י אופן זה של חיי תורה.
ומעתה נראה ד"תורתו אומנותו" אין זה מכוון רק שהוא עסוק בתורה באופן שהוא עיקר חייו, אלא כדקדוק הלשון הוא ואין "אומנות" לשון מושאל ומשל בעלמא, אלא זהו הגדרת "אומנותו" שיש שימציא לו הקב"ה פרנסתו במסחר וכדו', כך נתן הקב"ה דרך להתפרנס ב"אומנות" של עסק התורה, וכמו שכתב הרמב"ם שיקבלו דבר המספיק להם. ואופן זה היתה "אומנותו" של רשב"י שתורתו אומנותו, ומזה הגיעו כל צרכי פרנסתו, שזכה בעוה"ז חלק המספיק לו.
אשר לפי"ז עולה כי תורתו אומנותו הוא נמי שחלף תורתו הוא פרנסתו המספקת לו, וכמו חלף עבודת הכהנים, והאיך נדע שהלה "תורתו היא אומנותו" הוא דוקא מי "שאינו עושה מלאכה כלל" כמו שכתב הרמב"ם והיינו שאין לו אומנות אחרת להתפרנס ממנה, אלא תורתו היא "אומנותו" וגדר 'ההלכה' שנאמר בזה הוא שהתורה היא המספקת לו וכמו לכהנים, ואם הוא מתפרנס ממקום אחר הרי מוציא עצמו מגדר זה, והרי הוא מפקיע את עצמו מאומנות זו והולך אצל אחרת.
וזהו שהעמיד רש"י את ההפסקה מדברי תורה לתפילה, מכ"ש שאנו מפסיקין לאומנותנו, היינו שאין התורה אומנותנו אלא יש לנו אומנות אחרת שאנו מפסיקין לה, כ"ש שנפסיק לתפילה.
וזהו ביאור נמי דברי רבי נהוראי כי הן אמת שאדם צריך לפרנס באומנות קלה אבל מוסיף רבי נהוראי כי יש לך אומנות אחרת, והוא מה שאני מניח כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא דברי תורה בלבד ואין כאן סתירה כלל. ועי'.
והשתא אפשר דזהו מה שמובא בהמשך המשנה שם בקידושין "ואברהם זקן וה' ברך אברהם בכל" היינו שזהו שהשי"ת ברך את אברהם בכל היינו שהוא נתן לו את כל הפרנסה דרך התורה, כי היה זקן ויושב בישיבה, ותורתו אומנותו.
***
הנהגה ניסית בבריאה
עומדים אנו בערב שנת השמיטה, אחת לשבעה, ומצווה זו יסודה וכל ענינה הוא חובת האדם לבטל את אחיזתו במהלך הטבע, של פרנסת אנשי העולם. ועזיבתו את אורח פרנסתו וכלכלתו הטבעי אלא להשליך יהבו על ה' שיכלכלו.
ומצינו בזה בפרשת בהר (כ"ה י"ט-כ"א) דכתיב "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" וברש"י אף בתוך המעים תהא בו הברכה. ואילו אח"כ נאמר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" וכו'. והיינו שמשום תמיהת מה נאכל היה הבטחה של וצויתי את ברכתי שהשנה השישית תהא מספקת לשלוש.
וצ"ב שהרי כבר נאמר הבטחת 'ואכלתם לשובע' וכמו שפרש"י שיהיה מספיק השנה השישית למזון ויהיה שובע, שמתברך במעיו. וא"כ מה נצרך ברכה נוספת של וצויתי את ברכתי. ובספורנו נראה שעמד בזה ופירש שם ש'ואכלתם לשובע' היינו באמת כמו שפירשנו שיהיו הפירות רבי מזון וממילא יספיק של שישית אף שהוא רק של שנה אחת, אמנם 'וכי תאמרו מה נאכל' כאשר יסופק הדבר אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו אז יהיה ברכה מיוחדת שיהיה התבואה באופן שיהיה נראה לכל שמספיק הכמות, עכ"ד.
והיינו להדיא בזה, שביסודו צורת קיום שומרי השביעית הוא בהנהגה ניסית שאינה מובנת ואינה נראית וכך הוא מהלך הבריאה באותו השנה, אבל השואלים והתמהים והמפקפקים בכך בעצם שאלתם ובתמיהתם ובחוסר ביטחונם בקוב"ה בזה הם מפקיעים את עצמם מההנהגה הניסית של הקב"ה ונצרכים הם להבטחה מיוחדת, ואכן הם יראו בעיניהם את הנס, אבל הרי זה פחיתות הדרגה מאשר אלו שכך חייהם מושתתים על אמונה בקוב"ה, ועל חיים בהנהגה ניסית. ורק בשביעית בירכתם תורה ולאו כל יומא שמיטה.
הנהגה ניסית בבני תורה ובקיום עולם התורה
וכמו שהבאנו לעיל דברי הרמב"ם על מזונם וכלכלתם של בעלי תורה, אלו שתורתם אומנותם, בני תורה. ולשונו הוא "ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים", דומני כי אין לך הנהגה ניסית גדולה מזו, שבה מובטח שהקב"ה מזמן מזונותיהם של בעלי התורה חלף עבודתם ממש, כמו לכהנים וללווים, שאין להם אחוזה ונחלה בארץ ישראל, ואין להם אחיזה בדרך הטבע. אלא אדרבה משולחן גבוה זכו.
ודבר זה נוגע לימים אלו ממש. עם חילוף השילטון בארץ הקודש באלו שעיניהם צרה בת"ח ורודפים ומרעים בכל טצדקי דווקא את עמלי התורה, ובאמת יש לנו הבטחה לנצח 'כי לא תשכח מפי זרעו עד עולם' אין לנו שום חשש על גוף קיומה של תורה ועמליה כלל. אבל צריך לדעת נקודה נוספת כי מעולם לא החזיקו הם את בני התורה והישיבות בשום דבר, אלא בני תורה בהנהגה ניסית הם חיים. ויש לרחם עליהם שרוצים לכרות מתחתיהם הענף האחרון שיושבים עליו והוא שהם היו שלוחים לכך, אבל אין דבר זה נוגע כלל לחייהם של בני תורה ולקיום של עולם התורה, כי בני תורה בהנהגה ניסית הם עומדים. ומקום הארון אינו מן המידה, כפשוטו.
צריכים אנו להשריש בליבותינו אין אנו צריכים להם ולדכוותם כלל ומעולם לא היינו צריכים להם, אדרבה להיפך ממש הוא הדבר. ובעיני ראיתי כי דווקא בתקופות הקשות מבחינת השילטון בארה"ק בשנים שעברו דווקא אז הייתה הפריחה הגדולה ביותר בתולדות עולם התורה בארץ ישראל.
אולם יתר על כן למדנו בשביעית, כי אף ששומרי שביעית מונהגים בהנהגה ניסית בשביעית, הרי זה כל זמן שלא שואלים שאלות. וברגע שאומרים 'מה נאכל' מופקעים הם מהנהגה ניסית להבטחה אחרת שנאמרה ע"ז, והוא הדין כאן כל אלו ששואלים 'מה נאכל' בזה הם גורמים לעצמם חלילה להפקיע את עצמם מההנהגה הניסית שעולם התורה זכה לו, צריכים אנו להחדיר בנו ובבנינו כי התורה היא עץ חיים גם בחיי גשם, כי לומדי תורה זוכים הם שמזכה להם הקב"ה בעוה"ז דבר המספיק להם ככהנים והלווים.
