וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם (ט"ו י"ט)
ידוע דברי הגר"א במה שבתחילת הפרשה נזכר 'הלכו בתוך הים ביבשה' וכן נזכר שם 'חומה' ואילו אח"כ נזכר ביבשה בתוך הים וגם נזכר חמה חסר ואי"ו, ותירץ דבפעם ראשונה הכוונה לצדיקים שקפצו לים ואח"כ נעשה יבשה וע"כ לא היה כעס עליהם, אבל בפעם השניה אמור על אלו שנכנסו ליבשה בתוך הים, אחרי שכבר נהיה יבשה, וע"כ היה כעס עליהם. וצ"ע ע"ד הגר"א שהרי כאן בשירה מזכיר הלכו ביבשה בתוך הים, ולכאורה היה צריך להזכיר את הצדיקים שקפצו קודם לים ואח"כ נהיה יבשה, ומדוע אמר עליהם יבשה בתוך הים.
ויש ליישב בד' אנפי, א) עפ"י דברי הרמב"ן דבסוף השירה הכוונה היא לנס שבעת שבני ישראל הלכו ביבשה המצרים כבר ננערו בתוך הים. ב) יש לחלק בין הליכה לביאה, דההליכה הייתה לעולם ביבשה ורק שבפסוק הראשון שנאמר "ויבואו" רק אז נאמר בתוך הים ביבשה. ג) י"ל דהחידוש הוא שאפילו הרשעים שהלכו רק ביבשה ג"כ אמרו שירה בראותם גדלות וניסי ה' בקריעת ים סוף. ד) הרה"ג ר"א גלופקין אמר לי בדברי החתם סופר על קרא בתהילים וימרו על ים סוף וישירו תהילתו כי הצדיקים לא ראו בזה צורך לומר שירה כי הרי הם צדיקים וד' צריך להצילם ולהראות להם ניסים ורק מצד שהמרו את דברו ומ"מ עשה להם ד' ניסים הרגישו צורך לומר שירה ולכן רק מצד אלו שהלכו ביבשה בתוך הים אמרו שירה.
(מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל, הבינה והברכה)
