אין בלב ישראל מגרמי' כלום
ה ב אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי:
אמרו חז"ל במדרש "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע אני ישנה מן המצוות וליבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות וליבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקורבנות וליבי ער לקריאת שמע ולתפילה אני ישנה מבית המקדש וליבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות, אני ישנה מן הקץ וליבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב"ה ער לגאלני. א"ר חייא בר אבא היכן מצינו שנקרא הקב"ה ליבן של ישראל? מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם".
נעים זמירות ישראל אמר ברוח קודשו "לך אמר ליבי בקשי פני" והדברים תמוהים, הרי היה לו לומר 'לך אמר ליבי בקשו פניך', אלא שלמדים אנו מזה יסוד נפלא, ליבו של בן ישראל אינו אלא כלי ניגון שעל מיתריו נשמע ניגון דבר ה' האומר להאדם 'בקשו פני', אין לו ללב בן ישראל, מגרמיה כלום, וכולו רק השמעת הד קולו של השי"ת, המדבר אל האדם ומעמידו על האמת. [והם דברי חז"ל אני ישנה וליבי ער "ליבי זה הקב"ה". ולזה העירני הגרח"מ זצ"ל].
וביאור הדברים, בהיות בן ישראל נברא אך ורק לתכלית של הכרת בוראו, הנה לא רק נשמתו מעורה עם הבורא ברוך הוא, אלא שגם גופו וחומר האדם מעורה בשורשו לקיום תכליתו, והלב משכן הרצון והתאווה, לב חומד נברא בעיקרו להיות חומד ומתאווה לקירבת אלוקים. ולכן כשעומד האדם בן ישראל על נקודת רצונו הפנימי, מרגיש הוא באותו שפע קודש הדורש ממנו התעלות והתקשרות לאור פני ה'.
(מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל, פרקי אמונה)
