כבר עברה תקופה מפטירתה של בתי ברכה ע"ה, ובמבט לאחור יש לשרטט קוים לדמותה כדי להבין גודל האבידה.
שלימות המעשה
משחר טל לידתה התברכה בטוב עין "וטוב עין ברוך הוא" וכשמה כך היתה, מידת הטוב עין שהיתה לה, לראות כל דבר על צד הטוב גרמה לזה שכל חברותיה ידעו שלא שייך לדבר רע ולשון הרע על שום בן אדם בסביבותיה כי לעולם ראתה רק הצד הטוב באנשים, ומידה זו גרמה לה שלעולם ראו בה שמחת החיים ומשום זה היו לה חבירות שאהבו אותה בלב ונפש, וכמים פנים אל פנים.
רבי עקיבא
הגמ' מספרת על ר"ע שנשא בתו של כלבא שבוע הגביר האדיר שאת כל חייה הקריבה בשביל לימוד התורה, מה ראתה ברועה זה, העם הארץ בן הארבעים? ואיתא במסכת כתובות (סב:): "רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה. חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי. אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזל לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה…" הרי, שראתה בו שהוא "צניע ומעלי". והנה "צניע" היינו שהיה צנוע – ממדות הטובות, כמ"ש 'ואת צנועים חכמה': פירש המהרש"א פירש "היינו שהיה נוח לבריות – וכל שהוא נוח לבריות נוח למקום…"
אמנם, צריך עיון. הגם שוודאי, "צניע ומעלי" מידות חשובות הן מאוד מאוד, ובפרט לגבי קנין תורה, דהא כתיב "ואת צנועים חכמה", ומהמ"ח דברים הם – אבל, בכל זאת, עדיין צ"ב למה בחרה דוקא בו. עדיף לה בת זו של גביר אדיר מגדולי ירושלים, שנפשה כך חשקה בתורה שתקח אחד מבחירי תלמידי הישיבות?
ונראה בביאור הענין, שבה"צניע ומעלי" של אותו רועה לא ראתה רק מידות טובות – גדלות ראתה בהם! הכירה בו שלא צניע ומעלי "רגיל" הוא זה. יש "סתם" מידות טובות, ויש מידות טובות שניכרת בהן גדלות, שניכרת בהן שבעליהן אדם גדול הוא – וה"צניעי ומעלי" של אותו רועה – גדלות עצומה ומיוחדת בצבצה מהן. והיא הכירה.
ידוע הגמרא במסכת שבת (קכז:) – "ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים, ערב יום הכיפורים אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו אין לי מעות. אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי. תן לי קרקע, אין לי. תן לי בהמה, אין לי. תן לי כרים וכסתות, אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משאוי ג' חמורים – אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני? אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי אין לי בהמה, במה חשדתני? אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך אין לי קרקע, במה חשדתני? אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני? אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני? אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים, אמר ליה: העבודה כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות". ומעשה נפלא הוא מאוד למתבונן.
והנה, איתא בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא מ') שאותו פועל – רבי עקיבא היה, כשהיה עדיין עם הארץ! ומה נפלאו הדברים! הרי לא על מדה טובה בעלמא מצביע מעשה זה, כי אם על גדלות פלאית ונדירה! וכך היה כל ה"צניע ומעלי" של עקיבא הרועה – ניכרת היה בהם גדלותו של האיש. והבינה אותה אשה גדולה שלגדלות אין "מקצועות" ותחומים, אדם גדול הוא גדול בכל! ואם כשאין לפניו אלא מידות מצטיין הוא שם בגדלות מופלגת, אז כשיהיה לפניו תורה גם שם יצא לאור גדלותו הענקית.
גם אצל ברכי ע"ה הכירו כולם שאין זה רק מידות טובות, יש מידות טובות שניכרת בהן גדלות, ולא משנה אם זה היה מעשה חסד קטן או מעשה חסד גדול, לעולם ראו במה שהיא עשתה הנהגה של גדלות, ראו בכל מעשה שעשתה שלימות, והיא המאבחן לכל מידה טובה אם זה סתם מידה טובה או מעשה והנהגה של גדלות.
רות ודבורה אשת לפידות
רות המואביה הצליחה כמו שמעטים מאוד מצליחים. זכתה להינשא לגדול הדור, בועז, ולראות בן ובני בנים צדיקים גמורים וקדושי עליון, ועוד להאריך ימים ולראות נינה – דוד מלך ישראל משיח ה' ובנו שלמה יושבים על כסא ה'. הרי זרעה – מלכות בית דוד, ממנה – אורו של מלך המשיח, והיא – "אמה של מלכות".
במה זוכים להצלחה נפלאה ומופלגת כזו, שמא תאמר, במעשים גדולים ומופלגים אשר בקצה ארץ.
איתא בחז"ל: "אמר ר' זעירא המגילה הזו (-רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור – ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים." (ילקוט רות, תרא')
הרי, שרות זכתה במה שזכתה בשכר גמילות חסדים, ומה היה הגמילות חסדים שלה? חסדה עם נעמי חמותה. זה הכל – חסד עם אשה אחת! לא נטעה אהל עם פתחים לכל רוח, לא הקימה מוסד של חסד, לא מסרה נפשה בשביל הכלל – התחסדה עם אשה אחת בלבד, והיא דוקא חמותה… ושם בד' אמותיה הצנועות, ובמעשי חסד קטנים וצנועים – זכתה לכתר מלכות.
כי לא את החסד מודדים בשמים, כי אם את בעל החסד. ובזה הרי אין כמוה! הלוא את כל נפשה ומאדה נתנה לאותה אשה אלמנה מסכנה, ממש כל חייה הקריבה בשבילה, לא השאירה לעצמה ולא כלום. עשתה את החסד בשלימותו, ודאי גדלות נדירה ונוראה משתקפת מהחסד הקטן שלה.
אמרו חז"ל: "ודבורה אשה נביאה. מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פינחס בן אלעזר עומד! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו, אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: "בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי העולם הבא". והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש, …. והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקב"ה בוחן לבות וכליות. אמר לה: דבורה את נתכוונת להרבות אורי – אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד י"ב שבטים…" (ילקוט, שופטים מב')
הרי דלא בדברים "גדולים" ונשגבים עסקה דבורה אשת לפידות – אבל, מה שעשתה, היה בהצטיינות נפלאה! ללמדך שאין העיקר תלוי במעשה החסד אלא בשלימות המעשה, דזכו רות ואשת לפידות בדברים נשגבים לא רק בשביל המעשה חסד אלא משום דנעשה בשלימות, וזה מראה על גדלותה של העושה.
ברכה אשת ר' יהודה
בכל מעשיה הטובים שעשתה במשך חייה, מה ששמענו מאנשים וחברות במשך השבעה, בלט בהם דבר אחד, והצד השווה בכל המעשים הוא שלימות המעשה עד הפרט האחרון, כל מעשה חסד היתה עושה בשלימות בל תתואר, וזהו שהפכה כל מידותיה להנהגה של גדלות.
אשה גדולה היתה גם ביסורים שסבלה במשך חייה, יסורים אלו אין לתאר, וקבלה את כל היסורים האלו באהבה ובשירה, והיתה שרה ומשבחת את הקב"ה על כל היסורים שסבלה. ר' יהודה בעלה שליט"א סיפר שלא זכור לו שברכי ע"ה היתה לה טענה אליו בכל חיי נישואיהם, גם לא פעם אחת. אשה גדולה היתה.
אשה גדולה היא גדולה בכל, גם במידות טובות שהיו בה, וגם בקבלת היסורים היתה ניכרת בה גדלותה, לגדלות אין מקצועות, אדם גדול הוא אדם גדול בכל, וסבלה כל היסורים בשקט ולא התלוננה על הצרות והכאבים שעברו עליה וקיבלתם באהבה, כי מי שהוא אדם גדול, הוא אדם גדול בכל.
ועל כולנה הוא מעלת הצניע ומעלי שלה, שהיא לא ייחסה חשיבות לעצמה ולא תפסה מקום עצמי, ולכן כל מה שעשתה עשתה בפשיטות, ולא הרגישה שעושה משהו מיוחד, ושמגיע לה ע"ז משהו, וזוהי ענווה פשוטה ואמיתית.
ומזה נבעה כל הגדלות של הטוב לב שלה, שהיא לא ראתה את עצמה אלא הייתה פנויה לראות רק את הצורך של השני, וכך למרות הייסורים היתה כל כולה בנתינה לאין שיעור לזולת, ומכח זה גם לא הקפידה כלל וכלל באופן שלא יתואר גם כשפגעו בה, וראתה רק טוב בזולת באופן שלא היה שייך לדבר לידה רע ולשון הרע.
כי כאשר אין מקום לעצמיות ואנוכיות כלל. ממילא לא מקפידים ורק רוצים להיטיב ורואים טוב בכולם.
זוהי הגדלות האמיתית ודברים כאלו לא מצאנו אלא באנשים גדולים, שלא מרגישים שעשו לשני טובה, וזו היתה כל עצמותה והויתה.
