צורת ישיבה

בפתח השיחה הנדירה, עולה תפיסת צורת בנינה הנכונה והראויה של ישיבה ואבני יסודה, על פי משנת מרן ראש הישיבה זצוק"ל.

אזכיר נקודה אחת שבעיני ראש הישיבה זצ"ל היו תנאי הכרחי לישיבה ולצמיחה של תלמידים בני עלייה.

ראש הישיבה זצ"ל היה מדבר הרבה על כך, שבחור נמצא בישיבה צריך להיות לו טוב, הוא צריך להיות שמח בישיבה. וכפועל יוצא מכך, גם צריך לתת לבחור כבוד ומקום ומעמד מכובד שירגיש טוב בישיבה. ראש הישיבה זצ"ל אחז שאליבא דאמת זו הצורה הנכונה, והצורך שיהיה שמחת חיים במקום ושלתלמידים יהיה טוב זה לא בשביל לפתור בעיות, אלא זו צורת החינוך. ככה צריך לגדול, שהתלמידים יהיו בשמחה. על כן זו הצורה הנכונה של ישיבה – לדאוג שיהיה שמחת חיים לבחורים ויהיה טוב לבחורים.

זכורני כעת, שאחד עלה למעונו של ראש הישיבה זצ"ל להתייעץ, שרוצה לשלוח את בנו לתלמוד תורה של הישיבה, ואלא מאי? הוא שמע שבתלמוד תורה של הישיבה 'יותר מידי שמח', הוא שמע שזה חיידר שמח, והוא נכנס לשאול אם יש בכך בעיה. ראש הישיבה זצ"ל הרים את העיניים ושאל אותו בזה"ל: מה אתה רוצה שיהיו עצובים? ילדים צריכים לשמוח ולהשתולל!

כידוע הוראת מרן זצ"ל להקים את הישיבה הגדולה היתה בשנות חייו האחרונות, אלא שבמהלך השנים שקדמו להקמה כבר כיוון הורה והדריך את כל תהלוכותיה בבחינת הוראה לדורות. יתכן שהיום הצעירים לא יודעים עד כמה הכל נקבע על פיו.

למעשה, הנושא של ישיבה-גדולה היה על שולחנו של הראש ישיבה זצ"ל במשך הרבה מאוד שנים. במשך שנים הוא הדריך ודיבר על זה כל העת: איך צריך להיות מקום תורה, איך בונים תלמידי חכמים, ואיך 'עושים בני תורה', עד שהוא הכריע שהגיע הזמן שצריך לפתוח את הישיבה.

עולם התורה כולו צעד לאורו באינספור הכרעות, אך זכינו ביותר, שרוב או כמעט כל ההנהגות בישיבה, יש לנו עליהם מסורת מהראש ישיבה זצ"ל. הכל הושתת ונבנה על פיו. זה כולל הן את ההנהגות הכלליות של הישיבה – מה היא ישיבה, מה היא צורה של ישיבה ומה היא צורה של מקום תורה בכלל, הן בנושא של מושגים של גדלות בתורה והשגות של עיון אמיתי, הן בנושא שיהיה מושגים של ידיעת התורה והענין של החזרות, הן בנושא של יראת שמים בישיבה, והן בנושא של הנקיות והניתוק.

ראש הישיבה זצ"ל גם הדריך אותנו שההקמה של הישיבה תהיה למקום תורה למצוינים דווקא שינצלו את כל כוחותיהם. ראש הישיבה זצ"ל הנחה בפירוט, והסביר שמקום תורה בו התלמידים ברמה גבוהה זה משפיע על כולם בכל תחומי העלייה, ולא להיפך. הוא הדין בהנהגות היום יומיות ממש. לא נעשה דבר בישיבה מעולם בלא לשאול את הראש ישיבה זצ"ל, ועד היום כל הנעשה בישיבה הוא מה שנותר לנו מסורת.

אמנם לא תמיד ניתן להקיש ממקרה לחבירו. לדוגמא, כששואלים כל דבר קטון כגדול, גם שאלות של הכרעה מידית כמו הנושא של השתתפות בלוויות של גדולי ישראל זצ"ל – זו הרי שאלה כבדת משקל של ביטול תורה דרבים, ובכל פעם ופעם היינו שואלים. לפעמים הוא הורה שכן ולפעמים הוא הורה שלא. כך היה פעם אחת שנפטר אחד מגדולי ישראל זצוק"ל בעת שהיה זמן שמחה של מצוה בישיבה, והוא הורה לי לקיים את השמחה כרגיל.

מרן ראש הישיבה זצ"ל השפיע על כל הדור גם בנושא תפקידו של מרביץ תורה לתלמידים. שמועה רווחא בישיבה שמהנחיותיו המפורטות ביותר נוצקו המושגים החדשים, בכך שמרביץ תורה צריך להקדיש את מחשבתו וזמנו לתלמידים גם מעבר למסירת השיעור.

אשיב במעשה שבדידי הווה. פעם אחת כשהייתי אצל ראש הישיבה זצ"ל, נכנס מרביץ תורה שהגיע לדבר עם על איזה ענין מסוים שהיה לו עם תלמידיו, ותוך כדי הדברים הוא התבטא: 'לתלמידים שלי צריך להיות הכרת הטוב, אני מוסר נפש בשבילם'. שאל אותו ראש הישיבה זצ"ל: במה אתה מוסר נפש? אז הוא ענה: מסרתי נפש על השיעורים כל השנים. אמר לו ראש הישיבה זצ"ל: "להכין שיעורים זה לא נקרא למסור נפש על התלמידים".

בעיני ראש הישיבה זצ"ל, תפקידו של ראש ישיבה וכל מרביץ תורה, הוא למסור נפש על התלמידים במובן שדואג להם שיוכלו לגדול, לגדל אותם! שיעורים והרבצת תורה בעיניו לא היה מסירות נפש על תלמידים. להתמסר לתלמיד פירושו: לדאוג לו בכלל ובפרט, לעזור לו אם עובר עליו משהו, לעזור לו – כפשוטו – לגדול תלמיד חכם.

אם אכן עיקר התפקיד של המחנך הוא לעזור לגדילת התלמיד, האם חלק מתפקידה של הישיבה הוא למנוע מהתלמידים ניסיונות?

בוודאי. כפי שאמרנו, ההסתכלות של ראש הישיבה זצ"ל על מקום תורה, כמו על תפקידם של מרביצי תורה, לא היה רק כמקום של חינוך לגדלות בתורה, או לעמקות וידיעת התורה, למרות שזו המהות. אלא הוא ראה גם את התפקיד של מרביצי תורה 'לחנך', להמעיט ולחסוך מהבחורים ניסיונות. הוא ראה בזה חשיבות עצומה. תמיד היה אומר, כי הבקשה הראשונה שאנחנו מבקשים כל יום זה 'ואל תביאנו לידי ניסיון'. דבר ראשון מבקשים שלא יהיה ניסיונות.

זו גם הסיבה שהראש ישיבה זצ"ל ראה חשיבות עצומה בזה שהישיבה נפתחה במקום מבודד, במקום שאפשר לשקוע בלימוד ולהתעלות. כשסיפרתי לו לפני פתיחת הישיבה על הסייעתא דשמיא העצומה שהצלחנו להקים את הישיבה במקום מבודד ומנותק, הוא התפעל מאוד שיש אפשרות כזאת היום של ניתוק מענייני העולם ואפשרות של התמסרות מוחלטת לתורה בלי מפריעים.

אציין דוגמא לנושא ההרחקה מהניסיונות. אצלנו בישיבה"ק הבחורים לא אוספים כסף לשום מטרה שהיא, לא בישיבות קטנות ולא בישיבות גדולות, וזה היה הוראה של הראש ישיבה זצ"ל. כמובן שאין דנים אפשר משאי אפשר, אבל מעצם הדבר לא היה ניחא דעתיה, והסביר לי בעומק מופלא בכוחות הנפש: אתה עלול לתת לבחור ניסיון בממונות, ולמה? בחור אוסף יום שלם או יותר כסף לצדקה, הוא רוצה לנסוע, הוא רוצה לקנות שתיה, הוא רוצה לשלם עם זה משהו, והוא יכול להורות היתר. יוצא שבפעם הראשונה שהוא מתעסק עם ממונות אתה עלול לתת לו ניסיונות, בגלל שיש לו הוראת היתר. הוא לא לומד מזה זהירות בממון. נפלא ביותר!

זה היסוד וזו הכוונה למעט ניסיונות לתלמידים. שחלק מהחינוך גופא, הוא לחשוב איך למעט ניסיונות לתלמידים.

ראש הישיבה שליט"א הזכיר שתפקיד של מרביץ תורה הוא 'לגדל את התלמיד'. האם יש דרך למדוד מהי 'הצלחה בחינוך'? 

מה שהזכרנו בדרכו של ראש הישיבה זצ"ל שהתפקיד של מחנך הוא לגדל את הבחור, בנוי על רובד נוסף ועמוק יותר.

איתא בגמ' על צורת לימוד תורה 'ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד', והרמב"ם בספר המצוות מביא את ההלכה הזאת בעיקר מצוות תלמוד תורה, לא כדין נוסף על מצוות ת"ת אלא חלק ממצוות תלמוד תורה. וזה קשה מאוד, שהרי נתבונן – מדובר על בן אדם שבכל מקום בתורה יודע את התשובה, בכל התורה כולה! וכל החיסרון הוא שלא עונה מיד על השאלה אלא הוא מגמגם ואז הוא עונה, וזה חסר בעיקר מצוות תלמוד תורה שלו. זה פלא.

מבואר ומוכח כאן, שכיון שהמקסימום של תורה זה לדעת ולענות מיד, בלא גמגום, אז אם אתה לא יודע את התורה באופן הזה, חסר לך בכל המצוות תלמוד תורה. משום שהמצווה היא להגיע למקסימום שאתה יכול, ואם אתה יכול להגיע למקסימום הזה ואתה לא מגיע, אז החיסרון הוא בכל התלמוד תורה, כי המצווה היא להגיע למקסימום שלך. לא רק שחסר את ההבדל בין היכן שאתה נמצא למקסימום שאתה יכול, אלא חסר בכל השיעור קומה! אם אתה לא מגיע למקסימום של היכולת שלך אז חסר לך בכל העלייה והשיעור הקומה הרוחני שכבר הגעת אליו. וממילא זוהי הצלחה: ראש הישיבה זצ"ל חינך אותנו שהצלחה של תלמיד, זה להגיע איתו למקסימום שהוא יכול!

ובאמת הדברים, הוא זצ"ל רצה שנבנה ישיבה שתחנך דווקא את המצוינים להגיע למקסימום שהם יכולים. לא להסתפק בהצלחה בעלמא, אלא לשאוף לשלימות. כי מצוינים יכולים לגדול טוב בכל מקום, אבל הצלחה אמיתית היא לא שבעים אחוזי הצלחה של תלמיד מצוין, אלא מאה אחוזי הצלחה של היכולות שלו, המקסימום שלו, השלמות שלו. זו הצלחה אמיתית.

דבר זה נוגע לכל חלקי ההצלחה של התלמיד, הן בתורה, והן בשאיפות והן במידות ובין אדם לחבירו, וכך גם בבנין אישיותו של הבחור, שיגיע בנוי כשהוא מקים את ביתו. הנקודה היא שבכל דבר צריך לחתור שיגיע למקסימום שהוא יכול. זה נקרא להצליח. ממילא פשוט שתפקיד המחנך והמרביץ תורה הוא לגדל את הבחור. לא תפקיד של להרביץ תורה בלבד, ולהתמסר לתלמידים כפשוטו זה בכל ענין וענין.

ראש הישיבה זצ"ל אמר לי פעם נוהג שבעולם הוא, שבמקומות תורה הטובים יוצאים תלמידי חכמים מופלגים, אבל כמה הם, עשרים אחוז מהישיבה, ושאר התלמידים מה איתם? הרי משקיעים רק במצוינים. ואז הוא התבטא: "זה צריך להיות הפוך. תפתח ישיבה ששמונים אחוז יהיו המצוינים".

מהו הגדר של 'הרבצת תורה' באופן השלם והגבוה? 

באופן כללי ראש הישיבה זצ"ל זלזל מאוד במה שרגילים להגיד היום על אנשים שהם 'מוסרי נפש'. מקרה אחד בלבד זכור לי שהוא אמר לי על מישהו שהוא 'מוסר נפש'. היה זה אחרי פטירת ראש ישיבת מיר הגרנ"צ פינקל זצ"ל והוא אמר לי "הוא מסר נפש על תורה, הוא תנא ומתני", והוסיף, רבי נתן צבי לא היה לו גוף, הוא מסר נפש על תורה! יש בודדים, הוא אמר, שהם לא מעל כל הדור אבל ההשפעה שלהם היא כמעט על כל הדור.

באותה הזדמנות הוא אמר לי: 'אפילו מרביצי התורה הגדולים ביותר, הרבצת התורה שלהם היא לא תמיד ענין של הדור כולו, אבל 'מסירת תורה' מי שמוסר את התורה זה ענין של כל כלל ישראל'. ואז הוסיף: 'רבי דוד סאלוויציק הוא מוסר התורה, הוא כמעט אחרון במוסרי התורה. כי מוסרי תורה זה ענין אחר לגמרי מהרבצת תורה, זה ענין של מסירת תורה בכלל ישראל'. זו היתה הפלגה נדירה ומופלאה בשיגו ושיחו של ראש הישיבה זצ"ל, רגע בלתי נשכח.

מטבע הדברים, שיעור מורכב מכמה שכבות תלמידים. איך נכון וראוי לשלב ולהתאים את רמת השיעור כך שכולם יקבלו את הראוי?

ראש הישיבה זצ"ל הורה לי, ששיעור בישיבה צריך להיות מורכב בצורה כזו שהבחורים הטובים ייהנו, שהבחורים הבינוניים יוכלו להנות מחלק מהשיעור, והחלשים יוכלו גם להבין חלק מהשיעור ולהתמודד עם תוכן השיעור. אבל לא יכול להיות בשופ"א שחלק מהבחורים לא יוכלו להבין את השיעור.

וכן ביאר לי פעם ראש הישיבה זצ"ל – מה ההגדרה של 'שיעור'? והשיב, הבחורים הטובים הם העולם הזה של המגיד שיעור שהוא נהנה מהם, זה לא השיעור. הבחורים הגרועים זה העולם הבא של המגיד שיעור, שבזכותם יש לו עולם הבא, זה לא שיעור. ישיבה ושיעור זה הבחורים הבינוניים, שהם קצת עולם הבא למגיד שיעור, וקצת עולם הזה למגיד שיעור… זה שיעור.

מה היתה דרכו של מרן זצ"ל בנוגע להספק בישיבות? 

הגישה של ראש הישיבה זצ"ל הייתה, שההסתכלות של חינוך לתורה היא שבחור ייצא תלמיד חכם! וכשזו הגישה אז ההסתכלות היא רחבה הרבה יותר. הוא אמר בבדיחותא, שיש ראשי ישיבות שהם לומדים לאט מידי, מכיוון שאת המשך הסוגיות הם לא יודעים…

אחד הדברים שכידוע נדרשו בראשית הדרך לשולחנו של מרן ראש הישיבה על ישיבתנו הק', היה גודלו של כל שיעור.

אני שוחחתי על הענין הזה פעמים רבות עם ראש הישיבה זצ"ל, והוא לא אחז מהענין של שיעור קטן כתנאי לגדלות כל יחיד. בפרט במסגרות של מצוינים, הוא אמר שהמציאות היא שבמקומות תורה גדולים, צומחים תלמידי חכמים. תמיד היה אומר לי: תגדיל, תגדיל.

בישיבה הק' אצלנו, שהשאלה התעוררה למעשה בכל שנה ושנה, בתחילה שאלתי אותו על שיעור של עשרים וחמש בחורים אם להגדיל, הוא אמר לי תגדיל ל'ל"ו צדיקים'. אחרי זמן שאמרתי לו שהגדלנו כהוראתו, הוא אמר לי עכשיו תגדיל ל'ארבעים חסר אחת'… וכך היה בכל פעם ופעם.

ברור שיש גבול לגדול ולקטן, והגדול של פעם ב"ה הוא הקטן של היום. אמנם תורה נמסרת ברב ותלמיד, בפרט בשנות ההתחלה של תלמיד זה נחוץ ממש, אבל אין מטרה ב'קטן'. אדרבה, שיעור גדול יש בו מעלות מרובות מאוד, ומצד המעלה של השיעור והקשר עם הרב כל זמן שזה לא גדול מאוד, זה לא חיסרון. כך שמעתי מהראש ישיבה זצ"ל כסדר.

אגב, מרן זצ"ל כמי שעמד בנשיאות הישיבה, ביקש לפעמים לקבל תלמידים מסוימים לישיבה?

מעולם הוא לא נכנס לנושא של הקבלה בישיבות ובכוללים, נדמה לי שאף פעם הוא לא ביקש להכניס בחור. ואגב, בנושא הזה של קבלת תלמידים, שאלתי פעם את ראש הישיבה זצ"ל לגבי הכוללים אם יש ענין לקבל אברכים שאינם מצוינים כראוי לרמה, מצד גמילות חסדים, זו טענה שנשמעת הרבה. השיב ראש הישיבה זצ"ל "יש לך ישיבה, לא 'בית יתומים'…".

ראש הישיבה שליט"א הזכיר את החשיבות שיהיה לבחורים טוב בישיבה. זהו יסוד פשוט לכאורה, אבל צריך אומנות הנפש כדי לדעת לבטא אותו בפועל.

ראש הישיבה זצ"ל אחז שמסגרת של ישיבה צריכה להיות בנויה על יראת שמים, ובנוסף, גם דברים שאין בעיה שבחור יעשה מחוץ לישיבה – בישיבה לא כדאי להכניס את זה. נציין כדוגמא קטנה בלבד להלך רוחו המרומם והמחייב את כל אורחותינו עד היום: הוא לא אחז מכך שהיו עושים בקעמפי'ם תכניות שלא היה בהם ריח של יראת שמים. אפילו שיתכן כי במקומות אחרים שאינם ישיבה אין בזה בעיה, אבל ישיבה לא צריכה להיות שייכת לכאלה דברים.