החיוב לחכות למשיח

בשבת דף ל"א א' איתא ששואלין לאדם צפית לישועה, ומבואר דחיוב הוא לחכות למשיח ולגאולה. ומקראי מקורו גם מחבקוק (ב' ג') דכתיב 'אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר'. ופי' הגר"א דזה קאי אגלות אדום. וכן מבואר באגרת תימן להרמב"ם דקאי אגלות דהיום, וגם מהכתוב בצפניה (ג' ח') חכו לי נאום ד'. וידוע מה שביאר אא"ז ז"ל בנוסח 'ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו' דאין זה שאלה ותשובה חס ושלום, כי אם על פי מש"כ הרמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א דכל שאינו מחכה לביאתו הרי הוא כופר כמי שאינו מאמין בביאתו, ונמצא שלחכות על משיח הרי זה מהעיקר דאמונת ביאת המשיח. וזה ביאור 'ואע"פ שיתמהמה' פי' וצריך לחכות לו. ובאמת אחכה לו כי זהו העיקר להאמין ולחכות בביאתו. וכן מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם בפ' חלק. וכ"ה עוד ברמב"ם פי"ב שם ה"ב אלא יחכה ויאמין. 

על כל פנים, הציפיה לישועה הוא אחד מהי"ג עיקרים וכמו שלא יתכן יהודי אם אינו מאמין בכל הי"ג עיקרים, כמו כן אם אינו מחכה ומצפה לישועה חסר לו בעצם היהדות. 

ויתכן לבאר הא דהציפיה ולחכות לביאתו הוא עיקר בדת, עפ"י מה שכתוב בקרא 'ושכנתי בתוכם' או 'והתהלכתי בתוככם' שיש הבטחה מהקב"ה שיהא שורה עימנו ואם אדם נוח לו ויכול הוא לחיות בטוב בלי הגאולה ובלי שיהא בנו השראת השכינה אפי' שיקיים כל התרי"ג מצוות הרי חסר לו בהברית עם הקב"ה. 

ובשבלי הלקט סוף הלכות תשעה באב איתא 'וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו ראוי לראות בנחמתה ואפי' אם יהיה בעקב הגאולה והרי הוא נכתב בכת הרשעים שאינן מאמינים ואינן ראויים לגאולה כמו שמצינו במצרים שכל אותם שלא האמינו בגאולה מתו בשלושה ימי אפלה' ועל דרך מה שביאר אא"ז ז"ל דזהו מן הי"ג עיקרים, שפיר מבוארים דבריו.

מהציפיה של כל יחיד יבנה בית המקדש

ויש לבאר עוד ענין בהציפיה למשיח, והוא עפ"י מה שביאר אאמו"ר הגה"ח זללה"ה על הכתוב בשיר השירים  'אפריון עשה לו המלך שלמה וכו' תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים' וקאי על אוהל מועד, דממה עשוי תוכו של בית המקדש – הפנימיות – מאהבת ישראל שאוהבים לקב"ה, כדפירש"י שם 'מבנות ירושלים אלו ישראל יראים ושלימים להקב"ה' עכ"ד. נמצא דזה כבר תליא בכל יחיד ויחיד שמרבה באהבה להקב"ה, ומזה נעשה יותר ויותר תוכו של ביהמ"ק. וע"כ הציפיה של כל יחיד ויחיד היא היא האהבה שממנה יבנה המקדש במהרה. והציפיה היא זו שתביא את הישועה, כמו שאומרים בתפילה 'כי לישועתך קוינו כל היום' הרי שזה נתינת טעם לבוא הישועה. וכן בקדושה 'ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך' שעצם הציפיה ומה שמחכים להגאולה זה גופא יביא את הגאולה. 

[וכמו ששמעתי בבית אבי המעשה עם אא"ז הבית הלוי שביקשו ממנו להתמנות לרבנות בריסק, והוא סירב, עד שאמר לו אחד מהמשלחת, 'רבי, שלושים אלף יהודי בריסק מחכים לו שיבוא, ואתם מסרבים'. ומיד אמר הגישו המעיל ונלך. ואמר על זה החפץ חיים דמזה נלמד שאם היינו מחכים למשיח ודאי שהיה בא. שהרי ראינו כי זו טענה בפנ"ע שאם מחכים אז באים אפי' שיש חשבונות שלא צריך לבוא. אבל אם מחכים אז באים]. שו"ר מהחיד"א במדבר קדמות מילקוט שמעוני 'קוה קויתי אל ד' ויט אלי' שבשכר התקווה לבד ראויים לגאולה. 

שלא הייתה חשובה בעיניהם 

והנה בנדרים פ"א א', על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי, וביארו שם על שלא בירכו בתורה תחילה, ופירש הר"ן בשם הרבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך, שיהא ראוי לברך עליה. ובבית הלוי ביאר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם רק כהכשר מצווה, כדי לידע מה לעשות, ולא כמצווה בפני עצמה ועל כן לא בירכו עליה, עיי"ש. 

ויש לומר דהביאור הוא, דדבר שאין מחשיבים אותו אינו פועל פעולתו. כמו דאיתא בברכות ס"ב כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שכיון שקרע דוד המלך כנף מעילו של שאול גרם לו שלעת זקנותו 'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו' ואף התורה אם לא מחשיבים אותה אין היא פועלת בעבורם פעולתה. ונמצא שע"י העסק בתורה כראוי באופן שנחשיב מעלת התורה גם היא תפעל בעבורנו את פעולתה, ונגאל בשמחה ובששון בב"א.  

(ביאורים ושיחות)