בפרשתנו מובא המעשה של נחלת בני גד ובני ראובן, וכך נאמר: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד וכו' כה עשו אבותיכם וכו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' את ישראל וכו' ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפינו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" (ל"ב א-יח).
וצריך להבין, מה הדקדוק הזה שנאמר בתחילה, בשלמא מה שאמר "מקנה רב" הוא מציאות, אבל מה התוספת שהוסיף "עצום מאוד". עוד צ"ב במה השווה משה רבינו וראה בחטאם את השייכות לחטא המרגלים, שהרי שם הי' החטא הפקפוק באמונה בה', 'מבלי יכולת ה' להביא אותנו', ואילו כאן לא היה אצלם שום שייכות לפקפוק באמונה.
עה"פ "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" (משלי כ') מפרש רש"י "כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו, עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם, ואחריתה לא תבורך, שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים".
וכתוב כאן ברש"י, שהחטא והבעיה של בני גד ובני ראובן היו שהם דיברו בבהלה, ובכך שעשו את הטפל לעיקר והעיקר לטפל. ובאמת את ההנהגה הזאת מצאנו בחטא המרגלים, שנאמר "ותקרבון אלי כולכם" ואומר רש"י "בערבוביא". זה ענין הבהלה. וזה גרם ל"ויבכו העם בלילה ההוא", הבכייה שגרמה לבכייה לדורות.
וכן מצאנו שם ענין זה של 'עשו טפל לעיקר', הנה אצלינו משה מציין בדברו אל בני גד ובני ראובן את חטא אבותם מה שעלו עד נחל אשכול, ויש להבין מה המיוחד בנחל אשכול. והנה אומרים חז"ל שבשעה שנכנסו בני גד ובני ראובן לארץ וראו כמה זרע יש בה וכמה נטע יש בה אמרו טוב מלוא כף אחת נחת בארץ הזאת ממלוא חופניים בארץ אחרת.
ויתכן שזו גם הכוונה במרגלים, שהרי הם ראו את הנטע ואת הזרע. אבל, אף שהקב"ה קורא לארץ ישראל זבת חלב ודבש, מכל מקום עיקרה הוא מה 'שנאכלה בקדושה ובטהרה' והמרגלים הפכו את הטפל לעיקר והעיקר לטפל שהם דיברו עם ישראל על פריה, ובזה הם החטיאו את ישראל עד שבאו למצב של בכייה לדורות.
ובעניין שהפכו בני גד ובני ראובן את העיקר לטפל, כתוב במדרש תנחומא (מטות ה') "ילמדנו רבינו כמה מתנות נבראו בעולם, כך שנו רבותינו שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה אדם לאחד מהם נוטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, אימתי? בזמן שהם מתנות שמים ובאות מכוח הגבורה של הקב"ה אבל גבורתו ועושרו של אדם אינה כלום וכו' וכן ירמיה אמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעושרו כי בזאת יתהלל המתהלל השכל ויודע אותי".
וממשיך המדרש "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ לכך גלו תחילה מכל השבטים".
עוד מוסיף המדרש "זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו וגו' זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר לטפל והטפל עיקר, למה שחיבבו נכסיהם יותר מגופם שאמרו למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה תחילה ואחר כך ערים לטפינו אמר להם משה לא תעשו כך עשו את העיקר תחילה בנו ערים לטפכם ואחר כך גדרות צאן למקניכם".
הרי שכתוב כאן שעיקר החטא שלהם היה במה שכל כוונתם ומחשבתם היה סביב ענין הממון והנכסים, עד כדי שחיבבו את ממונם יותר מגופם. ובזה יש לפרש הלשון "מקנה רב". כי זה לשון עשיו שאמר ליעקב "יש לי רב" והלשון רב הוא לא לשון כל אלא רב, כי הוא הלשון של זה שמרגיש תמיד שחסר לו ואין לו די.
וכיון שאצלם עצם הממון היה המטרה הרי הם הרגישו בזה קשר וחשיבות לעניין הזה, וזה היפך ממש ממה שאמר יעקב שזכה להרבה גשמיות "יש לי כל" כיון שהכל יש לו ואין הוא צריך עוד והיה שמח בחלקו. כי עניין הגשמיות היה טפל אצלו. ובוודאי שאדם מחויב וצריך לדאוג לגשמיות שלו, אבל רק בצורה כזאת שהגשמיות הוא כטפל לעיקר ולא כמטרה חשובה.
וזה היה חששו של משה רבינו כאן וקפדתו. כיון שראה שהם מחבבים את ממונם יותר מגופם, שהם מקדימים את גדרות הצאן לערים לטפם. ואם האדם הופך את הטפל לעיקר ממילא העיקר הופך לטפל, כיון שאחד דוחה את חברו ואין בכוח האדם שיהיו אצלו שני דברים חשובים, והאחד דוחה את חברו.
מצינו בשו"ע בהל' תשעה באב (תקנ"ה) שכ' "יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ ומשים אבן תחת ראשו וברמ"א כ' ויש לאדם להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב שאם רגיל לשכב וכו' ויש בנ"א משימים אבן תחת מראשותיהם זכר למה שנאמר וייקח מאבני המקום שראה החורבן".
ועל הפסוק הזה של ויקח מאבני המקום ידוע דברי חז"ל מלמד שהקב"ה הראה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ולכאורה הדבר טעון ביאור מדוע דווקא בענין זה ששם אבן תחת ראשו בשעה שראה החורבן דווקא בזה אנחנו עושים זכר לחורבן.
וביאר היערות דבש בביאור התשובה של ירמיה לאפלטון שכל החכמה שלנו היא מגיעה מהעצים והאבנים ולכן אנחנו בוכים על זה. כי התכלית של בית המקדש היה שעל ידי האבנים הללו המשמשים את האדם להתקרב לקב"ה, זה הכוח לשאוב את רוח הקודש ואת כל החכמה. בית המקדש הוא מקום החיבור של השמים והארץ. זהו המקום בו אפילו הדומם מתעלה לקדושה, המקום בו הגשמיות מגיעה לתיקונה השלם, והופכת לרוחנית ולחלק מעבודת ה'.
כאשר יעקב אבינו הלך לישון שם הרי כל האבנים רבו שם על מי יניח הצדיק את ראשו כידוע, כי זה היה מקום המקדש. וזה היה ההכנה לבית המקדש שתכליתו הוא שאפילו האבנים של בית המקדש הם משמשים לתכלית הבריאה ואינם גשמיים אלא רוחניים. וזהו טעם מה שעושים זכר לחורבן דווקא בזה. מדוע דווקא על ידי אבן? כדי לעורר את האדם לזכור את התכלית. ואפילו כל אבן שבעולם יש לו תכלית רוחנית.
נדמה לי שבאמת כולנו שייכים בדבר הזה, אבל אם נתחזק קצת לחפש ולדאוג ליותר תוספת רוחניות ועוד תוספת רוחניות, נצליח. כי כל שורש החורבן הוא מגיע ממה שהפכנו את הטפל לעיקר אבל אם אנחנו נתרומם קצת, אפילו קצת, אז נהפוך בזה את העיקר האמיתי לעיקר. וממילא העיקר שלנו הגשמי יהפוך לטפל.
(משיעור דעת, ע"ד הכותב בלבד)
