כחלק ממתקפת הטרור הנוראה שהתרחשה ביום שמחת תורה בארץ ישראל, פשטו במשך שעות ארוכות עשרות מחבלים רכובים על טנדרים עמוסים נשק רב, על איזור שלם בעיר אופקים כשהם יורים לכל עבר – להשמיד, להרוג ולאבד.
הקרב בעיר החל בבוקרו של יום שמחת תורה בערך בשעה 7:15 בבוקר, והמשיך עד אחרי השעה 11:00, כשבכל הזמן הזה המחבלים ימ"ש טובחים והורגים את כל הנקרה בדרכם כפשוטו ר"ל, עשרות יהודים קדושים נהרגו על קידוש ה' בטבח הנורא והאיום באופקים.
גם בשעה 11:00 בבוקר כשמחבלים רבים כבר חוסלו, הקרב עדיין לא הסתיים, והוא נמשך כשהמחבלים ימ"ש מתבצרים בבתים, עד יום ראשון לפנות בוקר.
רחוב אחד בלבד הפריד בין זירת התופת הנוראה והקשה, לבין הישיבה לצעירים שע"י הישיבה הקד' ישיבת "תורת ישראל" באופקים, בה חגגו באותה העת את הקפות שמחת תורה עם ספרי התורה בהיכל הישיבה.
מאתיים מטרים, זהו המרחק שהיה בסך הכל בין בניין הישיבה הקדושה לבין מתקפת המחבלים הארורים ימ"ש, כשבכל רגע נתון היו המחבלים, שהסתובבו בכל הזמן הזה באופן חופשי בכל האיזור, עלולים לפרוץ לבניין הישיבה, ה' ישמור ויציל.
ובתוך כל זאת שרשרת ניסים גלויים ליוותה את הישיבה הקדושה באופקים שנשמרה בשמירה עליונה, ובכל אותן השעות, בתוך כל הרע הנורא הזה ניצלו כל תלמידי הישיבה נ"י ונשמרו מהמחבלים הארורים, בבחינת – אליך לא יגש.
שבועות אחרי יום שמחת תורה ואחרי האסון הקשה, תחת רישומו של היגון והכאב מכל מה שעבר על כלל ישראל באותו היום, אנו מתיישבים בישיבה באופקים בחדרו של הגאון רבי מרדכי מאיר קרמר שליט"א מראשי הישיבה, ומאזינים לשיחה גלויית ניסים והשגחת ה' בפרטות, יחד עם ארבעה מתלמידי הישיבה נ"י שעברו בתוך זירת הקרב, ולמרות הכדורים שנורו עליהם, זכו בשמירה משמיא, להינצל ולהימלט ללא פגע.
"עד השנה לא חגגנו שמחת תורה בישיבה" פותח הגאון רבי מרדכי קרמר שליט"א את דבריו, "השנה הוחלט לקיים שמחת תורה בישיבה עקב בקשות חוזרות ונשנות מצד הבחורים והורי הבחורים".
"ישיבתנו בנויה מתלמידים המתגוררים בכמה ערים, רוב התלמידים מגיעים מהערים אופקים, נתיבות ותפרח. ובנוסף מגיעים מירוחם, אשדוד, יסודות ובית חלקיה. בשונה מתלמידי הישיבה מאופקים, תפרח ונתיבות שחוזרים יום יום הביתה, תלמידי הישיבה מירוחם יסודות, בית חלקיה ואשדוד לנים בישיבה ברוב ימות השבוע במסגרת הפנימיה, וב'שבתות ישיבה' המתקיימות בכל שבת שניה, לנים כל התלמידים בישיבה. מכיוון שזאת הייתה פעם הראשונה שחגגנו שמחת תורה בישיבה, הוחלט שהתלמידים מאופקים, ישנו בליל החג בביתם".
"בליל החג", ממשיך ראש הישיבה לתאר את השתלשלות העניינים, "היתה ב"ה השתתפות של כמעט כל תלמידי הישיבה, והיתה אווירה נפלאה מאד והתרוממות הרוח. לאחר ההקפות בני הישיבה תושבי אופקים חזרו לביתם, ושאר בני הישיבה מנתיבות, תפרח, יסודות, ירוחם ואשדוד, נשארו ללון בישיבה שם אכלו את סעודות החג".
"ביום שמחת תורה, בבוקר, בערך בשעה 6:20 נשמעה האזעקה ראשונה. ומיד לאחריה, אזעקות שלא פסקו ברצף, אחת ועוד אחת, הבחורים נכנסו לחדר הרמי"ם המשמש כמקלט. לצערנו אנו מורגלים באזעקות, ובין אזעקה לאזעקה התארגנו לשחרית, מידי פעם אנו מציצים על היירוטים, פתאום אנו רואים משהו מוזר נופל מהשמים, זה היה נראה כמו בלון נפץ גדול. אז התחילה תחושת הפחד לחדור אצלינו… הבנו שזה משהו שונה".
למעשה, זה נפל ליד המושבים, וזה היה כנראה אחד ממצנחי הרחיפה של המחבלים.
"ועדיין" ממשיך ראש הישיבה בסיפור, "היינו בטוחים שזו עוד התקפה של טילים, הבחורים הגיעו מהשכונות באופקים. גם הר"מ של שיעור ב' הגאון רבי ישראל הרשטיק שליט"א שמתגורר באופקים הגיע עם בניו מהבית, אף אחד לא חשב שמדובר באירוע יוצא דופן".
"בסביבות השעה 7:20 אנחנו שומעים צרורות מחרידים של יריות מהצומת הסמוכה לישיבה. אדם שעבר סמוך לישיבה צעק לתלמידים: יש מחבלים למטה, מסוכן, תכנסו. אבל ההרגשה הייתה כי מדובר אולי במחבל או שניים שחדרו וחוסלו ולא יותר מכך. בשעת מעשה לא הבנו את גודל האירוע".
"בהמשך הגיע הבה"ח אליהו ר. נ"י וסיפר שראה את המחבלים וניצל מהם בנס, ועדיין היינו בטוחים שאלו אותן יריות ששמענו, שכנראה מקורן במחבל או שניים שהיו קרובים לישיבה".
"לבינתיים, משפחתי מספרת לי, שמסוק ראה אותם ברחבת הישיבה וכרז להם ברמקול להיכנס לבתים כי האירוע עדיין לא הסתיים, אז התחלתי להבין שכנראה האירוע קצת יותר גדול ממה שחשבתי. בסיום הקידוש, אמרתי לכל הבחורים להיכנס לחדר רמי"ם, המשמש מקלט. לא סיפרתי להם מה הסיבה, ולבסוף לאחר שיקול דעת עם הגר"י הרשטיק שליט"א, הוחלט להתחיל בהקפות, הדעת נתנה כי כנראה זה רק חשש ממחבלים ועכשיו יש רק סריקות לראות שאין עוד, אבל שעת הסכנה, כך סברנו, עברה כבר. וכך התחלנו את ההקפות".
"ליתר בטחון, סגרנו את החלונות, ואת הדלתות כיסינו בניילון לבן מהמפות בחדר אוכל, כדי שאם יש מחבלים, שלא ייראו מבחוץ את ההקפות".
"בהקפה השביעית קרא לי שלום, העובד בישיבה, ועדכן שיש חיילים שמתמקמים בעמדות ירי מחוץ לישיבה, פה נלחצתי כבר. נכנסתי וביקשתי מכולם לשבת, ולהניח את ספר התורה, ולהיות בשקט מוחלט, כדי שהמחבלים לא ייכנסו לתוך הישיבה, החשש שלי אז נהיה אמיתי ומוחש".
ואז לפתע עשרות חיילים פרצו לישיבה כמו במלחמה, עם נשקים שלופים, "חששתי שהנה הגיע הרגע ה"י, לא נתתי לבחורים לצאת לראות, אבל לאחר כמה עשרות שניות, שנדמו כנצח, הבנתי, מהעובד שנשאר בחוץ, שהם נכנסו לעשות סריקות, כי כנראה המקום היה מסומן אצל מישהו מהמחבלים…" מה שהתברר אחר כך כנכון…
"סיימנו את מוסף ב14:20. לא יודעים מהמתחולל כאן סמוך לישיבה, כשמאות מטרים בלבד מפרידים בינינו למחבלים המרצחים…"
בדרכם לישיבה לתפילת שחרית שלושה מבחורי הישיבה, הבה"ח אלעזר א. נ"י, הבה"ח מתתיהו פ. נ"י, והבה"ח מנחם ק. נ"י, שהלכו יחד בשל האזעקות, נקלעו לזירת הקרב כשהמחבלים יורים עליהם ורודפים אחריהם ה"י, ובנס הצליחו להימלט מהרחוב לבית אחת המשפחות. וכך הם מספרים לנו, משחזרים בדמע את רגעי האימה והנס הגדול.
"בשעות הבוקר כשהחלו האזעקות, לא חשבנו שמדובר בחדירת מחבלים אלא רק באזעקות, יצאנו לכיוון הישיבה, שניים נפגשו בתחילת הדרך וכשהגענו לרחוב קרן היסוד פגשנו חבר שלישי, משם הלכנו לכיוון הישיבה".
"הגענו לכיוון הישיבה, ומישהו צועק לעברינו מבית אחת המשפחות 'מחבלים', ושנעלה אליהם. אנחנו לתומינו חשבנו שמכיוון שהישיבה כל כך קרובה נמהר לישיבה, ואיננו צריכים לעלות אליהם. המשכנו ללכת".
"בפנייה הקרובה לישיבה, אנחנו מתחילים לשמוע יריות מקרוב, צרורות של יריות ברצף, ופתאום אנחנו מבינים שהיריות לכיוונינו. אנחנו רואים סמוך אלינו כדורי אש בוערים שממש נורים לעברינו, ובנס לא פוגעים בנו".
"ברחנו מיד אחורנית לכיוון ממנו הגענו, בניסיון לעלות אל המשפחה שקראה לנו, לא היה לנו להיכן לברוח. והמחבלים רודפים אחרינו, ממש רודפים ויורים לכיוון. אותה המשפחה ראתה אותנו מהחלון וצעקו לנו לעלות לביתם, עלינו אליהם במנוסה נוראית. כשהמחבלים דולקים אחרינו. בדרך אחד הבחורים נפל על הרצפה, נחבל ברגלו אבל הוא המשיך לרוץ, כשממש שני מטר לידו עוד נפלו כדורים. הצלחנו לעלות אליהם, ובני הבית בדקו כל העת שהמחבלים לא עולים אחרינו לבית".
"הגענו אליהם, והיינו שם בבית עד 2:30 בצהרים, במשך כל השעות האלו היתה אימת מוות וחרדה שלא תתואר, אנחנו שומעים צעקות בערבית ויריות מהרחוב הסמוך, ליד החלונות לא יכולנו לעמוד מכיוון שעדין היו מחבלים ברחוב. בהמשך גם נודע שמחבלים עולים לבתים באזור ונכנסים. לאחר מכן מישהו דפק בדלת, בני הבית נכנסו להתחבא בקיתון צר ליד המטבח, שכן הם לא יכלו לעמוד במקומות בהם יש חלונות, ואילו הגברים התארגנו על יד הדלת עם סכינים וחסמו את הדלת בספות, מתכוננים לגרוע מכל. בסוף הייתה זו אחת השכנות. אבל התחושה הייתה אימת מוות כפשוטו".
"במשך הזמן הזה התפללנו בחדר צדדי, ניסינו ללמוד, ואמרנו תהילים. חיזקנו את עצמינו כל הזמן. קידוש עשינו על לחם. אך מים לא שתינו שם כי חשבנו שמכיון שהכוסות טעונים טבילה אסור לשתות בהם. הם רצו לכבות את המסך שדלק שם לכבודינו, אבל אמרנו להם שהכיבוי עצמו הוא גם אסור בשבת".
מתתיהו פ. נ"י מוסיף ומספר לנו, כי לאחר שהוא יצא מהישיבה אחת השכנות אמרה לאימו כי ישנה חדירת מחבלים, ואימו נטלה את התהילים לאומרם בכל זמן ההליכה לישיבה, כשלפי השערתה הוא הגיע לישיבה בשעה 7:50 היא סיימה לומר תהילים, ובדיוק באותה הדקה התחילו היריות לכיוונם, ובודאי היו פרקי התהילים האלה לזכותו.
"בשעה 2:30 בצהרים יצאנו מביתם, מכיוון שאמרו כבר שאין חשש סכנה, אחד מהבחורים שב הביתה והשניים הנוספים שגרים רחוק יותר, המשיכו ללכת, כשבדרכם החלו שוב אזעקות להישמע, הזמינה אותם משפחה חרדית אחת להיכנס לביתם והציעה להם לאכול סעודת יום טוב, שם הם שהו עד השעה 18:00 אחרי הצהרים אז הם ראו את אחד מהורי התלמידים בישיבה שליווה אותם לביתם".
"מלבד עצם ההצלה עצמה שהצילנו ה' יתברך מיד המחבלים הארורים, כמה וכמה ניסים גלויים ראינו" אומרים התלמידים היקרים נ"י "עצם זה שאותה משפחה יקרה צעקה לעברינו בתחילה ולכן מיד אחר כך ידענו לאן לברוח. העובדה שהמשפחה הסכימה להכניס אותנו באותה השעה למרות שהמחבלים רודפים אחרינו ועלולים ה' ישמור לעלות אחרינו, ולמרות היותם בחרדה איומה. וגם ההצלה שניצלנו למרות שבתחילה רצנו לתוך האיזור בו היו המחבלים ה"י בכדי לרוץ לישיבה מפחד המחבלים, ואעפ"כ הצלחנו לברוח לצד השני ולהינצל. ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב".
הגאון רבי מרדכי שליט"א מוסיף ומספר, "ביום ראשון, כשמחדרים אימה ממש, תחושת פחד אדירה הייתה בעיר, איש לא יצא מפתח ביתו וכל העיר ריקה מנפש אדם, הגיע רבינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א, כאב רחום על בניו, לבית משפחת חיימוב ששיכלו את בנם הי"ד, לבכות עימם ולחזקם ולחזק את בנם תלמיד הישיבה נ"י."
"דרך אגב", ממשיך הגר"מ שליט"א, "במוצאי החג כשהתחלנו להבין מה קרה, ועד כמה הסכנה עצומה גם עתה, ואיזו הצלה עצומה היתה לישיבה הנמצאת במרחק קטן ממקום המחבלים שעדיין נמצאים במקום ומתבצרים בבית. עניתי מיידית לכל הטלפונים של ההורים המודאגים. היתה גם סייעתא דשמיא גדולה, שכן הסעה לא היה שייך למצוא, האזור כולו היה סגור ומסוגר וביקשתי מחלק מההורים שיבואו לקחת את הבנים, התקשרנו לכל ההורים לבקש רשות לשלוח אותם עם הורה אחר, והיתה משפחה אחת שלא ענו, וע"כ החלטתי שלא לשלוח אותו לבית עם חבריו עד לקבלת רשות מהוריו.
אלא שאחר כך התברר לי עד כמה היה זה משמים, שכן כשענו לי שם בבית בטלפון התברר שלמרבה הכאב אחיו של התלמיד נרצח במהלך הקרב הנורא, הי"ד, והיה זה משמים שלא הגיע הבחור הבייתה מיד במוצאי שבת בלא שום ידיעה מוקדמת, אלא רק אחר ההכנה הנדרשת.
לאחר ההלוויה החליט רבינו ראש הישיבה שליט"א לעלות עם התלמידים לבית בו התארחו שלושת הבחורים להודות להם, על אף שחלק מהבחורים היו בטראומה וסרבו לצאת מהבית התעקש רבינו רה"י שליט"א שיבואו עימו וכי זה לתועלת, ואכן היה זה לתועלת עצומה בעבורם בס"ד.
עלינו לבית שבו התארחו שלושת הבחורים, והם סירבו לפתוח, רק כשראו את התלמיד הם הסכימו לפתוח, הם פתחו את הדלת כשהם אוחזים בספה, ובסכיני קצבים, מרוב חשש וחרדה.
הם סיפרו לנו איך ראו את הבחורים מרחוק, איך שהמחבלים רדפו אחריהם, והיה כאן נס גדול משמים שלמרות שהם היו בפחד מוות ממש, הם הכניסו את הבחורים הביתה בשעה שרדפו אחריהם המחבלים ימ"ש, בו בזמן שהם מכניסים עצמם לסכנה שהמחבלים ימשיכו לדלוק אחריהם לבית, ה' ישמור.
הם אמרו לנו שברור להם שזוהי יד ה', כי הם עצמם לא יודעים ולא מבינים איך הם העיזו לעשות זאת."
גם הבה"ח אליהו ר. נ"י נקלע לזירת הקרב הנוראית בדרכו לתפילה בישיבה וניצל בנס, וכך הוא מספר לנו "באזור השעה 7:20 יצאתי מהבית לכיוון הישיבה, למרות האזעקות הרבות לא חששתי שקרה משהו חריג מלבד הטילים. בדרך הגעתי לכיכר שלפני הישיבה, בה ישנן שלוש פניות, ימינה שמאלה וישר, אם ממשיכים קדימה מגיעים לישיבה, והפניות ימינה ושמאלה זה לרחובות מהצדדים. בכיכר אני רואה שני חיילים שרצים לכיוון שמאל, ואני מתחיל לשמוע יריות חזקות, התחלתי לרוץ לכיוון בו הם רצים, וככל שאני רץ, אני שומע את היריות יותר ויותר חזק ואני מבין שאני מתקרב לכיוונם".
"פתאום אני רואה מולי טנדר לבן, ולקח לי זמן להבין שהוא של המחבלים. ואז אני רואה מחבל יורה ממנו, בנס מיד התעשתי ונסתי לכיוון השני, במקום להיכנס לתוך הרחוב שם היו עשרות מחבלים".
"המשכתי לרוץ, ואני שומע חייל שצועק לעברי, לברוח הביתה, כל האזור מחבלים. לא ידעתי איך אברח, הרי אני קרוב לישיבה אבל חששתי להמשיך לכיוון, והבית רחוק מאוד, הסתפקתי מה לעשות. ואז קרא לי אחד לעלות לביתו. עליתי מיד. והיה שם ממש פחד מצמית, כל הזמן אנחנו שומעים יריות מהרחובות הסמוכים".
"רציתי לקרוא קריאת שמע, אבל מכיוון שלא יכולתי לקרוא שם קריאת שמע נכנסתי לחדר הפנימי, קראתי פרשה ראשונה, ואז אני שומע בום חזק, היה זה נפילה של טיל סמוך, נכנסנו לאיזור הפנימי בבית, ותוך כדי אנחנו מתחילים לשמוע יריות חזקות מתחת לבית מתברר שהמחבלים נכנסו לרחוב הזה".
"ידעתי שיש מחבלים, אבל לא ידעתי עד כמה המצב מסוכן. באיזור השעה 9:30 נהיה שקט, חשבתי שהאירוע הסתיים וירדתי לכיוון הישיבה, לא הבנתי עד כמה הסכנה גדולה ושהמצב לא בשליטה. הלכתי דרך אחת הסמטאות ולפתע גם שם אני שומע יריות. רצתי במנוסה לישיבה, ובס"ד הגעתי לישיבה. בישיבה היו בתחילת ההקפות, ומכיון שראיתי שהם בהקפות אז חשבתי שבישיבה כבר יודעים מה קרה, וממילא מה לי לספר, אז לא ספרתי. רק אחר כך הבנתי את גודל הנס, שממש נקלעתי לבין חבורת המחבלים שירו שם, ופשוט ניצלתי בנס".
אלא שבהמשך מתברר כי שרשרת הניסים לא תמה בזאת. "אחרי החג", מספר לנו הגאון רבי מרדכי שליט"א את החלק המדהים הבא. "בשוך הקרבות הנוראיים, אני מקבל טלפון ממנהל הישיבה הרב עודד. הוא מספר לי בחרדה ובהתרגשות מיוחדת, שעל כל הישיבה לברך הגומל בשם ומלכות".
לשאלתי, מדוע?
הוא משיב לי, "העובד של הישיבה בשם 'חאמד' שעבד לפני תקופה בישיבה, התקשר אליו באופן מפתיע, ללא כל הסבר, ביום רביעי של חוה"מ, יומיים לפני שמחת תורה, בשעת בוקר מוקדמת לשאול אם הכל בסדר, ולומדים בישיבה, והאם צריך עבודה גם בשבת הזו.
לשאלתו של הרב עודד, מדוע הוא מתקשר, האם הוא נצרך לעבודה, משיב העובד, שהוא לא צריך, אז שאל למה מתקשר וענה תשובה מעורפלת ולא ברורה.
אם צריך להסביר, 'חאמד' הוא עובד ערבי שהיה מגיע דרך חברת כח אדם והיה מתגורר בעזה, הוא עזב את העבודה בישיבה, מחמת שחמיו, שעבד גם הוא בישיבה, נתפס בגניבות. חמיו פוטר והוא המשיך לעבוד בישיבה ולאחר תקופה קצרה, כחודשיים לפני סוכות עזב גם הוא את העבודה.
על אף היותו של חאמד עובד חרוץ, ולמרות כמה בקשות מהנהלת הישיבה שישוב לעבוד בישיבה, הוא סירב ולא עמד בקשר עם הישיבה בכל התקופה. כך שהטלפון היה חריג ומוזר.
וכנראה, כך מתברר, הוא לא סתם התקשר. או שביקשו ממנו המחבלים, או שהוא עצמו היה מחבל בתחפושת ומטרתו היתה לתת מיקום מדויק… ואכן למרבה האימה ברשימות ובמפות של המחבלים הופיע המיקום המדויק של הישיבה. ועל זה נאמר הללו את ה' כל גויים, כי הגויים יודעים מה הם זממו.
במאמר המוסגר יצוין, כי משמחת תורה ניסה המנהל הרב עודד שליט"א להתקשר כמה פעמים אליו ולשלוח הודעות לפועל, ולא קיבל מענה, ברור למה…
כי גבר עלינו חסדו.
בקהילה באופקים של אחרי שמחת תורה, הייתה אווירת פחד ממשית, ממש מחדרים אימה, בתי הכנסת ובתי המדרשות היו שוממים, כמעט לא היו מנינים של תפילות, רק ציבור בני התורה הקפידו על תפילות במנין, היה חסר את קול התורה, ואז, בשל מיקומה המרוחק של הישיבה מהשכונה עלה רעיון חזק, לפתוח ישיבת בין הזמנים, בבית הכנסת המרכזי של אופקים 'קויתי ה" שגם בו כמעט ולא נשמע קול התורה.
ואכן ביום שני בשעות הבוקר פתחה הישיבה ישיבת בין הזמנים לתלמידי הישיבה מאופקים. היה זה מחזה מרנין, מרגש שובה לב ומעצים, לראות כ40 בחורים לומדים בשקיעות עצומה, מנותקים מכל פחד ומהמצב של ה'חדרים אימה',
