הקדמה – דיני קדושת שביעית
שביעית נוהגת במאכל אדם, במאכל בהמה, ובמין הצובעים (משנה פ"ז), בירושלמי דן האם יש קדו"ש במיני ריח, והוי ספק, ונפק"מ לפרחי ריח וכדו'.
לגבי עצים נחלקו בגמ' ר"י ורבנן, ונקטינן כרבנן שאין בעצים קדו"ש ונפק"מ למעשה ללולב וכדו'.
בקדושת שביעית ישנם דינים רבים, ועיקרם, א. מניעת הפסד והוא מדרשת 'לאכלה ולא להפסד', ב. איסור סחורה והוא מדרשת 'לאכלה ולא לסחורה', ג. קיום דין ביעור [ובזה יש מח' ראשונים, א. האם מצות ביעור היא מה"ת, ב. בצורת הביעור ג. אי איכא דין למקום הביעור בא"י, ובר"ש מסרליאו דימה זאת לפסולי קדשים שמבערם במקום קדוש, דהיינו ארץ ישראל] ולמנהג אשכנז הוא לבער מהבית, שמוציא מהבית ומפקיר ואח"כ יכול לחזור ולזכות.
דנו האחרונים האם 'לאכלה' פירושו מצוות אכילה, או ש'לאכלה' נאמר רק לצוות על קיום הדינים הנ"ל. (הרמב"ן בסה"מ מנה מצוות אכילת פירות שביעית, ובמגילת אסתר למד בדעתו שיש מצוות עשה בעצם האכילה, ודלא כרמב"ם. אמנם החזו"א נקט דהרמב"ן אזיל בדעת הרמב"ם דלכו"ע אין מצוות אכילה אלא דפליגי בצורת מניין המצוות דלדעת הרמב"ן איסור סחורה הוא טעם למניית מצווה בפנ"ע).
ויש להוסיף, שבודאי ישנו ענין באכילתן אף לדעת החזו"א דאין בזה מצוות לאכלה, וכדמצינו בגמ' (ברכות ל"ט) גבי פת עירוב דכיון דאיתעבדא ביה מצווה יש ענין לקיים בו עוד מצווה, ובפירות שביעית שנתקיים בהם מצוות שביתת קרקעות וקצירה ובצירה באופן המותר ממילא ישנו ענין לאוכלם בשביעית.
'לאכלה' ולא להפסד – צורת השימוש
שינוי מדרך האכילה
דבר שהדרך לאכלו חי, אסור לשנות ולאכלו מבושל, וכן להיפך. ודבר שהדרך לאכלו חי ומבושל, מותר בין חי ובין מבושל. ודבר שהדרך לאכלו מבושל מותר לאכלו מבושל, ואסור לאוכלו חי.
'דרך אכילה' היינו שיש ציבור שאוכל בצורה כזו, גם אם הם מיעוט, אבל לא שאוכלים לרפואה וכדו', דאין זה נחשב דרך אכילה.
סחיטת פירות
שורש הדברים הוא ממש"כ הרמב"ם (ה' א-ג) שלא ישנה בפירות שביעית מדרכו כדרך שאינו משנה בתרומה, ולגבי תרומה קיי"ל שאין עושין תמרים דבש ואין עושים תפוחים יין ובפשוטו אף בשביעית ייאסר, ועי' חזו"א (כ"ה ל"ב) שהאריך בכמה טעמים להתיר סחיטת תפוז, ויש שהתירו מטעם שבתרומה דבר שדרכו בסחיטה אסור משום משמרת תרומתי משא"כ לעניין שביעית אין איסור משמרת, ולכן מותר בסחיטה.
העולה, תפוזים, אשכוליות, לימונים, זיתים, ענבים, מותר. וכן שאר פירות שדרכם בסחיטה, מותר, [ויש מחמירים בשאר פירות הגם שדרכם בסחיטה]. ופירות שאין דרכם בסחיטה, אסור לכו"ע.
פרי שנסחט שלא כדין, עדיין נוהגים בו כל דיני קדו"ש.
ריסוק פירות
פירות שדרכם בריסוק, מותר. פירות שאין דרכם בריסוק, דהיינו: שניכר תוארו וצורתו, מותר לרסקם בריסוק שאינו גמור, כ"כ בחוט שני להגרנ"ק דלא גרע מחותך לכמה חתיכות דמותר, ובתנאי שלא ייאבד חלק מהפרי.
לענין קטן וכדו', שצריך ריסוק גמור באופן שגדולים אין דרכם בריסוק כה"ג, היות ודרכו של הקטן בכך מותר.
נתינת שמן קדוש בקדושת שביעית במחבת
אם המטרה גם לתת טעם באוכל וגם שלא ישרף, מותר, אבל אם המטרה הוא רק שלא ישרף, אסור לתת במחבת כי הווי איסור הפסד בשביעית.
ירקות כתבלין
ירקות כפלפל וכדו' שרגילים להשתמש בהם להוסיף טעם בתבשיל, אם אוכלים גם את הירק, מותר, אולם אם אוכלים רק את התבשיל, אסור.
אבל ירק שכל מהותו כתבלין כגון בצל ושום וכדו', גם אם בסוף לא אוכל את הירק, מותר.
סידורי פירות מפירות שביעית
אם הפירות נאכלים, מותר, אולם בדרך כלל הרבה סוגי סידורים לא נאכלים, ולכן אסור, שע"י החיתוך והסידור גורם שלא יאכלו את פירות השביעית ונפסדים [וחשיב הפסד בידיים, משום שאינו חותך לצורך אכילה].
לאכלה ולא להפסד- איסור הפסדת האוכל
הפסד שלא בידיים
אסור להפסיד פירות הקדושים בקדו"ש. אבל כל האיסור הוא רק להפסיד בידיים, ואין דין לדאוג לשימור הפרי, לכן אין חיוב להניח את הפרי במקרר שיישמר ולא ייפסד, היות והפרי נפסד מאליו, ואינו עושה מעשה שגורם להפסד הפרי.
וכן מותר לחתוך פרי ולאכול חצי, אפילו שבזה גורם הפסד לשאר הפרי, [ואמנם צריך לשמור את החצי בקדושה, ואסור לגרום לו הפסד בידיים].
מותר לקלף פירות [שהדרך לקלפם, כגון תפוחים] אף אם אינו אוכל את הקליפה. וכמו כן מותר לחתוך תפוז וכדו', אפילו שיוצא קצת מיץ ונפסד, ולא צריך לשמור בקדושה את המים המועטים שיוצאים.
מותר להניח פרי במקום שאין שמש, אפילו שבסוף תגיע השמש לאותו מקום ותגרום קלקול לפרי.
מותר לתת לתינוק אוכל, למרות שמפסיד חלק מהאוכל, אבל צריך לתת לו רק כמות שרגילים לתת, ולא יותר מהצורך.
מאכל בהמה
דבר הראוי למאכל בהמה נוהג בו קדו"ש. אולם דן החזו"א האם יש קדושה גם אם אינו עומד למאכל בהמה, באופן שלא מצוי בהמות באיזור. ונוקטים בדעת החזו"א (כ"כ בחוט שני) שמעיקר הדין אין בזה קדו"ש, אבל ראוי להחמיר ולשמור קדו"ש בדברים אלו, ולכן כל מאכל שראוי לבהמה, אף אם אינו עומד לבהמה, ראוי להחמיר ולהניחו בפח שמיטה.
[אמנם לענין שבת יש להחמיר לא לטלטל הראוי למאכל בהמה, כיון שאין במקומותינו בהמות, יש לחשוש לחומרא שמא זה מוקצה, ולכן יש לטלטל רק באופן המותר, בטלטול מן הצד לצורך דבר המותר, דהיינו על ידי סכין וכדו' אם צריך להשתמש במקום].
פח שמיטה
אסור להניח באשפה פרי הקדוש בקדו"ש, שגורם הפסד, הן מחמת מיאוס המקום והן מחמת שגורם למהירות הריקבון והפסד הפרי. לכן צריך להניחו בפח מיוחד עד שייפסד ויימאס לאכילה, ולפי מה שנתבאר יש להחמיר להניחו עד שלא יהיה ראוי גם למאכל בהמה. אך כיון שאיננו בקיאים במאכל בהמות, קשה להגדיר אחרי כמה זמן כבר אינו ראוי למאכל בהמה,
בפשטות אחרי יומיים או שלושה אפשר להוציא מפח השמיטה ולהניחו באשפה הרגילה בשקית, שאז אינו ראוי למאכל אדם, ולא יימאס באשפה ממאכל בהמה יותר מעכשיו, וגם אם פועלים יטחנו את זה במכונה, לא מסתבר שיגרע בזה ממאכל בהמה, אמנם ראוי להשתדל לא להניח ממש לפני שהפועלים טוחנים, דשמא זה נחשב כעשייה שלו להפסד הפרי, אלא קצת זמן קודם לכן.
ומותר להניח בפח שמיטה בפעם אחת כמה סוגי מאכלים, אפילו שזמן ההתכלות שונה ויוצא שסוג אחד גורם לכילוי הסוג השני, דלא נקרא הפסד, כיון שמניח את כולם באותו זמן. אבל כל ארוחה צריך להניח בשקית נפרדת, שאם יניח בלי שקית, מה שהניח קודם והתחיל להתכלות גורם כילוי לשאר.
כמו כן אסור לערבב כמה סוגים שגורמים אחד לשני מיאוס, שזה גורם הפסד לאוכל.
[צ"ע אי שרי לערב שיירי מאכל של אורח עם שיירי שאר בני הבית, שכעת אף אחד לא יאכל, או שמא אדם עני יאכל]. וכמו"כ אסור לערב תבשיל בשרי עם חלבי, שגורם שא"א לאוכלו.
שיירי מאכל
אם נשאר בצלחת כמות שבאופן רגיל לא שומרים משום שלא מחשיבים את זה כאוכל, פקעה מהשיריים קדו"ש, ומותר להפסידם ולזרוק לאשפה [אם לא היה נותנם אף לבהמה, כמש"נ לעיל]. והדבר נמדד לפי אנשים רגילים ולא לפי פזרנים או אניני טעם וכדו'. ואם אנשים רגילים שומרים את זה, נוהג בזה קדו"ש, וצריך להניח בפח שמיטה.
אם אספו שיריים מכמה צלחות ביחד, נהיה דבר חשוב וחוזרת בזה קדו"ש. ומצוי שילד אוכל קצת ומשאיר הרבה, ונוהג בזה קדו"ש [אף אם בדרך כלל זורקים את השאריות, זה נובע מעצלות, אך מחשיבים את זה כאוכל, אא"כ הוא בכמות קטנה שלא מחשיבים].
סלט ירקות וכדו' שנופל על הרצפה ומנגבים את זה עם ממחטת נייר, אין בזה קדו"ש, ומותר לזרוק את הנייר ואת מעט הירק שבו לאשפה. וכן קצת ירק שנמצא בכיור, אין בו קדו"ש, משום שבדר"כ זורקים את זה.
(שורש הדברים בקרן אורה בנזיר ובמקדש דוד דקדושת שביעית שונה ממאכלות אסורות דפקיעת האיסור הינו בנפסל מאכילת כלב ואכ"מ)
גרעינים וקליפות
גרעיני אבטיח ומלון וכדו', הם מאכל אדם [משום שראוי לאכילה כשהם קלויים], וכשנשאר בכמות חשובה צריך לשומרם בפח שמיטה. וכן קליפות בננות ותפוזים וכדו' ושאר גרעינים של מאכל בהמה, יש בהם קדו"ש. גרעיני שסק ותפוח עץ אינם ראויים למאכל בהמה ואין בהם קדו"ש.
גרעיני משמש, יל"ע אם נחשבים ראויים למאכל, כיון שיש בהם שקד, [אך גם אם יש בהם קדושה, מותר לשחק בהם]. ואם נשארו גרעינים וקליפות בכמות מועטת שבדרך כלל זורקים, אין בזה קדו"ש, ורק אם אסף וקיבץ מכמה צלחות, חוזרת קדו"ש, וכמש"נ.
טעם שביעית
מרק שנתבשלו בו ירקות הקדושים בקדו"ש ומרגישים במרק או בבשר את הטעם של הירקות, נוהג בכולו קדו"ש. ולענין עצמות שהתבשלו עם הקדוש בקדו"ש וקיבלו טעם, אם יש בעצמות מח, יש בהם קדושה, ועצמות בלא מח אין בהם קדושה.
'לאכלה' ולא לסחורה – איסור סחורה
סחורה האסורה
איסור סחורה הוא שקונה על מנת למכור או שמלקט מהשדה על מנת למכור, ולכן בעל חנות שקונה יבול שביעית ומוכר, עובר על איסור סחורה. אבל אם קנה [מאוצר בי"ד וכדו'] שלא על מנת למכור ונשאר לו, מותר לו למכור.
וכן אם עשה שמחה וכיו"ב, מותר לו למכור האוכל שנשאר. וכן מותר לקנות ארגז מיץ ענבים וכדו' ולהתחלק עם חבירו [כשמסכמים מראש], ולא נחשב שקונה ומוכר.
קייטרינג
המזמין סעודה מבעל קייטרינג, אסור לשלם תמורת הדברים הקדושים בקדו"ש, ויכול להבליע את הדמים, דהיינו, לומר בצורה מפורשת שהתשלום הוא רק עבור הדברים שאינם קדושים, ומשלם בעבורם מחיר גבוה, ואת הדברים הקדושים מקבל במתנה. ולא מספיק שיחשוב כך הקונה בליבו, וצריך לכך הסכמת שניהם.
[ישנה שמועה בשם החזו"א שהבלעה לא מתירה איסור סחורה, אלא מועיל רק לענין שלא יהיו הדמים דמי שביעית, מ"מ כ' בחוט שני שבאופן שאומר מפורש, מותר לכו"ע].
אולם, אסור שיהיה כתוב בקבלה מחיר עבור הדברים הקדושים, שמראה בכך שזה לא אמיתי וההבלעה איננה הבלעה.
וישנה אפשרות קלה יותר, שיעשה תנאי שקניית הירקות תהיה בעבור בעל השמחה, ובעל הקייטרינג משמש רק כמתווך בעלמא.
איסורים שנאסרו משום דדמיא לסחורה
פריעת חוב
אסור לפרוע חוב מדבר הקדוש בקדו"ש משום שדומה לסחורה.
ולכן הלווה ירק או פרי בין קדוש בקדושת שביעית ובין אינו קדוש בקדושת שביעית, ואסור להחזיר אח"כ דבר הקדוש בקדו"ש.
ובאופן שמשלם כסף מיידית או מחזיר דבר אחר, דינו שנעשה לדמי שביעית, כיון שניתן תמורת הקדוש בקדו"ש, ויש לשמור בו קדושה.
משלוח מנות מותר לשלוח דברים הקדושים בקדו"ש [לאינו חשוד על שביעית], ויל"ע אם מותר להחזיר משלו"מ מדבר הקדוש בקדושת שביעית, ששמא הוא כפורע חובו.
שימור פירות
אסור לשמור בהקפאה פירות וירקות קדושים, בכמות גדולה שלא רגילים לשמור, משום שדומה לסחורה. וכן אסור לכבוש ירקות בכמות גדולה מהרגיל. וכן כתב בדרך אמונה בשם החזו"א וראוי לשאול לחכם שיעור הזמן המותר לשמור.
כמו"כ אסור לקחת פירות משדה הפקר יותר משימוש רגיל עבור משפחתו ליותר מכשבוע ימים.
האופן המותר במכירה בזמננו
שליחות
ישנו אופן שהקונה כותב שטר 'שליחות' שהוא ממנה את בעל החנות להיות שלוחו להביא לו פירות מהגוי שמגדלם, והמוכר אינו קונה מהגוי ומוכר לישראל, אלא הוא מתווך ומביא הפירות בשליחות הקונים, והפירות אינם שייכים לבעל החנות, והתשלום הוא השווי של הפירות שמשלמים לגוי ועוד דמי תיווך והוצאות של בעל החנות.
ופירות אלו מותרים בשקילה ומדידה [אף שפירות שביעית אסורים בשקילה ומדידה, דדמיא לסחורה], מכיון שמדידה זו מטרתה לדעת כמה כ"א מהשולחים מקבל ושיספיק לכולם.
והחזו"א הורה שגם אם לא כתב שליחות בחנות מסויימת, מ"מ יכול לקנות שם, כיון שהקונים רוצים שעוד אנשים יקנו סחורה זו כדי שיהיו פירות מצויים.
אוצר בית דין
עוד אפשרות, שבי"ד עוסקים בשדה שבעה"ב הפקיר, והם גובים תשלום על ההוצאות ושכר טירחה וכדו', ופירות אלו הם הפקר כל זמן שלא נמכרו, ובי"ד רק מתעסקים בפירות, אלא שיש להם זכות לגבות הוצאות.
תחנת חלוקה
צורה זו היא יותר מהודרת, משום שגם לא מוכרים במקום הרגיל, ועוד, שניכר היטב שאכן זה פירות הפקר, והשכר אינו עבור הפירות, וניכר שבעל החנות מתכוון להיות שליח ולא לקנות.
בכל אופנים אלו, הכסף שנותנים לא נהיה קדוש בקדו"ש, משום שהכסף אינו עבור הפירות.
דמי שביעית
שביעית תופסת את דמיה ולכן אם מכר דבר שקדוש בקדושת שביעית, הכסף שמקבל קדוש בקדושת שביעית. ולכן צריך להשתמש עם הכסף רק בדברים המותרים ובהגיע זמן הביעור צריך לבער את הכסף כדין הדבר שנמכר עבורו.
אולם, אם משלם בהקפה או בצ'ק היות והכסף ניתן רק לאחר הקניין לא הווי דמי שביעית וממילא, בכסף לא חלה קדושת שביעית.
פירות נכרים
קדושת שביעית ביבול נכרי
נחלקו הפוסקים האם בפירות נכרי ישנה קדו"ש, והכריע החזו"א כדעת הסוברים שיש בהם קדו"ש, וכן נוהגים בב"ב. ולכן כשקונים יבול נכרי, צריך לנהוג בזה קדושה, והתשלום יהיה בהבלעה, שלא יהיה בכך סחורה [ואף אם מסופק אם הוא יבול נכרי, יש לשמור מספק בקדושה].
אורח
האוכל אצל מי שאינו נוהג קדו"ש ביבול נכרי, וכן כשאוכל באולמות וכדו', יכול להשאיר בצלחת ובעל הבית יזרוק לאשפה, וכן יכול לקחת את השיריים ולעטפם בשקית ולהניח בפח [שיש כאן צירוף של כמה דברים להקל, ובפרט לדעת הסוברים שהפסד שלא בידים שרי].
וכן צריך להיזהר מאוד כשמתארח אצל מי שלא נוהג קדו"ש ביבול נכרי, אחרי שהגיע זמן הביעור, שלא לאכול שם יבול נכרי, או דברים שנתבשלו עם יבול נכרי וקיבלו מהם טעם וכדו'.
תרומות ומעשרות
קיי"ל שיבול נכרי שנגמרה מלאכתו על ידי נכרי, אינו חייב בתרו"מ, ואם נגמרה מלאכתו על ידי ישראל, חייב בתרו"מ בלא ברכה, ולכן גם בשנה השביעית, פירות נכרים שנוהג בהם קדו"ש, אם נגמרה מלאכתם על ידי ישראל, חייב בתרו"מ, וגם אם מסופק אם נגמרה מלאכתו על ידי ישראל או גוי, צריך להפריש, ואין בזה הפסד פירות שביעית, כי ללא זה לא יאכל כלל, ובזה גורם שיאכלם. [גמר מלאכה – היינו שהגיע הפרי ליעדו, שלקטו והכניסו לכלי וארזו וכדו', וכן שהגיע לייעודו, כגון שרצה לכבוש ירקות וכבשם].
