ואמרו במדרש אהאי קרא "שלוש מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר 'שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם' וגו' וכן ירמיה אומר 'כה אמר ד' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל' וגו'. ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להיפסק ממנו, שנו רבותינו: שני חכמים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני גבורים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם שמשון מישראל וגלית מאוה"ע, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאוה"ע קרח מישראל והמן מאוה"ע, ושניהם נאבדו מן העולם למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה לחם מקנה גדול וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים" (במד"ר כ"ב ז')
מאמר זה סתום, מהו ענין חטיפה זו? בעושר חיינו יכולים להבין ענין חטיפה, כשהאדם עושה עושר ולא במשפט, בגזלה, באונאה, וכיוצא בזה, אבל מהו ענין חטיפה גבי חכמה וגבורה? איך זה חוטפין חכמה? איך זה חוטפין גבורה?
אבל באמת כמו שיכול האדם לחטוף ע"י כחות הטבע הפשוט דבר שאינו שייך לו, כמו כן שייך ענין חטיפה בכל העניינים ובכל העולמות לפי מהותם. והנה מראשית הבריאה נסדרו כחות וסגולות הממשיכים לו לאדם שפע ממרומים, ששם השורש של אוצרות הטובה שנבראו להיטיב לבריות, וכשהאדם מתעלה כולו לפי רצון ד', בהשתדלו באורייתא ומתדבק בו ית', שהוא מקור הטוב, ומגיע עי"ז לשפע הטוב ההוא, הרי הוא מקבל אותה מתנה מאת הקב"ה, כי כח התורה הוא הצינור האמיתי, שעל ידו יושפעו לו לאדם הצלחתו ואשרו לנצח מאת ד' מן השמים, ואם זכה האדם להשיג איזו מעלה בגדר מתנת שמים, נטל חמדת כל העולם, אבל יש אשר האדם הגדול מגיע עד אוצרות הטובה ההם ומכיר את הכוחות המניעים אותן ויודע איך להשתמש בהם, ואז יוכל לפעול, ע"פ חוקי הטבע של העניינים ההם, להשיג על ידם שפע טוב והצלחה, אע"פ שלא התרומם כולו בכח התורה בכדי שיהי' ראוי ע"פ כל מהותו לטוב והמעלה ההם, אבל זהו רק בגדר חטיפה שישנה בעולמנו אנו, בדברים שאינם מגיעים לו לאדם באמת והרי היא גבורתו ועשורו של בשר ודם, שנטל לו בעצמו, שלא במתנת הקב"ה ואינה כלום כי לבסוף היא נטלת ממנו והוא נאבד מן העולם.
(מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל, שיעורי דעת)
