בס"ד
ענינים וביאורים בפרשת מצוות השביעית
גיבורי כוח עושי דברו
מצינו על ענין שומרי השמיטה במדרש רבה (ויקרא א' א') "גיבורי כוח עושי דברו במה הכתוב מדבר? אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה, ודין חמי חקליה בירה כרמיה בירא ויהב ארנונא ושתיק, יש לך גיבור גדול מזה?" עכ"ד.
ומבואר שגבורתם של שומרי השביעית הוא ב'שתיק' וע"ז נאמר גיבורי כוח לשון גבורה. ונראה שאין הכוונה בזה לשתיקה ששותק ומקבל על עצמו את הדין דלכאורה על זה אין מתאים לשון גבורה, אלא הכוונה בזה הוא מה שהוא במנוחה, בשתיקה שאין בה תרעומת או תמיהה. אלא שביתה לה' שביתה שהיא מנוחה.
והנה מצינו עוד על מקרא זה מה שדרשו חז"ל שם "רבי הונא בשם רבי אחא אמר בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרי כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". וכ"ה בגמ' (שבת פ"ח א') "אמר רב ישמעאל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו".
וצריך להבין מה השייכות שבין גבורת שומרי השמיטה לגבורת ישראל בנעשה ונשמע, שעל שניהם נדרש מעלה זו של 'גבורת כוח'.
והנה עיקר ענין השמיטה ידוע שהוא חלוק משאר מתנות עניים כלקט שכחה ופאה, ושמיטה הוא הפקר בין לעניים בין לעשירים. וביאור הדבר הוא כי מתנות עניים אע"פ שהוא על ידי הפקר סוף סוף הוא מתנות עניים, ר"ל האדם נותן משלו לעני.
אבל שמיטה לא כן הוא, בשמיטה אין האדם 'נותן' משלו ומוציא לשימוש אחרים מבעלותו, אלא אדרבה אין כאן בעלים. אין האדם בעלים אלא בעל הקרקע הוא אדון הארץ ובוראו, הוא בעל הקרקע.
שביעית אינה מצוות צדקה, אלא בין לעניים ובין לעשירים הוא נותן. ושמיטה אינה למנוחת וטובת הקרקע, שמיטה היא כולה – שבת לה'.
וזה מפורש בדברי רש"י בבהר עה"פ והיתה שבת הארץ לאוכלה (כ"ה ו') "אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית והכל יהיו שווים בה אתה ושכירך ותושבך" .
והנה כמו שביארנו לעיל, גבורת שומר השמיטה היא השתיקה, והגבורה בזה אינה בקבלת דינו בשתיקה, אלא שתיקה שהיא מהכרה והכרזה שקוב"ה הוא בעל הקרקע והוא האדון האמיתי, שתיקה שהיא מתוך מנוחה ושלווה והתבטלות בפני בעל הקרקע האמיתי קוב"ה.
ונראה שזה השייכות עם גבורת נעשה ונשמע, כי הכרזת נעשה ונשמע הייתה הצהרה של עם ישראל על התבטלות לפני הקב"ה בלי הבנה שלנו ובלי הדעה שלנו, התבטלות מוחלטת לפני הקב"ה והכרה בביטול שלנו לפני קוב"ה ותורתו. זו הייתה גבורת נעשה ונשמע וזה ג"כ גבורת שומר השביעית, שאינו מקיים מצוות נתינת אדמותיו לאחרים כי אם הכרה בביטול בעלותו, ובבעלות האמיתית בעולם שהוא בעלות ואדנות ה'.
שביעית בשדה הקדש
בירושלמי (פאה פ"ז ה"ז וכו בפסחים פ"ד ה"ט) אי' "תני הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו". וטעם הדבר מבואר שם שהוא כקדם נדרו להפקרו וכקדם נדרו להקדשו.
וביאר במשך חכמה, שהוא מעין מה שמצינו להלן שבשדה מקנה חוזר ביובל לבעלים מכיון שהיובל מגביל את המכירה עצמה שאינה אלא עד היובל, ואינו מוכר יותר מן היובל וממילא זה חוזר לבעלים ואף אם מקדיש חוזר ביובל מכיון שהרי זה כמקדיש דבר שאינו שלו. והוא הדין הכא לענין שביעית, דשביעית הפקיעה תורה את הבעלות על השדה בשנה השביעית. וממילא אין ביד האדם שהוא בעל השדה להקדיש אלא את מה שיש לו וא"כ השביעית אינה בכלל זה ולא הקדישה. וע"כ שביעית חלה על הקדש, משא"כ שאר דינים כערלה וכעוללות וכרבעי דהתם לא חייל עליה הדין, משא"כ הכא שהוא דבר שאינו שלו ומעולם לא יכול הוא להקדיש דבר זה. ועי'.
ולפי"ז ביאר המשך חכמה לשון הכתוב בציווי השמיטה, דכתיב שם "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך" וכו' (ויקרא כ"ה, ב-ג). ולכאורה צריך ביאור שהיה צריך לומר קודם שש שנים תזרע שדך ואחר השש שנים תשבית את השדה.
וביאר לפי"ד שפיר, דבאמת מה דשבתה הארץ שבת לה' הוא המשך לתחילת הכתוב 'הארץ אשר אני נותן לכם' דהיינו, שמה שאני נותן את הארץ אי"ז באופן גמור אלא שהנתינה היא מלבד השנה השביעית. ודו"ק.
[אכן לכאורה כל ביאור זה בדברי הירושלמי מתפרש רק לדרכו של המבי"ט, שידוע מחלו' הבית יוסף והמבי"ט לענין קדושת שביעית בפירות נכרי, דדעת הבית יוסף דאין השביעית ממילא על אדמת ארץ ישראל כי אם רק למחוייב הוא שצריך להפקיר וע"י ההפקר הוא קדוש בקדושת שביעית (ואי"צ הפקר ממש, אלא רק למחוייב להפקיר ממילא מופקר ואכ"מ) וממילא נוכרי שאינו חייב בשביעית אין אדמתו קדושה בק"ש.
אולם ידוע דעת המבי"ט דס"ל דשביעית 'אפקעתא דמלכא' הוא וחיילא מאיליה, וממילא לא תליא בבעל השדה כי אם מאיליו חיילא קדושת שביעית. וע"כ אף באדמת נכרי נמי קדוש, ואכ"מ.
ולכאו' כל ביאור זה דטעם מה דהקדש חל עליה הוא משום שמעולם לא היה הקרקע שלו לענין השנה השביעית ולא יכול היה להקדישו, שייך דווקא אם נימא שהוא אפקעתא דמלכא ולא דתליא בהפקירו דבעלים.
אמנם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ע"ד הבית יוסף מה הוא חיוב שביעית דאית בהקדש, והא אין ביה בעלים המחוייב להפקירו. אכן הא ודאי צ"ל בדעת הבית יוסף דבאמת הקדישו הוא לעולם ואי"ז מכירה לשש שנים. אלא שחידשה התורה הפקר גם להקדש. ועי'].
מכירה לנכרי
אכן הא ברור לדברי המשך חכמה שאין הקדש על השנה השביעית כיון שאינו שלו, א"כ פשיטא נמי שלא שייך מכירה לנוכרי ע"ז, כיון שאינו יכול למכור את זה כמו שאינו יכול להקדישו, ואין יכול למכור דבר שאינו שלו ודבר שאינו ברשותו.
בעיקר הענין של 'מכירה בשביעית' מלבד מה שמדינא יש בו פקפוק, מ"מ טעם גדול יש בדבר שאף אם הוא מהני מדינא אין לעשותו, וטעם הדבר הוא שהרי יש להתבונן מה טעם לענין מכירת חמץ מוכרים כל ישראל חמצם לעכו"ם וסומכים ע"ז, ומ"ש משביעית. כיו"ב אתה מוצא לענין קדושת בכור בהמה שמוכרים לעכו"ם ואז אין הוא קדוש, ומ"ש. וגם היתר עיסקא שעושים בהלוואה בריבית לכאורה הוא כעי"ז ומ"ש.
אמנם ביאור הדברים הוא שחלוקים הדברים בעיקרם, כי בשביתת חמץ ציוותה תורה שלא יהא חמץ לישראל וע"י המכירה מתקיים מה שאין חמץ לישראל. כיו"ב בקדושת בכור אם יש בכור חייב בדיניו וע"י שמוכרו לא חייל קדושה ואינו קדוש. וכן בריבית אסרה תורה ההלוואה בריבית ועי"ז שרי דלא מיקרי האופן האסור.
אבל במצוות שביעית התורה אמרה שהשדות יהיו מושבתים היינו שהציווי הוא שיהיה שבת לה' ולא יהיה בו עבודה, רק הציווי חל על הישראל, אבל עיקר הציווי הוא שלא יהיה עבודה. וממילא כאשר אתה מוכר האדמה לעכו"ם שהוא אינו חייב במצווה, נהי שאינו חייב בזה מ"מ אתה עובר בזה על היפך הציווי כי הציווי הוא שיהיה הארץ מושבתת ולא נעבדת. ועי'.
השלמת שש שנים
כתב החיד"א בטעם מצוות השבתת הארץ, הנה זמן עבודת הקרקע הוא חודשיים מהשנה כמבו' בגמ' בברכות (ל"ה ע"ב) ושם, "אמר ליה רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תיטרדו במזוניכו כולא שתא". ומעתה פוק חזי, אם בכל שנה הוא עוסק בשדהו ב' חודשים ובשאר זמנו עוסק בתורה, הרי שבמלאות שש שנים עולה בידו י"ב חודשים שעסק בשדהו.
ועל זה אמרה תורה, כנגד זמן שלא עסקת בתורה בשש שנים אלו, השבת שנה אחת וממילא יעלה בידך י"ב חודש שתעסוק בתורה כנגד י"ב חודש שלא עסקת בתורה בכל השש שנים.
אכן צריך טובא עיון בכוונתו, שהרי סוף סוף בשנה השביעית גם היה עוסק בתורה ואם כן בכל השנה השביעית אין עולה בידו להשלמה אלא ב' חודשים בלבד. ויל"ע. ושמעתי פעם ממו"ר הגר"ח קויפמן זצ"ל שאמר שיתכן שלימוד השנה השביעית בלא הפסקים בתשרי וניסן הרי שאיכות הלימוד הזאת היא עולה כנגד כולן.
הנהגת הבוטחים בה'
בתורה במצוות שביעית נאמר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (שם, כא-כב).
וברמב"ן ובדעת זקנים פי' המקרא וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, פירוש וכי בשנה השביעית תאמרו מה נאכל בשמינית וצויתי וכו', וטעם הדבר שפירשו כן דבשנה השישית אין טעם שיאמרו מה נאכל – בשנה השביעית, כיון שאוכלים תבואת שישית בשביעית. וע"כ בשביעית יאמרו מה נאכל בשמינית.
והדבר תמוה מאוד, שהרי השנה השישית נתברכה בעבור ג' השנים, ובשלמא היו אומרים כן בשנה השישית שפיר שעדין אין יודעים שתבואת שישית היא לג' שנים. אולם בשנה השביעית הרי כבר גדלה תבואת שישית וא"כ כבר יש להם את תבואת ג' השנים ומה היא אמירה זו של מה נאכל.
ואמר בזה הגר"מ פינשטיין זצ"ל דבר יקר, דהנה באמת ידוע התמיה מה ענין זה של 'וכי תאמרו מה נאכל' שע"ז נתברכו בברכה של וצויתי את ברכתי. אטו אם לא היו שואלים 'מה נאכל' לא היו מתברכים בזה. וידוע מה שתירצו בזה [והן ידוע שבנועם אלימלך הביא לתרץ כן בשם אחיו רבי זושא וזו ענין היחיד שהביא בשמו בכל ספרו, והן בשאר מפרשים] כי באמת השפעת הטובה שמשפיע קוב"ה על העולם הוא בהנהגה טבעית ובהסתר בתוך הטבע עצמו. וכך הוא דרך כל הבריאה כולה והשפעות הקב"ה בעולם. אבל כאשר אתה מהרהר בהנהגת הבריאה, ואין אתה בוטח בקב"ה ממילא צריך ברכה וציווי מיוחד שאינו עפ"י הטבע. כיון שזה חיסרון האמונה, וע"כ הוצרכו לברכה מיוחדת.
וביאר לפי"ז, כי באמת יתכן שאילולי ישראל שואלים ואומרים 'מה נאכל' הרי שבאמת מיעוט יבול השישית הוא הוא היה די להם לישראל ומספיק הוא להם לשלוש שנים. ולא היו צריכים הם את שילוש התבואה כי היה סגי לישראל בזה וכענין אוכל קמעה ומתברך במעיו, אמנם אחר שנתעורר פקפוק בליבם ולא היה די להם ביטחון בקב"ה, אז הוצרכו להנהגה המיוחדת הזו שיהיה הנהגה ניסית מיוחדת בעבורם. וחזינא מזה, עד כמה צריך להיות האמונה בחוש אצלינו ואילו האדם רוצה לראות בעיניו את התשובה לשאלה 'מה נאכל' הרי זה חיסרון באמונה!.
והוסיף בזה, שבפשוטו נראה שכל הברכה נאמרה רק לאלו שיאמרו 'מה נאכל' ולאלו שלא יאמרו מה נאכל לא נאמר הציווי הזה, אכן לפי"ז יש לומר אדרבה אלו שלא יאמרו, להם יהיה מספיק יבול שישית לג"ש מעצמו בשיעור של שנה אחת, ולאלו שישאלו להם יהיה השילוש בכמות.
ובאמת דברים אלו מפורשים בספורנו בפרשה וז"ל "שיהיו הפירות רבי מזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כמאמרם ז"ל אוכל קמעה ומתברך במעיו ויספיקו פירות שישית גם לשביעית וכו' וכי תאמרו מה נאכל? וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, ועשת את התבואה באופן שתשבע עין מראות ותראו שיספיק הכמות".
הנהגת בני תורה
ובאמת צריך לידע שדבר זה אינו רק בשביעית, והרי גם אצל בני תורה שמוסרים נפשם על התורה, איך הם מתקיימים? הלא זה פלא. ויתכן שהוא כעין זה שמכיוון שיש להם סייעתא דשמיא אז זה מספיק להם, יש להם ס"ד לכך שהם נצרכים לפחות הוצאות מאשר האדם החי עפ"י הטבע.
ומצינו דבר נפלא בספורנו בפרשה זו עה"פ והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (שם, כג) וכתב "כי לי הארץ הוא הגליל הוא ארץ ה' כי גרים ותושבים אתם עמדי באותו הגליל שאינו בכלל והארץ נתן לבני האדם". [וגליל פי' גלילות ארץ ישראל].
וכתוב בזה כי הנהגת ארץ ישראל אינה הנהגה על פי הטבע, היא אינה כלולה ב'והארץ נתן לבני האדם' אלא היא עדין בכלל השמים שמים לה', היא בהנהגה שמיימית בהנהגת שמים ולא בהנהגת והארץ נתן לבני אדם.
וכך ממש היא הנהגת בני תורה, שהנהגתם היא אינה בכלל הנהגת כל העולם עפ"י טבעו. ומובדלת היא מהנהגת העולם ומהמהלך הטבעי של דרי העולם הזה. בחינת השמים שמים לה'.
ועובדא הווה, שהגיע אברך שהיו לו קשיים כלכליים לשאול את מרן הגרא"מ שך זצ"ל על מחשבה שהייתה לו להתעסק באיזה ענין שלא על חשבון סדרי לימודו כלל, וכמדומה היה זה בעסקי מכירות פנינים, והשיב לו שלא יעשה כן. ולאחר זמן שנתגבר הקושי מדנפשיה הלך להתעסק בזה, וסופו של דבר היה שלא יצא לו מזה רווח כלל, עד שהיה צריך לכסות את החוב שנהיה לו מכך.
ואמר את זה למרן הגרא"מ זצ"ל והשיב לו, עתה אין כבר מה לעשות. ופירש דבריו, כי יונגרעמ'ן [אברך] מונהג הוא אחרת מכל העולם, ובמהלך אחר הוא. אבל עתה אתה הוצאת עצמך מהנהגה זו והפקעת ממך הנהגת הקב"ה לבן תורה, הכנסת עצמך בעול ותחת הנהגת כל עולם כולו וטבע העולם, וממילא אתה כבר בהנהגה אחרת.
('שיעור חומש' בהר תשפ"א, עפ"י הבנת הכותב)
