על עזבם את תורתי – שלא בירכו בתורה תחילה
החורבן מידה כנגד מידה
בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה [איכה א']. 'בכה תבכה' אמר ר"י אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, בלילה על עסקי לילה, שנאמר ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות (סנהדרין ק"ד ב).
ויעו"ש במהרש"א שכתב שמאותו המעשה נגזר עליהם שני החורבנות לדורות והוא מידה כנגד מידה שהם מאסו בארץ ולכן כשחטאו גלו ממנה, עיי"ש. ונראה שזה הוא דכתיב כי מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד, כלומר ד'מאוס מאסתנו' משום דמאסו בארץ חמדה וכדכתיב בתהילים ק"ו וימאסו בארץ חמדה, וקצפת עלינו עד מאוד וכדכתיב בדברים ויקצוף וישבע כדכתיב וישא ידם וכו' להפיל זרעם בגויים, ומשום זה נגזרה עליהם חורבן המקדש וגלות בין הגויים.
והביאור בזה נראה, דכבר יסד לנו הגאון בסוף פ"ה דאבות דאין תורה בלי בית המקדש, דתורה ומקדש תלוין זה בזה, וזהו מה שאנו מתפללים יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך, וכיון דנחרב ביהמ"ק וגלו מארצם אין תורה, וכדכתיב מלכה ושריה בגויים אין תורה. וכן הוא בישעיה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ופירש לנו מרן הגרי"ז דחכמת חכמיו ר"ל הקבלה והמסורת ובינת נבוניו ר"ל הדינים הנדרשים מי"ג מידות דשני הדברים האלו נחסרים לנו בגלות, והיינו משום דהגילוי של תורה הוא רק בארץ ישראל וכמש"כ הגר"א באדרת אליהו בדברים וכדאמרי' אוירא דארץ ישראל מחכים יעו"ש. ונראה פשוט דגילויה של תורה הוא תורה שבעל פה והיא הנקראת חכמתה ואורח של תורה והיא המאור שבה, ורק באוירא דארץ ישראל זוכין לחכמתה ואורה של תורה. ועי' בסנהדרין דף כ"ב במחשכים הושיבני כמתי עולם, ופרש"י אין ת"ח שבבבל נוחים זל"ז ותלמודם פסק בידם. הרי דהיושבים בחו"ל ובבל נמשלים ליושבים בחושך והיינו משום דגילויה של תורה דהוא האורה והפנימיות של תורה אינה אלא בארץ ישראל.
וכל זה הוא מידה כנגד מידה על שמאסו בארץ חמדה, דאין חמדה אלא תורה וכמש"נ הנחמדים מזהב ומפז רב, ומאסו בארץ אשר בה זוכים לגילוי החכמה של התורה לאוריאד דאר"י מחכים. והרי בשבת פ"ח מבואר דכפה עליהם הר כגיגית שיקבלו את התורה, ואיתא במדרש תנחומא בנח דאע"פ שהתורה שבכתב קיבלו עליהם בנעשה ונשמע מ"מ לא רצו לקבל עליהם תורה שבע"פ שאין לומדין אותה אלא מתוך יגיעה צער ובעמל יעו"ש, ועל כן מתחילה מאסו דור המדבר בארץ חמדה דמתחילה לא קיבלוה כי אם מתוך כפייה ולכן כשחטאו נגזר עליהם גזירת החורבן וגלות וכמש"כ המהרש"א. ודו"ק.
על עזבם את תורתי
ודמעתה על לחייה. פירש הנתיבות בפלגי מים דלמען לא יתפלא האדם למה ייתפס הדור האחרון בעוון המרגלים אשר היו לפני דורות רבים, לזה אמר ודמעתה על לחייה, כלומר דאף דור אחרון עדין מואסים הם בארץ חמדה וברחו מהקדושה וכו' וכאילו אמר שדמעת המרגלים שמאסו בארץ חמדה עדין על לחייה של הדור הזה, יעו"ש.
ובנדרים פ"א "אר"י אמר רב מה דכתיב מי האיש וגו' על מה אבדה הארץ ניצתה כמדבר מבלי עובר, דבר זה נשאל לחכמים וכו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא משעו בקולי ולא הלכו בה" ולדברינו הרי הן הן הדברים דשורש החטא שמאסו בארץ חמדה עדין קיים ועל כן גלו מן הארץ, דעדין דמעתה על לחייה.
והנה בגמ' שם הקשו היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אר"י אמר לומר שלא בירכו בתורה תחילה, ויעו"ש בר"ן בשם הר"י שכ' וז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא בירכו בתורה תחילה, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה, וכנשאלו חכמים ונביאים למה לא פירשוה והלא דבר גלוי וקל לפרש, אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשה הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל שך שיהיה ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו שלא הלכו בה כלומר בכוונתה לשמה, עכ"ל.
ויש להוסיף בזה עוד עפי"ד הגמ' בתענית ז' למה נמשלה תורה למים דכתיב כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה, והנה בשו"ע או"ח סי' ר"ד אי' השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו ולאחריו בורא נפשות אבל אם חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו, וכל זה הוא דווקא במים שאין החיך נהנה מהם כ"א ששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת נהנה מהם אף שאינו אוכלו עכשיו כי אם להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחילה ובסוף. מעתה נראה דלענין זה דומה נמי תורה למים וכדכתיב בקרא הוי כל 'צמא' לכו למים, דרק כשהוא צמא לתורה מברך עליו אבל בלא"ה אינו מברך עליו. וזהו מש"כ הר"ן שלא היתה ברכת תורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, כלומר דמשום שלא היה כל כך חשובה בעיניהם לא היו צריכים לברך עליה.
עזיבתם מתורה לשמה
והביאור בזה הוא דהנה כבר האריך הבית הלוי בהקדמתו דבלימוד התורה יש שני ענינים, חדא כדי לידע, ושנית כתכלית בפנ"ע. וגם אם יודע כל התורה כולה נמי חייב ללמוד. וכבר האריך בנפש החיים דעיקר הענין בלימוד התורה לשמה הוא ללמוד בלי שום תכלית רק כדי לידע להבין להוסיף לקח ופלפול, יעו"ש.
מעתה הן הן הדברים שלא בירכו בתורה תחילה משום שלא למדו תורה לשמה וכמו שכתב הר"ו דעיקר לימודם היה אך ורק כדי שיוכלו לקיים המצוות ולא משום שהיו צמאים לתורה ללקח ופלפול, ועל כן לא בירכו בתורה תחילה כדין המים שלא שתהו לצמאו אלא לרפואה, ומתוך הרכח הוא שותה. ורק לימוד לשמה הוא כדי להגיע למתיקות התורה ולעריבות התורה, להערב נא ה' אלוקינו את דוברי תורתך אז הוא חייב בברכה.
[וכתב כתב החתם סופר דבכה"ג דלומד רק כדי לדעת את דיני המצווה נמצא דלימודה אינה גמר עשייתה, ואין לברך עליה כמו כל המצוות שרק בגמר המצווה מברכין עליהם].
וזהו יסוד ושורש החטא דמאסו בארץ חמדה היא מה שלא היו צמאים לתורה. שלא למדו תורה לשמה, כי אם לקיים מצוותיו ולא להגיע לעריבותה ומתיקותה של תורה שזה בא רק על ידי עמילות של תורה וכדכתיב אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, וזהו דכתיב על עזבם את תורתי שלא הלכו בה, כלומר שלא עמלו בתורה, ועל כן גם לא בירכו עליה תחילה.
כי אם מאוס מאסתנו וכו' קצפת עלינו עד מאוד השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. לפי מה שנתבאר נראה הביאור בזה דכיון שהשבועה והקצף היה דנשבעת 'באפי' הוא גבול לשבועה דאם יסתלק האף יבואו אל מנוחתי, על כן אע"ג דקצפת עלינו עד מאוד בחורבן בית המקדש ובגזירת גלות מ"מ אם נעשה תשובה יתבטל הגזר דין וכמש"כ שהשבועה מתחילתה נעשה בגבול של באפי, על כן אנו מתפללים ומבקשים השבינו ה' אליך ונשובה.
והנה כיון דעיקרה של תשובה הוא בתיקון שורש החטא, אם כן עיקר עבודת התשובה הוא בקשת והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, והוא בחיזוק בתורה לשמה, שנהיה יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, ואז יחודש ימינו כקדם בבנין בית המקדש ובהשראת השכינה בתוכינו.
