כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

מקום ארון אינו מן המידה

מה'סטאנציעס' עד ל'בית דיין', ומפאפא לקריית הישיבה + הרב מ. קצבורג במסע מרתק בעקבות מקום הארון שאינו מן המידה, אך לקיומו יש חשיבות לאין שיעור ומידה + על האהלים אשר סביב למשכן, ועל הממיתים עצמם באהלה של תורה + המאחד והנבדל בצורת בניית הישיבה מימות שם ועבר לעולם הישיבות שבזמנינו

ישיבה זו, על שום מה?

כבר ביעקב אנו מוצאים שהלך לישיבתם  שלשם ועבר דווקא לפני שהקים לו בית, וכן הוא בכל הדורות – שבית התלמוד לאינם-נשואים נקרא ישיבה, והדבר צריך תלמוד – למה ומדוע, דווקא בית המדרש לאלו שעדיין לא הקימו את ביתם, זכה לתואר זה.

וצריך לומר שישיבה כשמה כן היא – לאלו שקובעים שם את ישיבתם וביתם וזהו עיקר דירתם ומקומם. יכול אדם להיות גדול בתורה ולימודה, אך בשם בן ישיבה לא יכונה אחר שריחיים על צווארו, ולא שם מקומו וקביעותו.

זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, התקופה שהיו בני ישראל במדבר זכורה בחיבה מיוחדת- דווקא בגלל אותה הסיבה, שלא היה להם מקום קבע, וסביב למשכן יחנו. וזוהי התקופה הייחודית של הישיבה – סביב למשכן יחנו, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וכמו אז, שזכו שכל מחסורם סופק מן השמים ומשולחן גבוה, כך גם בן הישיבה, אשר כל עול קיומו מוטל על ראשי ומנהלי הישיבה, ולו לא נותר אלא להשקיע את מיטב כוחותיו בשנות נעוריו – לרכוש קנייני נצח בעמל התורה בטהרתה.

נמצינו למדים שלתנאי ישיבתם של הבחורים בישיבה ישנה חשיבות הרבה מעבר לאם אין קמח אין תורה, אלא זהו פרט עיקרי ויסודי בעצם היותם בני ישיבה, שפרקו מעליהם עול חשבונות הרבים והלכו לשקוע באהלה של תורה. לאור זאת, יצאנו בתחקיר היסטורי – על צורת מבנה הישיבה, כפי שהיא נקבעה על ידי רבותינו מצוקי ארץ זצוק"ל.

הישיבות שלפני 'עולם הישיבות'

מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, ואם כן, יבוא השואל וישאל, מהי הבשורה הגדולה ומהו החידוש בפתיחתה של ישיבת 'וואלוזין' – אם הישיבות. וכאשר נברר את המציאות נגלה שלרבי חיים מוואלזי'ן עצמו הייתה ישיבה משל עצמו, קודם שפתח את ישיבתו המפורסמת, ואם כן מה נפל דבר בישראל ביום פתיחתה של 'אם הישיבות'.

מעיון בספרות ההיסטוריה ומפנקסי הקהילות, עולה תמונת מצב מעניינת. מיני גלות ספרד אפשר לומר שפסקה התופעה של ישיבות המוניות, שנהרו אליהם מכל קצוות ארץ, דוגמת אלו של בעלי התוספות, והישיבות הפכו יותר ויותר לתופעות למקומיות. כל עיר ועיירה המכבדת את עצמה החזיקה מין 'ישיבה' משל עצמה. היינו שכל אלו שחשקה נפשו בתורה היו מתקבצים ובאין לבית המדרש המקומי, שם היו עמלים והוגים יחדיו בתורה הקדושה, לרוב תחת הנהגתו של רב הקהילה או העיירה. שיטה זו, למרות חסרונותיה, הייתה הבסיס והצורה בה התקיימה מוסד הישיבה שנים רבות בישראל.

היו כאלו שהרחיקו נדוד אל מקום תורה, לעיירה או לכרך בה שכן גאון שהאיר את ישראל בתורתו, אך אלו היו נאלצים להיות סמוכים על חסדם של אחרים, הן בלימודם ובעיקר – במזונם ובאכסנייתם. לא רק שבעת לימודם היו תלויים בחסדיו של הגבאי הזועף שהיה אחראי על הקצבת נרות החלב מקופת הקהילה הדלה, זה היה כאין וכאפס, לעומת מה שציפה לבחור הממוצע בעת שחיזר אחר צרכיו הבסיסים ביותר – אוכל ומקום לינה.

לא קלה הייתה דרכו, ולא סוגה בשושנים. המושג 'ימים' שרווח ברבות הימים, בעצם היה שם מכובד יותר לקיבוץ נדבות, וכל גולה למקום תורה נאלץ לקיים בעצמו 'והיו חייך תלואים לך מנגד', באשר לא ידע היכן יסעד את ארוחתו הבאה, אם בכלל, והאם ימצא לעצמו מקום ראוי ללון.

כשפרצה בסערה רוח ההשכלה וחוללה שמות בקרב עמנו, נוהג זה היה אך בעוכריה של היהדות הנאמנה התולה את עיקר מבטחה ועתידה בבני החמד המסולאים בפז. לא זו בלבד שמהבחינה המעשית היה נדרש למסור את הנפש בכדי להישאר סביב בית המדרש ולדף הגמרא, ומנגד האפשרות ללמוד חכמות חיצוניות ולהתפרנס בקלות יחסית, קרצה לרבים מהבחורים שכרעו מכוח סבל נתוני הקיום היומיומיים. אך בכך לבד לא היה בכדי לשבור את רוחם, שכן עם ישראל מורגל מעודו בלימוד תורה מתוך הדחק. הבעיה המרכזית היא מעמדם הנחות של בחורי הישיבות שנגרם כתוצאה מכך, באשר בעלי הבתים ראו אותם כנזקקים וכמקבצי נדבות, ומיום ליום קרנם ירד בעיני מארחיהם, שרבים מהם היו אנשים פשוטים, אשר לא השכילו לדעת כי הארון נושא את נושאיו.

הבשורה שהפציעה מ'וואלזין'

מצב זה הוא שעורר את הצורך בפתיחת הישיבה הראשונה – ישיבת וואלזין. תפקידה וחזונה היה להפוך וליצור מושג של ישיבה שהיא נחלת הכלל. לא מוסד ערטילאי התלוי ברצונם הטוב של כמה בעלי בתים שלא תמיד חדורים דיים בערך התורה ולומדיה, אלא מקום שבו יתקבל בכבוד ובחפץ לב כל מבקש השם ודברו.

רבינו חיים מוואלוזין זצוק"ל, לא בא להמציא ולחדש את המושג ישיבה. הוא בא לייקר ולהגדיר את גבולותיה. השינוי הגדול שהנחיל, לא נעוץ במה שאנו מכירים כסדר הלימוד הישיבתי, או ה'שיעור כללי', וכדומה, שכן כל אלו לא היו קיימים בוולאזין רבתי. אפילו מחזור הלימוד המקובל כפי שאנו מכירים מעולם הישיבות, עוד לא נהג אז. 

ואם כן, ישאל השואל – מהו היה החידוש הגדול שהביאה וואלזין לעולם? התשובה היא הדבר הכי בלתי צפוי – המקום. אמת, מקום הארון אינו מן המידה, אך הוא היה תכלית המשכן. למסד ולהסדיר את מקום קביעותו של בן הישיבה. 'מחנה שכינה' תמיד היה קיים, אך התעורר הצורך לייסד את 'מחנה לויה' – לקבוע את חנייתם של משרתי השם סביב למשכן.

וכך הגיעה המושג 'ישיבה' לשיא משמעותה במלוא מובן המילה. 'ישיבה' כשמה – ישיבת קבע. סוגים וגוונים רבים יש לישיבות שקמו בעקבותיה, ולא הרי זו כהרי זו – אך המאחד ביניהם הוא אחד ויחיד – סביב למשכן השם יחנו. לא עוד קיבוץ נדבות חסר תוחלת, לא עוד הזדקקות לחסדי הגבאים ולשולחנם של אחרים.

ומהלכה למעשה – רבי חיים פתח את הישיבה, ואחר שנים ספורות כבר נבנה בית מדרש רחב ידיים, שכל כולו היה בבעלותה הבלעדית של הישיבה. דבר שהיה חידוש בשעתו. ובנוסף לכך, נושא קיומם של בני הישיבה, הקמח אשר בלעדיו אין תורה, עבר מאחריות 'בעלי הבתים' שבעיר להיות דאגתה של הישיבה, בעוד הבחור נותר פנוי למטרה העיקרית לשמה הגיע לישיבה – לעלות ולהתעלות. 

איש עדיין לא העלה בדעתו את הרעיון לפיו הישיבה תחזיק 'חדר אוכל' משלה, והצורה שבה פעלו הישיבות עד כה – היינו שהבחורים אוכלים על שולחן בעלי הבתים – נותרה אף היא על כנה – אך היכן הייתה הבשורה הגדולה? השוני המרכזי בשלב זה היה בעיקר מקום לינתם. המציאות לפיה היו נדרשים לחזר אחר אכסניה להניח את מיטלטליהם – יצרה מעמד של 'עניים המחזרים בעיירות' ומבקשים מנוח לכף רגלם.

מעתה והלאה – דירתם הייתה משלהם. בעלי הבתים קבלו שכר הוגן וראוי בתמורת למה שהקצו להם חדר בביתם. חדרו של בן הישיבה אף זכה לכינוי מיוחד 'סטאנציע', בלשונם. דבר שאף המריץ רבים להרחיב את דירתם בכדי שיוכלו לבנות סטאנציע לבן ישיבה משלהם, ולבוא על שכרם. ומעתה אין הם יושבים בישיבת עראי, אלא יכולים הם לקבוע משכנם קבע סביב לבית המדרש. 

אם הישיבות וולאזין
בעלי הבתים קבלו שכר הוגן וראוי בתמורת למה שהקצו להם חדר בביתם. חדרו של בן הישיבה אף זכה לכינוי מיוחד 'סטאנציע', בלשונם. דבר שאף המריץ רבים להרחיב את דירתם בכדי שיוכלו לבנות סטאנציע לבן ישיבה משלהם, ולבוא על שכרם. ומעתה אין הם יושבים בישיבת עראי

נהמא דכיסופא

למרות שוואלוזין  עשתה את הצעד הגדול ביותר למען כבוד התורה ולומדיה, עדיין המצב בשטח לא היה מזהיר כל כך, ולמרות כל הרצון הטוב, מנהג אכילת ה'ימים', שהיווה מקור למרירות רבה שנכרכה סביבו, נמשך גם נמשך, בוואלוזין עצמה ובישיבות שקמו בעקבותיה.

עדיין, כדי ללמוד בישיבה היה נדרש מידה מרובה של מסירות נפש למען התורה הקדושה. בני הישיבה המסולאים בפז, נאלצו להתגבר על העדינות הטבעית ולהיות ניזונים מ'נהמא דכיסופא'. ישנם כאלו, שבבושתם כי רבה העדיפו לרעוב ימים שלים ולא להיות זקוקים ללחם חסד.

מאידך, במקומות רבים ניסו לפתור את העניין בדרכים שונות ויצירתיות. כך גם בישיבתו של מרנא הסבא קדישא בעל ה'חפץ חיים' זצוק"ל – ישיבת ראדין.  בתחילה היה נהוג בה אף את מנהג אכילת ה'ימים' הנודעה שלא לטוב. מרנא ה'חפץ חיים' ראה בכך חילול כבוד התורה, אך מאידך – בהעדר מקור תקציבי חיצוני לישיבה, לא הייתה כל אפשרות אחרת לבד מאשר בעלי הבתים הם אלו שיהיו אחראים על פרנסתם של בני הישיבה.

אי לכך הגה פיתרון מקורי – נשים צדקניות היו מחזרות על חלונות מטבחי בני העיירה ובידיהם כלים וקדרות, וכל אחת מעקרות הבית הייתה משליכה אל תוך הסיר תרומה ומעשר ממה שבישלה באותה העת, אישה כנדבת ליבה ומתת ידה אשר נשאה רוחה לנדוב ללומדי התורה. בסיומו של הסבב חזרו עם השלל לישיבה, שם חלקו את האוכל הנאסף בין בחורי הישיבה, שווה בשווה.

מטבע הדברים, נוהג זה היה יפה לשעתו, אך לא עמד ימים רבים. לימים 'השתכללה' השיטה, והישיבה פתחה מטבח משלה, כאשר הרבנית וצוות המתנדבות היו אוספות מצרכים גולמיים בלתי מוכנים, הם היו מבשלות את האוכל לשאר בני הישיבה. כך בישיבתו של מרנא הסבא קדישא, ניזונו הבחורים בצורה של כבוד התורה.

ישיבת ראדין
נשים צדקניות היו מחזרות על חלונות מטבחי בני העיירה ובידיהם כלים וקדרות, וכל אחת מעקרות הבית הייתה משליכה אל תוך הסיר תרומה ומעשר ממה שבישלה באותה העת, אישה כנדבת ליבה ומתת ידה אשר נשאה רוחה לנדוב ללומדי התורה. בסיומו של הסבב חזרו עם השלל לישיבה

סטנדרים בחצות ליל

ואם כבר בישיבת ראדין עסקינן, למרות שהישיבה הייתה אחת הישיבות החשובות באותה העת, לקח זמן רב עד שהיה לה בית מדרש בפני עצמה, ושנים רבות שכנה בתוך ה'קלויז' של העיירה. על רמת המעורבות של חיי הישיבה – עם בני העיירה אנו יכולים ללמוד מעדותו של הרב מפונוביז' זצוק"ל, שהעיד שמידי ערב בשעת חצות הליל הייתה נראית בפתח דמותו הצנומה של הסבא קדישא רבינו ישראל מאיר זצוק"ל, כשהוא מטריח עצמו לכבות את מנורות הנפט, תוך שהוא מזרז את בני הישיבה לפרוש למנוחת הלילה על יצועם. מקום הלינה, אגב, היה על מזרנים שנפרסו בקיתון ששכן על יד בית המדרש, מין 'פנימייה' זוטא, במושגים של אותם הימים.

ומה היה עושה ה'חפץ חיים' לאחר מכן? פורש אף הוא למנוחה הכרחית? או שמא אומר תיקון חצות? מי שנשאר לעקוב אחריו מעיד, שלא פחות ולא יותר, רבן של כל בני הגולה, שהכול חלו למוצא פיו, היה נוטל בידיו הקדושות את ה'סטנדרים' ומשיבם למקומם אחד לאחד. מה החשיבות הרבה שנודעה לאותם סטנדרים? לשם מה חרד את כל החרדה הגדולה הלזו?

כאמור, בני הישיבה למדו באותו הקלויז בו התפללו אנשי העיירה. כל בעל בית המכבד עצמו החזיק 'סטנדר' מיוחד משלו, שהיה מונח באורח קבע במקומו הקבוע. מטבע הדברים, במהלך יום תמים של ריתחא דאורייתא, 'טיילו' הסטנדרים ברחבי בית המדרש, אם לצורך חברותא או שמיעת שיעור וכדומה. החפץ חיים לא ראה בעין יפה את העובדה שעשו בני הישיבה בסטנדרים הללו כבשלהם, וראה בכך אבק גזל, תדיר היה שגור בפיו דברי הגמרא שרועי בהמה דקה פסולים לעדות, מפני שחשודים המה על הגזל.

וכך כל מדי ערב, בשעת לילה מאוחרת אחר חצות, אחר שאחרון המתמידים כבר פרש ליצועו, היה הוא בעצמו משיב כל סטנדר למקומו הראוי, למען ימצאנו בעליו למחרת בבואו לתפילת שחרית. ובת הקול שיוצאת לשוטט בעולם בעת רצון מסוגלת זו, מנהמת כיונה ואומרת, חזו בניי חביבי, שמניחים עיסוקם בחדוותא דילי, והולכים לעמול במו כפיהם, כדי להציל תלמידיהם מאבק גזילה חלילה.

דמעות בשולחן שבת

אחת הישיבות הראשונות שייסדו את המושג 'חדר אוכל', הייתה ישיבתו של מרנא החתם סופר – ישיבת 'פרשבורג'. יש לציין כי באורח חריג הלימוד התקיים לא בבית המדרש אלא דווקא ב… חדרי הפנימייה. באותם חדרים גם אכלו וישנו ובהם למדו, כשלבית המדרש התכנסו רק לצורך שמיעת שיעור מראש הישיבה או תפילה כמובן. בשולי הדברים נביא כי בזכרונותיו של אחד מבני הישיבה הוא מספר על הדמעות שבלע לנוכח אכזבתו בפעם הראשונה שנוכח בסעודת שחרית של שבת שכללה – שתי חלות בגודל 'כביצה' וספל קפה עם חלב.

עדות נוספת על אחד הגלגולים של המושג 'חדר האוכל' אנו מוצאים בעדותו של הגאון רבי נתן גשטטנר זצוק"ל על ישיבתו ב'פאפא'. באופן עקרוני, הבחורים ניזונו מאכילת 'ימים', אך מלבד זאת הישיבה החזיקה 'בענזא' – היינו כמין חדר אוכל, שיועד לבחורים בעלי יכולת, ומי שרצה להשתמש בו נדרש לשלם סכום הגון להנהלת הישיבה. גם אלו שזכו באישור כניסה, כלל לא נהנו מארוחות פאר אלא מאוכל פשוט וחד גוני. וזאת רק למי שהיה נוכח בתפילת שחרית בישיבה… הכניסה התאפשרה רק באמצעות כרטיס מיוחד שהיו מחלקים אחר התפילה (לתשומת ליבם של המשגיחים).  גם בתוך חדר האוכל עצמו היה שולחן מיוחד לבני עשירים, שזכו למזון מועדף, תמורת תשלום הוגן להנהלת הישיבה.

ואי אפשר לחתום את הנושא מבלי להזכיר את ישיבתו של מחולל והוגה ה'דף היומי' הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת 'חכמי לובלין'. בחזונו השאפתני היה להקים ישיבה אשר תאגד את טובי המוחות וגדולי הצורבים בותה העת, כאשר בניה יישבו בכבודו של עולם, וכל מחסורם יסופק ביד רחבה מאת הישיבה.

מאן מלכי רבנן

ישיבת 'טעלז' שהפכה עם השנים לתל תלפיות ולאבן השואבת, חזונה ומגמתה היה לממש את החזון שהיה בבסיס הקמת אם הישיבות, ובאלו שקמו אחריהם. להעמיד את כבוד התורה ולימודה – מאן מלכי רבנן. הישיבה היא נשמת העם היהודי ועל כן בדין הוא שלומדיה יישבו בכבודו של עולם. 

מאפיין ייחודי נוסף היה בישיבת טעלז, בניגוד לישיבות אחרות בהם את העול הניהול הגשמי לא היה נושא לדיון, בטעלז כפי הידוע מנהליה היו ראשי הישיבה בעצמם, והם אשר קבעו את כל פרט ופרט בהליכותיה הנהגותיה עד לפרט הקטן ביותר ועל כן בעת הקמת הישיבה וקביעת נהליה חזונה של הישיבה היה לשים את כבוד התורה ולומדיה במרכז, שתו את ליבם לנושא עדין זה, הכרוך בכבודם ובעוז רוחם של הצורבים הצעירים.

דבר אחד היה ברור – אכילת 'ימים' – כמתכונתו אשר נחרתה שלא לטובה בזכרונם של רבים כחויה משפילה שהיא היפך כבוד התורה והרמת קרן לומדיה. אך מאידך, עדיין לא היה מושג של 'חדר אוכל' או פנימייה. ועל כן בהנהלת הישיבה הגו רעיון יצירתי – אכן הבחורים יאכלו אצל בני העיירה, אך בתשלום מלא כדת וכדין.

ועל כן קבעו את הקביעה הנחרצת: לא עוד לחם חסד. בני הישיבה יהיו ניזונים משל עצמם. וכל מנתם תשולם בצורה מלאה. ונמצא שמעתה התהפכו היוצרות, תחת היות הבחורים מצפים לשולחן אחרים, נהפוך הוא – ובעלי הבתים מחזרים אחר בחור לצרפו לשולחנם, להעלות ולרומם את ביתם, ומתן שכרה נאה בצידה.

וכי תימא, כסף מנלן. לכך הוחלט כי הבחורים אשר ידם תהא משגת, ישלמו הם מכיסם על עלות החזקתם, אך שאר הבחורים הישיבה היא זו שתממן את כל שהותם וארוחתם. הנהגה זו, מאפיינת את התפיסה שעמדה בבסיס הקמת הישיבה – הישיבה היא ביתו של הצורב, על כל המשתמע מכך, והיא דואגת להסיר מעליו כל טרדה שתמנע ממנו להשקיע עצמו באהלה של תורה. 

ואגב, ראוי לציון כי הדברים אף היוו שיקול בקבלת התלמידים, שכן במהלך השנים עם התגברות הביקוש הרב להתקבל לישיבה החליטו ראשי הישיבה על 'מכסות', ולפיהם הוגבלה קבלת הבחורים לאחד מעיירה ושנים מעיר, ברם בעיירות ובמקומות בהם נטלו בני העיירה לסייע בהחזקת תלמידי הישיבה, ניתנה האפשרות להגדלת ה'מכסה'.

בהמשך נבנה על יד הישיבה אף מטבח וחדר-אכילה ששימש בעיקר לשבתות וימים טובים, אך העיקרון לא השתנה. כשם שהישיבה אחראית לעלייתו הרוחנית של הבחור, כן עליה לפרוס את חסותה לכל צרכי קיומו.

ישיבת טעלז ליטא

'טעלז' נוסח אמריקה

ואם כל זאת היה נכון על אדמת אירופה, שבאופן יחסי נהנו הבחורים מרווחה יחסית למה שהיה מורגל אז, הרי שבהגיע הישיבה אל אמריקה רבתי, בייסדם את הישיבה בקליבלנד בימי תקומתה מן האפר, לא התפשרו ראשי הישיבה זצ"ל על דבר מכל זאת. ולמרות כל הקשיים, לא הפקירו את הבחורים לגואלם, כשם שדאגו להרים ולבסס את הישיבה ברמתה הרוחנית והלימודית, כן התמסרו לדאוג לכל צרכי בניה, במסירות אבהית שאין כדוגמתה. 

בוגרי הישיבה דאז מספרים, כי בשעתו הגיסים הגדולים ראשי הישיבה מרן רבי אליהו מאיר בלוך זצוק"ל ואיתו עימו מרן רבי חיים מרדכי קאץ זצוק"ל – היו עומדים בפתחה של המכולת המקומית בערבי שבתות וחגים, ומבקשים מכל היוצאים מן החנות לתרום את הפרוטות שקיבלו כעודף, לטובת רווחתם של בחורי הישיבה. בעוד שלעצמם-הם הסתפקו בסכום שהספיק לאחזקתו של בחור בישיבה.

תקופה קצרה אחר הקמת הישיבה בקליבלנד, הגיעו למסקנה כי יש להרחיקה מן המולת העיר ושאון המונה של אמריקה הסואנת, שיש בכוחו להכחיש את קולה של תורה המנסה לבקע לעצמו מקום לנסר בחללה. בשולי הדברים מעניין לציין כי בעניין זה התגלע מעין ויכוח זוטא בין שני קברניטיה של הישיבה – מרנן הגאונים רבי אליהו מאיר בלוך ורבי חיים מרדכי קאץ זצוק"ל. תחילה הגרא"מ צידד שמי שבאמת שקוע בלימוד, יוכל להתנתק מהאווירה של אמריקה, בכל מקום שבו יהיה. ועל כך השיב לו הגרח"מ בהלצה מיניה וביה – שעצם עצמה של דעה זו, היא הראיה שאווירתה של ארץ העמים כבר החלה להשפיע עליו על אף היותו שקוע בב' אמות של הלכה בלבד…

בין כך ובין כך, התוכנית קרמה עור וגידים, וישיבת טעלז דקליבלנד תרה לעצמה אחר מקום לחנותה. מקום שיהי ראוי לקיים בו את דברי הרמב"ם הנודעים, המדריכים את האדם כיצד לנהוג בעת אשר כל אנשי מקומו רעים וחטאים. וכיוון שביקשו – אינה השם לידם במרחק לא רב – בפאתי קליבלנד את ההר 'וויקליף' אשר שם נמצא המקום הראוי להקים שם את הישיבה. 

ומהלכה למעשה, ראשי הישיבה הדגולים לקחו על עצמם את תכנון הקמפוס שיהווה את מקום אכסנייתם של בני הישיבה. וזאת שתו אל ליבם – שברור שצורתה החיצונית הישיבה על אדמת אמריקה אמורה להיראות באופן שונה ממה שהייתה בליטא. כשם שלא הרי 'משכן שילה' כהרי בנין שבנה שלמה ובנין הורדוס, כך גם כבוד התורה – אחד הוא, רק פושט צורה ולובש צורה לפי העיתים והזמנים. 'כבוד' נמדד לפי המקום העת והזמן, לא הרי כבוד התורה באירופה כהרי כבוד התורה באמריקה

במהלך הבניה – הוסרה העטרה, ונלקח מרן ראש הישיבה הגרא"מ בלוך זצ"ל לבית עולמו, בין כך ובין כך הרוח החיה בתכנית, ראש הישיבה הנותר – מרן רבי חיים מרדכי קאץ זצ"ל המשיך ביתר שאת בגיוס הכספים הרבים ובניהול הבניה בפועל על הצד היותר טוב.

לאחר עמל רב ודמים מרובים – זכו לברך על המוגמר, ולחנוך את ישיבת טעלז במתכונתה החדשה. וביום בו נשלמה המלאכה, חזו הכול מה גדול כבוד הבית האחרון מן הראשון. בנייתו של הקמפוס המרשים עוררה גלים בעולם התורני דאמריקה דאז, והיווה צעד חשוב להרמת קרנה של תורה שהיה מונח אז בקרן זווית. לראשונה נוכחו לדעת שלא רק נערים בקולג' או ב'ישיבה-יוניברסיטי' זוכים לקבל כל התנאים הנצרכים להם, אלא גם בני הישיבה – מאן מלכי רבנן – דואגים לכל צרכיהם משולחן גבוה.

וכך מתואר בכתבי העיתים של אותה התקופה: "המקום מכיל קרוב לשישים אקרים, הריהו כגן ה' במלוא המובן. במעלה הגבעה המעוטרת גנים, פרחים, ומעבה אילנות מפיצי ריחות מבושמים – מתנוססים לתפארה המון בנייני הישיבה החדשה. בנייני הלימוד, בניני האיכסון, בניין משרדים, חדר האוכל ובניין דירות לראשי הישיבה והמנהלים ועוד ועוד, עד כך פרטי הפרטים הנחוצים שאין המשקיף לפי שעה יכול לתפסם בסקירה אחת. בית המדרש רחב ידיים משתרע לארכו ולרוחבו בכל הדרו עם החדרים הנטפלים לו בנויים לפי הטעם הכי מודרני, ועם תנאי איוורור בכל חדר וחדר…

ומסיים הכתב בהתפעלות: "אין ספק שהתלמידים שיקחו שם חלק בלימודים שם ימצאו את כל האפשרויות לשבת שם על התורה ועל העבודה, ולהשתלם לאילני רברבי במלוא שלימות המובן, אשר בהתבודדות היערית סגולה מיוחדת לכך".

ישיבת טעלז בקליבלנד במשכנה הראשון
כשם שלא הרי 'משכן שילה' כהרי בנין שבנה שלמה ובנין הורדוס, כך גם כבוד התורה – אחד הוא, רק פושט צורה ולובש צורה לפי העיתים והזמנים. 'כבוד' נמדד לפי המקום העת והזמן, לא הרי כבוד התורה באירופה כהרי כבוד התורה באמריקה.

החזון המתגשם בקרית הישיבה

אין ספק, כי ישיבת 'עטרת שלמה' בקרית הישיבה, ראויה לחתום בתפארה את השושלת. ומלבד מה שהיא מהווה בית ומשכן לרוחה ולנשמתה של 'טלז' – להיות מגדלור לתורה ודעת על שולחן אחד, זכתה גם להיות תחת הנהגתם המסורה של מורינו ראש הישיבה שליט"א שמשמיא קזכו ליה לרומם ולנשא כבוד התורה ועמליה בדור האחרון. בהעמדת הישיבה הקד' בארץ ישראל, כאשר מחד הישיבה מהווה בית תלמוד ואבן שואבת לכל מבקש השם, ומאידך היא פורסת את חסותה על הבחור לאורך כל תקופת שהותו בישיבה, תוך ירידה לפרטים ולפרטי פרטים – שיכול לעזוב עול חשבונות הרבים ולהשקיע עצמו בעיון התורה בטהרתה.

הוא אשר פתחנו – 'ישיבה' כשמה כן היא, ישיבת קבע ולא ישיבת עראי. טבעו של עולם – ככל שההורים יתמסרו יותר לכל מחסורו של בנם בגשמיות וברוחניות, כן תשגה אחריתו ותרבה מאוד. ואם כך הוא באלו אשר הביאוהו לחיי העולם הזה, על אחת כמה וכמה בבית גידולו המביאו לידי חיי הנצח. הישיבה היא ביתו ומקור חיותו של הבחור בשנים החשובות ביותר של חייו – וככל שה'תשבו' הוא 'כעין תדורו', כך גם יוכל להשקיע עצמו בתכלית אליה בא בשעריה, ולהכין את עצמו ליום בו יקים את ביתו בעזרת הנכסים הרוחניים המפוארים שצבר בשהותו בה.

קריית הישיבה
טבעו של עולם – ככל שההורים יתמסרו יותר לכל מחסורו של בנם בגשמיות וברוחניות, כן תשגה אחריתו ותרבה מאוד. ואם כך הוא באלו אשר הביאוהו לחיי העולם הזה, על אחת כמה וכמה בבית גידולו המביאו לידי חיי הנצח

כתבות נוספות

איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
עשירי קודש
עשירי קודש
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר