כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי

פעמים רבות זכה בית מדרשינו לשמוע אמרותיו הצרופות של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצוקללה"ה בדרכי העלייה * במלאות השלושים להסתלקות מרן זצוק"ל ליקטנו וקיבצנו טללי תחיה עצות והדרכות לבן תורה מדברים שהשמיע מרן זצוק"ל במשאות קודשו בהיכלי התורה של הישיבה הקד'

מעלת העוסקים בתורה

בעיקר יש לדעת כי אלו שעוסקים בתורה הם לא רק מאושרים בעולם הזה, אלא גם מזכים את כל העולם, ומזכים את כל עם ישראל. 

ומרובים העוסקים בתורה מעלתם גדולה יותר, כמו שפירש רש"י על הפסוק (ויקרא כו, ח) "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה", ע"כ. היינו שאם יש רק חמישה עושים את התורה, כל אחד מהם רודף עשרים, ואם מאה עושים את התורה, כל אחד רודף מאה! וכן אם מאה ואחד עושים את התורה זה עוד יותר, והיחס עולה ועולה לפי ריבוי העושים, אין לשער מעלת מרובים העושים.

זכות התורה של אברכים בעלי משפחה שעוסקים בתורה, היא זכות עצומה מאד! ובפרט, צריכים עוד לדעת, כי כשאדם עוסק בתורה הוא קדוש, שהתורה מקדשת את האדם, תלמוד תורה כנגד כולם – יותר מכל המצוות, וכל המעשים הטובים אינם חשובים כמו לימוד התורה, אמנם בודאי יש חיוב לעשות מעשים טובים, לפי הצורך, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אבל הקדושה שזה מוסיף אינה כמו קדושת התורה, והתורה מוסיפה קדושה יותר מכל המצוות. 

וזהו שאמרו (זוהר) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, היינו שהתורה מחברת את האדם עם מקור הקדושה, ובשעה שעוסק בתורה הוא מתקדש, וכשמפסיק ללמוד הוא לא מתקדש. ואמנם, אם ההפסקה היא לצורך ההמשך, מפני שהוא זקוק למנוחה, על זה כתב הרמב"ם (הלכות דעות ג, ג) שאדם שכל מעשיו לשם שמים וישן כדי שיהיה לו כוח לעבודת השם "נמצאת שינה שלו עבודה למקום", והוא עובד השם בשינה שלו – בשב ואל תעשה.

קל וחומר כשאדם אוכל, אם כוונתו לשם שמים, לצורך בריאות הגוף ,בריאות הגוף זה גם כן ענין, אבל לא סתם בריאות הגוף, אלא לצורך עבודת השם, אם זוהי כוונתו באכילתו, אזי האכילה גם כן נחשבת לו כעבודת השם, וכפי שהביא המסילת ישרים (פרק כ"ו) ממאמרי חז"ל שאדם כזה אכילתו היא כמו קרבנות, והיין שהוא שותה זה כמו ניסוך היין על גבי המזבח, כיון שכוונתו לצורך עבודת השם. זוהי החשיבות של כל המעשים לשם שמים, ובפרט עסק התורה.

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשע"ח)

ידיעת התורה

ודאי שעיקר הגדלות בתורה הוא בסברא, וכמו שאמרו בגיטין "אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא, בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי, הא גמרא היא וגמרא לא שמיע ליה", והיינו שאם לא היה מבין סברא, זו הייתה הוכחה שאינו אדם גדול, אבל אם רק אינו יודע מימרא, אין זה סימן שהוא לא אדם גדול, מפני שלא שמע את המימרא מרבו, ומהיכן יוכל לדעת את זה, הלא הדברים אינם כתובים.

ובאמת זה היה נכון לזמנם שהתורה שבעל פה לא הייתה כתובה, אבל בימינו שהכל כתוב, משנה וגמרא, שולחן ערוך, רא"ש, רמב"ם, לא שייך לומר שמי שאינו יודע את הגמרא יהיה אדם גדול, ושמעתי מאאמו"ר זצ"ל שאמר כי בדור שלפניו, לא היו רבנים בעלי הוראה שלא היו בקיאים בכל תשובות רבי עקיבא איגר, תשובות חתם סופר, ונודע ביהודה, הרבנים שהיו צריכים לפסוק הלכות היו בקיאים בכל זה ומי שלא ידע את כל התשובות לא היה רב .

וכיצד הספיקו בלימוד הגמרא? אאמו"ר זצ"ל סיים ללמוד את הש"ס בגיל ארבע עשרה, וסבא זצ"ל למד את כל הש"ס בגיל שלוש עשרה, באותו הדור היו רבים כאלה, והספיקו מפני שלמדו בצורה פשוטה, כי אפילו שעיקר הגדלות היא בסברא, אבל הסדר להגיע להצלחה בתורה אי אפשר בלי ידיעה מרובה, ואחרי שיודעים הרבה ידיעות אז מגיעים להבנה ולעמקות, ויכולים לומר סברות ישרות ועמוקות לאמיתה של תורה. 

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' במודיעין עילית, תשע"ב)

עמלה של תורה 

יש שסבורים כי עמלה של תורה הוא להתעייף ולהתאמץ ללמוד בעיון גדול, אבל באמת זה לא עמלה של תורה אלא ביטול הכוחות, ועניין "בכל כוחו" הוא ללמוד בריכוז מלא וניצול הזמן בשלמות.

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' במודיעין עילית, תשע"ב)

בכולל מודיעין עילית

שישי ושבת זמן הצריך חיזוק

והנה יש דברים הצריכים חיזוק, וכגון יום שישי ושבת, שידוע שהם ימים שיש בהם רפיון, וכך הטבע, מפני שאין סדרים קבועים על כל היום, וסדרי הישיבה אינם כמו באמצע השבוע, ויש עונג שבת וסעודת שבת, ומחמת זה יש המורים היתר לעצמם קצת, וההתמדה בתורה אינה בשלמות. 

ובאמת הרי זה שני ימים בשבוע, שהם כמו שליש מהחיים, והזמן לא מנוצל בהם כמו שצריך בשביל תורה, והרי כי הם חיינו ואורך ימינו! ובהם נהגה יומם ולילה! ומה ההבדל בין שאר ימים לשישי ושבת. אך זה דבר הצריך חיזוק. 

ומעשה שהיה בילדים צעירים בגיל של ישיבה קטנה, שהיה להם רבי שידע האיך לתת חשק ללמוד, והם היו לומדים בשישי ושבת ביחד שמונה עשרה שעות! בלי מאמץ מיוחד, רק הזמן היה מנוצל לפי כוחם, ולא יותר מהכוח, ובלי מתח ובאווירה רגועה למדו שמונה עשרה שעות בששי ושבת. כך היה מעשה לפני הרבה שנים. ואם כן הרי זה שייך, ואפשר שיהיה כן, וזהו אשריך בעולם הזה.  

(משיחה בהיכל הישיבה הקד' – קריית הישיבה, תשפ"א)

האושר בעמל התורה – והתנאים לכך

התנא אומר באבות (ו, ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה. כך המציאות. אם אדם עמל בתורה ולא נמשך להנאות גשמיות, ומסתפק בפת במלח – שבזה הוא כבר שבע ואינו רעב, ושותה מים במשורה – שבזה כבר אינו צמא, וישן על הארץ – שבזה הוא כבר מרגיש טוב ואינו עייף, רק חסרה לו הנאת העולם הזה, אבל בריאות הגוף היא בשלמות, והוא חי חיי צער – אבל הוא עמל בתורה, ועל ידי זה שוכח מכל הצער, ומרגיש אשריך בעולם הזה. 

"אשריך" פירושו שזה האושר הכי גדול שאין למעלה ממנו, ולא יכול להיות בעולם הזה אושר יותר מזה, רק העולם הבא וגן עדן הם יותר, אבל בעולם הזה אין אושר יותר גדול מעמלה של תורה. 

אך זהו בתנאי שיודעים את האמת שהעולם הזה הוא כלום, כל הנאות העולם הזה הם שום דבר! ולהיפך, אם מפחיתים מהנאות העולם הזה זוכים ליותר גן עדן, ואם יותר עולם הזה מקבלים פחות גן עדן, הידיעה הזאת נותנת חיים מאושרים בעולם הזה.

ובאמת זה דבר ידוע שרואים במציאות, שאברכים שעוסקים בתורה הם חיים מאושרים, ואמנם זה תלוי גם עד כמה מחשיבים את העולם הזה, כי אם מחשיבים את העולם הזה, אזי כשיש לו מנה רוצה מאתיים ואינו מאושר, אבל אם לא מחשיבים את העולם הזה, אז הוא האדם הכי מאושר – אשריך בעולם הזה.

וזה תלוי גם בצורת הלימוד, לפעמים אדם לומד בצורה שאינה לפי טבעו, שהטבע שלו נמשך ללמוד בצורה מסוימת, והוא לומד נגד טבעו, מפני שחושב שכך דרך ההצלחה בתורה, וזו טעות! ההצלחה היא כשלומדים לפי הטבע, ולכל אדם יש את הטבע שלו, מה שיותר מעניין אותו, יש כאלה שיותר מעניין אותם להתעמק, והם מתעמקים, והעמקות מעניינת ומושכת אותם, ונהנים לחשוב ולהתבונן בעמקות הדברים, אבל מי שזה לא מעניין אותו ומשתעמם מזה, לא זו דרכה של תורה.

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשע"ח) 

להצלחה בתורה – ירבה בישיבה ויבקש רחמים

וכן כל הצלחה בתורה היא בידי שמים, וצריכים רחמי שמים, כמו שאמרו (נדה ע, ב) מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה, ושאלו שהרי הרבה עשו כן ולא הועיל להם, ולכן אמרו שם כי צריכים גם לבקש רחמים, ובהמשך הגמרא שם הקשו מאי קא משמע לן, ותירצו דהא בלא הא לא סגי, ומבואר ברש"י שם כי החידוש הוא ה'ירבה בישיבה', אבל לבקש רחמים פשיטא שצריך בקשת רחמים, מפני שהכל בידי שמים, ואם אדם לא מבקש למה שיתנו לו, ורק שהיה מקום לחשוב כיון שהכל בידי שמים לא צריך להרבות בישיבה, ואמנם צריך ישיבה אבל למה 'ירבה'? וזהו החידוש דהא בלא הא לא סגי וצריך גם להרבות בישיבה. 

ו'בישיבה' היינו לא לבד אלא בתוך ציבור, בישיבה, שיש בה שימוש חכמים ודיבוק חברים ופלפול התלמידים, ושלושה דברים אלו הם גם כן מקנייני התורה, ובישיבה יש את הכל ביחד. 

(משיחה בהיכל הישיבה הקד' – קריית הישיבה, תשפ"א)

בכולל בבני ברק

מרבותי מחברי ומתלמידי

וכבר אמרו (מכות י, א) הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, והנה מרבותי זה מובן, כי בלי רב לא שייך הצלחה בתורה, אבל האיך יתכן שיהיה מחברי יותר מרבותי? ויש לבאר כי כששומעים בשימוש חכמים כל אחד שומע ומבין עם ההבנה שלו, אך עדיין אין זה עומק ההבנה מה שהרב התכוון, ויש הרבה דרגות בהבנה, והחזרה בדיבוק חברים מוסיפה בהירות ההבנה, וזהו מחברי יותר מרבותי. ומתלמידי יותר מכולם, היינו על ידי פלפול התלמידים, שהתלמידים שואלים עוד ומבקשים להבין דברים יותר פשוטים שהרב לא חשב עליהם כלל, וכשעונה ומסביר להם זה מוסיף עוד יותר בהבנה של הרב עצמו. 

וכך גם בישיבה, מלבד הרבנים גם כל בחור יכול להיות באופן יחסי רב וחבר ותלמיד, כי כשלומד עם בחור שיותר חלש בהבנה ממנו, הרי הוא כמו הרב והחבר כמו תלמיד, ועם חבר אחר ששווים בהבנה הרי זה מחברי, ונמצא שיש גם דיבוק חברים וגם רבותי ותלמידי בין התלמידים עצמם, ומי מרוויח, האם התלמיד או הרב? – הרב מרוויח, כי מתלמידי יותר מכולם, וכשלומדים עם חברותא שיותר חלש ממנו, אזי אדרבה הוא הרב, והחברותא כמו תלמיד, וזה מועיל לו להבנה יותר מכולם! ולא כולם יודעים את הדבר הזה, שכך המציאות. 

ברוך השם שאנחנו כולנו עוסקים בתורה, יהי רצון שנזכה כולנו בעזרת השם להצלחה בתורה כמו שצריך באמת ובכל העניינים מה שצריך בשלמות האדם. 

(משיחה בהיכל הישיבה הקד' – קריית הישיבה, תשפ"א)

התורה מחייבת להיות בשמחה ולחשוב על השני

והנה אנחנו כולנו בעלי מידות טובות ועוסקים בתורה, ואף על פי כן מצוי לפעמים שאדם אינו מרוצה מהרוחניות שלו, ומפני שהוא מתמיד הוא רוצה ללמוד יותר, ורוצה יותר תורה או יותר תפילה, וכיון שאינו מרוצה מעצמו אין לו מצב רוח, ואמנם הוא כועס רק על עצמו, אבל אין לו מצב רוח וסבר פנים יפות, ובני הבית סובלים מזה, כי בבית הוא משוחרר ומרגיש שהוא בעל הבית ואינו חייב לאף אחד כלום, ומתנהג בחוסר סבלנות, ובמקום לעשות אווירה נעימה ושמחה בבית, הוא משרה אווירה של קדרות, ואפילו שאינו מתכוון לזה, וכל כוונתו היא לשם שמים, ואינו שונא אף אחד מבני הבית, אף על פי כן הוא לא נותן בבית את השמחה שהייתה צריכה להיות. 

ומעשה שהיה עם אברך שהיה מתמיד גדול, ומרוב שהיה שקוע בלימוד, לא היה מדבר דברים בטלים עם אף אחד, לא בבית ולא עם החברותא, וכשהיה מגיע לביתו היה אוכל ונח וחוזר לתלמודו, כי זה היה בעיניו 'ביטול תורה' וחוסר התמדה, ובמשך הזמן ראה שהילדים התחילו להתייחס אליו כמו לאדם זר, והרגיש שהוא כמו אורח בביתו, עד שהסבירו לו שלא זו דרך התורה, וכל אדם צריך מיעוט שיחה, וצריך שתהא דעתו מעורבת עם הבריות, וצריך לחשוב גם על השני שהוא זקוק ליחס וצריך שישמחו אותו, כי התורה מחייבת את זה ואין זה ביטול תורה, והתחיל לעשות כך ונעשה אדם אחר לגמרי, ועכשיו הוא כבר מדבר עם כל אחד ושואל בשלומו, ונעשה אדם שמח ומאושר, והוא גם לומד בהתמדה, כי זה לא סתירה להתמדה .

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' במודיעין עילית, תשע"ב)

הקב"ה אוהב תורה מתוך הדחק

וביותר אם עוסקים בתורה מתוך הדחק, כבר הפליגו חז"ל בסוף מסכת סוטה במעלת עסק התורה מתוך הדחק, שאין לשער הזכות שבזה, ושמעתי ממרן החזון איש זצ"ל שאמר לי פעם בלשון כזה: "דער אייבעשטער האט דאס ליב תורה מתוך הדחק" – הקב"ה אוהב שעוסקים בתורה מתוך הדחק, ומי שלומד תורה מתוך הדחק הוא אהוב למקום. 

ותורה מתוך הדחק נקרא אפילו אם יש לו מה שהוא צריך ואינו דחוק, אבל הוא לומד תורה בכל כוחו כמה שהוא יכול, ומנצל את כל הכוחות לתורה, אם כל הכוחות מנוצלים לתורה בלי בטלה, כמובן לפי הכוחות שלו, כל אדם לפי כוחו, לפי צורך שמירת הבריאות, אבל מכיוון שזה נגד הטבע, כי טבע האדם הוא עצלות, שהגוף רוצה מנוחה, וצריך להתגבר נגד הטבע, זה גם כן נקרא תורה מתוך הדחק. וזו מדרגה גדולה מאד, שמתקדש בזה, ומזכה את כל כלל ישראל עם הזכויות שלו. ומרובים העושים מעלתם גדולה יותר. 

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשע"ח)

בקרית הישיבה

ממדבר מתנה

צריך להיזהר, כמו שאמרו בגמרא (עירובין נד, נדרים נה) מאי דכתיב ממדבר מתנה וכו' אם אדם עושה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל תורה ניתנה לו במתנה, והיינו שמשים עצמו כמדבר לעזור לאחרים וכל מי שרוצה הוא עוזר לו, בתורה ולא רק בתורה, כל עזרה שהיא, הוא הפקר כמדבר, אזי בזכות זה זוכה לתורה במתנה, והיינו שנותנים לו, יותר מהטבע! וכשזוכה לזה אזי ממתנה נחליאל – נחלו קל, ואחר כך מנחליאל במות – עולה לגדולה, והיינו שזוכה לכתר תורה ומשפיע תורה, אבל אז כבר עלול להיות שיגיס דעתו, ויכול להיות כמו ירבעם בן נבט, ואזי אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, כמו שנאמר ומבמות הגיא, אבל עדיין יכול לחזור בתשובה ולעלות בחזרה למדרגתו, כמו שכתוב וכל גיא יינשא.

(משיחה בהיכל הכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשפ"א)

הצורך בחיזוק תמיד ובכל כוחו

אמרו (ברכות לב, ב) ארבעה דברים צריכים חיזוק, ארבעה דברים, ובהם תורה ותפילה ועוד דברים, ופירש רש"י שם מהו חיזוק? "תמיד ובכל כוחו", תמיד – שיהיה חיזוק תמידי, צריך לעסוק בחיזוק עוד פעם ועוד פעם, ובכל כוחו – כל אחד לפי כוחו, ואם יכול עוד יותר ורק מתוך עצלות ואהבת המנוחה אינו עושה, כבר אין זה חיזוק! כך כתב רש"י וכך המציאות. 

ואם יש חיזוק אזי האדם שמחוזק הוא בכל יום מתעלה, ובכל יום זו התקדמות, והוא מתחזק ומתחזק ומתעלה בשלמות, ואפשר לומר: מתקדש, בקדושה, וכלשון המסילת ישרים בפרק א' "האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך", זהו האדם השלם! אם הוא מחוזק על הדרך של המסילת ישרים, שמתחיל עם תורה, ואחר כך זהירות וזריזות, וכל הסדר של המסילת ישרים, שהוא סדר על פי כוחות נפש האדם האיך מתקדמים בכל המעלות עד למעלת הקדושה. 

(משיחה בהיכל הישיבה הקד' – קריית הישיבה, תשפ"א)  

איך להמשיך את החיזוק

כיצד אפשר להמשיך את החיזוקים? חיזוק אינו ביום אחד, אלא תהליך איטי מאד עד שנעשה מצב יציב, והתעוררות היא רק מצב זמני, וידוע שהחפץ חיים התפלא ואמר שאינו מבין מדוע חודש אלול גורם למתח, וזהו מפני שהוא היה במצב יציב בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, ורק צריך לשמור שלא להיחלש, אם כן מה יש להיות במתח, אבל אצלנו זה לא כך. 

אם כן מה היא העצה להמשיך את החיזוק? הדבר הפשוט והקל ביותר הוא קביעות יומית בספרי המוסר, לא צריכים לקבל קבלות על זה, [ככלל צריכים להיזהר מאד בקבלות, זה דבר מסוכן מאד, וידוע על מקרים שזה גרם לבעיות נפשיות, אם כי זה תלוי מי המקבל ואיזו קבלה] וכשלומדים מוסר בקביעות בכל יום, לא משנה כמה זמן, אפילו קביעות הקטנה ביותר, זה מוכרח להשפיע שינוי גדול.

אבל צריכים גם להיזהר שלא תהיה קביעות הפוכה, בימינו יש יצר הרע בתוך הכיס שמושך מאד, וכשיש חיזוק הפוך מה שייך חיזוק, ויש לשמוח שאנחנו לא כאלה, אלא מבקשים ורוצים את החיזוק עם כל הלב, הסימן הטוב ביותר הוא ששומעים ומקשיבים לדברים כאלה, שמחה גדולה היא לראות את זה.

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשע"ב)

לעסוק בחיזוק תמיד

זוהי המציאות, שיש מדרגות גדולות בתורה, ואין זה פשוט להשיג אותם, אבל אפשר להשיג אותם, ועלולים גם להפסיד אותם, ואפשר אחר כך לקבל בחזרה, ואשרינו מה טוב חלקנו שיש לנו את האמצעים לזה, שיש לנו ספרי מוסר, וכשעוסקים בספרי מוסר בכל יום אזי בכל יום יש חיזוק. 

וכמו שאמרו (ברכות לב, ב) ארבעה צריכים חיזוק והדבר הראשון שם הוא תורה, ופירש רש"י שם "שיתחזק אדם בהם תמיד ובכל כוחו", ותמיד היינו בכל יום לעסוק בחיזוק, ואם לא מתחזקים אזי ממילא יורדים, כמו שיש מאמר מבעלי המוסר: אם אינך עולה אתה יורד. אבל אפשר לעלות! תמיד, ובכל כוחו, כל אחד עם ניצול הכוחות שיש לו, ולא יותר מהכוחות, אלא הוא אוכל וישן ונח כפי מה שצריך, אבל כל הכוחות הטבעיים שלו מנוצלים לתורה, ואז זו תורה בשלמות. 

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשפ"א)

מרן רה"י זצ"ל בהיכל הישיבה הקד'- קריית הישיבה

כתבות נוספות

איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
עשירי קודש
עשירי קודש
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר