פתאום, היה נתק לזמן מה.

המכתב האחרון נשלח מן הדרך מליטא אל נמל ולדיווסטוק שבמזרח הרחוק הרוסי, לחוף הים היפני.

בבית משפחת סורוצקין בירושלים, המתח היה נוראי. מספר שבועות קודם לכן, ימים ספורים אחרי הגיעו של הגר"ז סורוצקין ורעייתו לארץ הקודש עם בניהם התאומים הצעירים, רעמו השמיים בתל אביב. 

העיר הופצצה מן האוויר על ידי טייסי חייל האוויר המלכותי האיטלקי. 

נשיאה הצורר של איטליה בניטו מוסוליני ימ"ש התייצב לצידם של הנאצים במלחמה נגד הבריטים שבין היתר שלטו אז בארץ ישראל. נמל יפו הותקף, והדלקות שפרצו בעקבות ההפצצות נראו למרחוק. בפינת הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור, נראה החורבן בזוועתו. קרוב למאה יהודים נטבחו במתקפה זו. דם יהודי נשפך כמים בכל מקום, גם על אדמת ארץ הקודש. המצב היה כה מחריד עד שהקדושים נקברו בקבר אחים ענק.      

יושבי הארץ חשו כאילו האויבים סוגרים עליהם מכל מקום. האיום על כיבוש ארץ ישראל בידי הנאצים היה ממשי. משטר וישי הצרפתי שתמך בנאצים ושלט בסוריה ובלבנון, אפשר לטייסי חיל האוויר הגרמני הנאצי, ה'לופטוואפה', ליהנות מבסיסיו בסוריה ובלבנון – להמריא ולנחות מהם, לתדלק ולתפעל את המטוסים היוצאים להתקפות באזור.  

לרגעים, אפילו טורקיה, השליטה הקודמת של ארץ ישראל, שיחסית למדינות אחרות נהגה באופן היותר הגון כלפי הפליטים היהודים , עוד מימי גירוש ספרד, הפכה להיות אפשרות נוחה ליהודים.

מספר ימים לאחר מכן, יצאו הטייסים הבריטים למסע נקמה בדמות הפצצת האיים רודוס ולרוס שהיו בשליטת איטליה, שמהם המריאו המטוסים שתקפו את תל אביב. 

אבל איש לא סמך על כוחות אלו או אחרים. הכל ידעו כי מהר סיני ועד הנה ירדה שנאה לעולם וכי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. 

קרוב לשנתיים לאחר מכן, נראה היה שהכל אבוד, הנאצים איימו לפלוש מצפון ומדרום וכבר עמדו לא רחוק משערי ארץ הקודש. בירושלים התמלאו בתי הכנסיות בעצרות תפילה שבהן הלב נזעק.

הגאון הגדול רבי משולם דוד סולוביצ'יק זצ"ל תיאר כיצד באותם הימים, בעיצומן של התפילות רוויות הבכי לבקשת רחמים כי יחוס הבורא על שארית הפליטה, עלה מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אל הבימה וזעק: "ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם"… ואם אלו הרשעים יגיעו לארץ ישראל, זה לא נקרא 'מאסתים'? זה לא נקרא 'געלתים'?"

לשמע קריאותיו המצמררות הללו, נשמעו מכל פינה זעקות בכי נוראות מלאות בתפילה ממעמקי הלב. ומי יודע מה פעלו תפילות זכות ואמיתיות אלו. בחלוף מספר חודשים, ראו הכל בחוש איך בניסי ניסים מגן הבורא יתברך על יושבי הארץ. בניגוד לפקודות מפורשות מרב המצרים, הגנרל המרושע מגרמניה נמלט מן המדבר. מן הדיוויזיות הענקיות שכבשו ורצחו במקומות ענקיים, לא נותר כמעט דבר. רק טנקים בודדים חסרי משמעות. 

אבל עתה, הם מקווים לפריסת שלום מבניהם אשר עם קבוצת תלמידי טעלז, שיצאה אל המזרח הרחוק. 

זמן מה קודם לכן, בתום דרך ארוכה ומתישה ברכבת הטרנס-סיבירית שעשתה את דרכה מקובנה ועד לולדיבוסטוק, תוך חציית כמה וכמה אזורי זמן, הגיעו בני הישיבה אל הנמל בו המתינה להם ספינה יפנית קטנטנה שלא יכולה הייתה להכיל את כולם כי אם בצפיפות רבה. ופתאום, אחרי ימים רבים של מתח ובריחה, הם  הביטו אל האדמה הקרבה וקיוו כי סוף סוף יוכלו לעצור מן הבריחה ולנוח מעט.

הייתה זו קוֹבֶּה, אחת מהגדולות שבערי הנמל היפנים. לפתע הם פגשו יהודים שקיבלו את פניהם בשמחה, מבקשים לדאוג להם ככל יכולתם, לארחם בביתם ולהכין להם מעט מזון כשר למהדרין בו התחלקו כולם בצמצום ודוחק. 

משם, כבר שב קשר המכתבים, אמנם באופן מגומגם, אך גם זה דבר הוא. ליתר ביטחון, היו שולחים מספר מכתבים במקביל, מקווים שלפחות אחד יגיע ליעדו. 

לקראת חודש ניסן, הגיעה רווחה לא צפוייה. הגאון רבי אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר ומנהיג ועד ההצלה בארצות הברית, מי שינק את תורתו בהיכלה של טעלז, הצליח לשלוח לקובה כמויות בלתי נתפסות של מצות ויין. הם הביטו בהם כלא מאמינים, בשיאה של מלחמה, שלח להם הבורא יתברך את מזונותיהם ברווח לא טבעי. 

כמי שיודעים כי עול התורה מונח על כתפיהם יותר מתמיד, וכי כח הניצחון של העם היהודי, רבים מול מעטים הוא בהיותם 'עוסקי תורתיך', הם הצליחו אף להקים בתי מדרש במקומות לא מקומות. בעיר זו, הממוקמת במקום שלא ברור היכן הוא מבחינת קו התאריך – כלומר המקום על פני כדור הארץ שמשני צדדיו זהו תאריך שונה – הם גם פגשו שאלה שלא חשבו שיתמודדו איתה אי פעם: מתי יוצא יום השבת? (ראה במסגרת בהרחבה)

אבל האדמה, רעדה תחת רגלם גם שם. הויזות שקיבלו מחסיד אומות העולם סוגיהרה, היו בסך הכל 'טריק' של ויזת מעבר כדי שיתאפשר להם לצאת מליטא. ההצהרה כזכור הייתה כי בני הישיבות יוצאים דרך יפן אל האי קוראסו שבשליטת הולנד, מקום שאליו לא תכננו באמת להגיע אלא היה תירוץ בלבד. כעת בידיהם ויזת מעבר שתוקפה הוא למשך מספר שבועות בלבד. היהודים המקומיים שהשתדלו רבות מול שלטונות יפן שביקשו לשלוח את היהודים ה"תיירים" מארצם, הצליחו שובו ושוב להאריך את תאריך הויזה בהבטחות שבקרוב ממש הם אכן ימשיכו בדרכם אל מחוץ למדינה. 

התקוות שהעלו בתחילה היה כי ארצות הברית של אמריקה תתגייס לעזרתם. אך לשווא.  

הקונסול האמריקני בקובה הטביע אותם בים של בירוקרטיה קשוחה, כשבין היתר הוא מתעקש על כך שהם יציגו "אפידייויטס", כלומר הצהרה של אי מי מארצות הברית שמבטיח לשלוטונות באופן רשמי כי ידאג לכלכלתם של הפליטים. 

"ביוקוהמה", כך חלפו השמועות, "יש קונסול אנושי יותר". בזה אחר זה יצאו בני הישיבה לנסיעה אל העיר הממוקמת סמוך לטוקיו הבירה. שם, הם גילו כי אכן, יש אולי יותר עם מי לדבר, אולם עליהם להתמודד עם גזירה נוספת: ממשלת ארצות הברית דוחה כל ניסיון לקבל אשרת הגירה למי שיש לו קרובים בארצות אויב כרוסיה או גרמניה, שכן הפליטים עלולים להחזיק בקשר עם אחיהם שבמדינות האויב הללו. המשמעות הייתה ברורה – לרובם של הבחורים אין אפשרות מעתה לקבל אשרה כזו. הפיתרון היה, הצהרות שווא ושכחה מוחלטת של בני משפחה. כעת, על רבי ברוך ורבי אליעזר הייתה משימה לדאוג שאיש לא ידע מקיומם של אחיהם הגדול רבי אלחנן ואחותם טעמא הנמצאים ברוסיה וליטא. 

כבר בהזדמנות הראשונה בבואם אל הקונסוליה ביוקוהמה, הם ישבו בלובי של מלון 'ניצ'יבע' הממוקם ממול ובני ישיבה הפכו ליושבי קבע בו בעת הגעתם לעיר. 

על הבלנקים הרשמיים של 'ניצי'בי הוטל' ביוקוהומה הם פרטו בעזרת עטי הדיו. הדפים הללו מודפסים היו לכתיבה ביפנית מלמעלה למטה (כעיקרון ביפנית קוראים משמאל לימין, אלא שבעיתונים, בספרים ובכתבים רשמיים נהוג לקרוא מלמעלה למטה) לפיכך השורות, היו מודפסות לאורך הדף במאונך. בשל כך, הם היו הופכים את הדף על צידו, כותבים על השורות במהירות וממלאים כל חלל פנוי בטקסט. 

באותו היום, הצליחו לקבל מברק מירושלים. משכך, רבי ברוך נטל את העט והחל לכתוב: 

 "אהובי ויקירי!

תהלה לקל, שקבלנו היום מברקה מכם. כבר דאגנו מאוד לשלומכם על שלא עניתם לנו על שאר המכתבים ששלחנו אליכם, וגם עכשיו עניתם רק על השניה ולא על הראשונה, ובפרט כשהמצב אצליכם כל כך רציני ה' ירחם עליכם ועל פליטת עמו הנמצאים בארצנו הקדושה. 

"אנו נמצאים עכשיו ביוקואמה אצל הקונסול האמריקאני בדבר הויזות שלנו, מקווים אנו לה' שנקבלם. באם יש לנו קרובים ברוסיא ובגרמניה אין נותנים הויזה, ולכן טוב מאוד הי'ה לנו שקיבלנו מכם מכתב ובפרט עם פירמה. הגאב"ד דלומז'א וה' משה מרדכי שקאפ שליט"א ומשפחתו (בנו של מרן הגר"ש שקופ אשר מילא את מקום אביו ברבנות הורודנה עד תחילת המלחמה, אז נמלט לווילנה, ומשם המשיך עם בני הישיבות עד שהמשיך לארצות הברית מ.פ.) נוסעים בשבוע זה לאמריקה. אך לעת עתה נוסעים מעט אנשים, וקהל הפליטים עדיין יושב לו ביפאן".

במכתב זה מגלה רבי ברוך כי הקשר עם טעלז עדיין קיים. היה זה חודשים ספורים לפני עלותם השמיימה של רבנן ותלמידהון שנותרו בליטא הי"ד. במכתב זה ניכרים המאמצים שעשו מיפן כדי לנסות לחלץ את חותנו הגדול הגרא"י בלוך. 

"מקבלים אנו תודה לקל מכתבים מהורינו בטעלז, משתדלים אנו בכל מאמצי כוחנו להצלתם והלוואי שהשם יהיה בעזרנו…. יכולים אנו לעשות אזרחות בעדו שליט"א אין לנו הכסף הנצרך לזה. הברקנו זאת להדודים שליט"א באמריקה וענו לנו שנבריק להרב סילווער ולא נבין פירוש תשובה זאת, עושים אנו עוד השתדלות בדבר זה, והלוואי שיעלה זאת בידינו… הלוואי שירחם ה' עלינו".

באופן זה התקבצו בירושלים שביבי מידע על בני המשפחה ברחבי העולם. 

את דבריו סיים הגר"ב במילים מלאות תקווה, כזו שנחרטה שם בלב לובי המלון היפני: "יתן השם שיקבץ את כל פזורי משפחתנו למקום אחד וישלח לנו במהרה את משיח צדקנו. 

בנכם ואחיכם המתגעגע מאוד מאוד לראותכם בכל לב ונפש,

ברוך"

בשולי הדף, ועל כל מסגרתו, נוספו כמה שורות שכתב ר' אליעזר מאוחר יותר, מהן ניכר שנפשו סוערת עליו בשל הייאוש הגדול. 

"אהובי ויקירי, שבנו עתה מהקונסול האמריקני אחרי ששהיתי שמה כמה שעות, ולכן מסתפק אני כעת רק במילים אחדים, כי נוסע אני חזרה "הביתה" לקאבע, ומשמה אריץ לכם מכתב מפורט על ידי דואר האווירוני.

חרדנו אנו מאוד לשלומכם מהמצב שבארץ, ומאוד שמחנו שקבלנו היום את מכתבכם… 

מקאבע אכתוב לכם הכל בפרוטרוט, יתן השם בקרוב לקבץ את פזורינו,  בנכם אוהבכם אליעזר"

ובשורה קטנטנה הם מספרים על הגעגוע והדאגה לאחיהם הבכור שנותר מאחור, שנפשם יוצאת אליו:

"אודות אלחנן שליט"א משתדלים אנו בכל מה שבאפשרותנו להרב סילווער לוועד ההצלה אודות הצלתו, אבל לדאבוני לא קיבלו עד עתה שום תשובה".