ערב ראש השנה תש"א, טעלז
בן הישיבה הבה"ח ברוך סורוצקין ישוב היה על יד השולחן, טובל את העט בדיו וכותב את שאלת חייו על גלוית תיירות של מדינת ליטא.
לפני כשנה הוא הגיע לכאן, אחרי שנמלט עם חבריו מרוחות המלחמה שהגיעו לקמניץ. בכאב הוא נפרד מרבותיו, לא יודע עוד כמה יזכה לשמוע את רבו המובהק מרן הגרב"ב ליבוביץ, וכשבליבו עוד טעמם המתוק של הוויכוחים בלימוד עם ה'ברכת שמואל', הוא נמלט למולדת אבותיו, אל הישיבה בטעלז, אליה יגיע דרך לודז', שם מתגוררת אחותו הגדולה טעמא זיידנווארם.
עם הגעתו, בשלהי חשוון ת"ש, מרן ראש הישיבה, בן דודו הגאון רבי אברהם יצחק בלוך מיהר לסדר עבורו את כל האישורים, כשהוא כותב לשלטונות ליטא כי הוא מכיר אישית את הפליט הנ"ל, וכי הוא התקבל לישיבה בטעלז שם, כך מבטיח ראש הישיבה, הוא ייקח אחריות על כל מחסורו.
המסמכים הנדירים הללו, שכבו כמעט 85 שנים במרתפי הממשלה בליטא, עד שבימים האחרונים הועברו בידי בכירי הממשלה הליטאית להנהלת ישיבתנו הקד'. דפים מצהיבים שמספרים בלא קול, את סיפורם של בני הישיבה ששקדו על תלמודם במצור ובמצוק, ובכל יום מול גזירה חדשה ניסו לפעול עוד ועוד – החזיקו בציפורניהם את הכמיהה להמשיך לעמול על התורה בכל עת, בכל מצב.
ראש המשטרה בטעלז, ממהר להגיב ללחצים ושולח מכתב למשרד הפנים הליטאי, בו הוא מספר על הפליט 'ברוך סורוצקין' שהגיע מלודז', כשהוא אינו מחזיק במקצוע כלשהו כי אם בחור ישיבה שבא ללמוד תורה אצל קרוביו. הוא מאשר כי התמונה הינה אמיתית ומבקש שיאשרו את הבקשה.
שבועות קודם לכן, הצבא האדום שנכנס לוילנא בתרועת מנצחים, העביר אותה לידי ליטא כשעל פי התכנון, הבירה תעבור מקובנה לשם.
במהלך אותה שנה גורלית, כאשר מכל כיוון מנסים למצוא פתח הצלה, מצליח אביו, מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין, שנמלט מלוצק לוילנא, לקבל את הסרטיפיקטים, האישורים לעלות לארץ הקודש. זאת, בסיועו של מרן הגרח"ע גרודז'נסקי שהיו אלו החודשים האחרונים לחייו. כעת, אחרי מעצרים, תלאות רבות, בדרך שהחלה בפולין, עברה בליטא וברוסיה, בטורקיה ובלבנון, עם סיומו של זמן אלול ת"ש, כבר נמצא הגר"ז ורעייתו עם שני בניו התאומים הצעירים בעיר הקודש.
"בספרם של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים תכתבו ותחתמו הורי היקרים שליט"א עם אחי היקרים בן ציון וישראל שיחיו!", נפתחת הגלויה הנרגשת, "על סף השנה החדשה באתי לברכם בברכת בן מאוד אוהב שנכספה וגם כלתה נפשו להמצא בקרבת אהובי נפשו", כותב הגאון רבי ברוך מהישיבה, "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שבקרוב כבר יקבץ ה' פארי משפחתנו", בהזדמנות זו הוא מעדכן אותם גם על מצבו של אחיו אליעזר, שנמלט אף הוא.
בירושלים, נשמו לרווחה. כבר היו בידיהם שתי ידיעות, האחת על בנם ר' ברוך הנמצא בישיבה, והשנייה על אחיו שנדד יחד עם בני ישיבת מיר לעיירה קרוק שבמחוז קיידאן בליטא, המחוז אליו נמלטה ישיבת מיר, בין נדודיה. משם התפצלה לכמה וכמה חלקים, אחד מהם בקרוק.
"אתמול קיבלנו את הטלגרמה שלכם והיום הי' עלי לענותכם ע"י טלגרמה", כותב להם בנם בן הישיבה, שמסביר מדוע ענה במכתב ולא בטלגרמה מהירה שהייתה מגיעה כמעט מהיום למחר. בטלגרמה, כל אות שקולה ומדודה, הכל נעשה טכני ומתומצת, אולם בה בשעה שהוא חפץ לא רק לעדכן על מצבו ולברכם, אלא לבקש מהם להיות עמו בשאלה הגורלית כל כך, אין לו אלא מכתב מפורט: "אבל הורי היקרים מה אעשה ואני נמצא במצב שכזה שלא אדע בעצמי מה לעשות.
מצד אחד אני רוצה להימלט על נפשי ולבוא אליכם אבל מצד השני אמר לי הגאב"ד דטעלז שאם רוצה אני ייקחנו בתור חתן לבתו הבכירה רוחל'ה תחי' ואסע עמו ביחד לארה"ק.
"אוי לי שאני בעצמי הנני צריך לגמור אודות גורלי ואין לי עצת הורי היקרים", הוא כותב להם ומנמק כי "אף שבנידון זה העניין טוב מאוד כי רוחל'ה תחי' היא בעלת מעלות נשגבות שאין למצוא ממש כמותה ושמה הטוב יוכיח עליו והיא מוצאת חן בעיני ובפרט שבתור חותן הגאב"ד דטעלז יהיה לי היכולת להשתלם בתורה… אבל מהצד השני אמרו שהנסיעה הזאת תימשך הרבה עד שתצא לפועל בעת שלארץ ישראל קל לי ביותר לנסוע ואפשר נחמיץ את המועד ולהישאר פה לא ארצה".
ההתלבטות היא האם להימלט בהזדמנות הראשונה ולוותר על השידוך עם בתו של ראש הישיבה מרן הגרא"י בלוך שראה את התמדתו, את עמל התורה שלו ומידותיו הנאצלות וחפץ בו לחתן, או שמא להישאר דרוך ומתוח, אך מתוך ציפייה לעלות ארצה עם חמיו המיועד. "אנא הורי היקרים הודיעוני מה עלי לעשות ובאם שלפי דעתכם עלי שלא לחכות רק ליסוע לארץ ישראל אז תלגרפו עלי שאסע. באם לא תשיבו לטלגרמה הזאת אז יהיה זה בתור הסכמה שאחכה יחד עם הגאב"ד דטעלז שליט"א".
בשולי המכתב, הוסיף שורה בה הזכיר להם לסייע לו אצל הגר"א סילבר לקבל עבורו ועבור אחיו ויזות לארצות הברית. באם לא תצלח מערכת הניסיונות להגיע ארצה, לכל הפחות יצאו מהתופת.
תורה ביום חתונתו
הוא הפך את הגלויה, כתב "לכבוד אגודת ישראל", ואז נמלך בו, מחק והוסיף במקום: בשביל הרב סאראטשקין
ירושלים
פלסטינה
השולח:
ב. סורוצקין טעלז, ליטא
ולמטה הוסיף מעין סיום למכתבו: "בנכם ואחיכם המברכם בשנת גאולה וישועה, שנת פדות עמינו
ברוך".
מי יודע האם גם במעמקי לבבם הרגישו עד כמה דרמטית תהיה השנה הזו, וכמה ניסים יצטרכו לגאולתם וישועתם הפרטית ולהצלת שרידי עולם התורה הטעלזאי.
בתקופה ההיא, ביקשו רבים בארץ לשמוע מפי מרן הגר"ז סורוצקין את מה שראו עיניו בליטא. מספר כתבים הגיעו לביתו ורשמו מפיו את תיאוריו: "בנייני הישיבות הוחרמו על ידי השלטונות הסובייטים, אולם בני הישיבות ממשיכים את לימודיהם בבתי המדרש ובבתי הכנסת. כך הוא הדבר בטלז, כך בוילנא וכך בשאר הערים. ישיבות רבות נשארו במקומותיהן, ישיבת חכמי לובלין נמצאת בוילנא… הרב אליהו מאיר בלוך וגיסו הרב מרדכי קטץ יצאו מטלז לאמריקה, ברצונם לייסד מחדש את ישיבת טלז בארצות הברית. הרב אברהם יצחק בלוך, נשאר על עמדתו בישיבת טלז".הדאגה בבית בירושלים הייתה רבה. בכל יום ויום נשפכו דמעות כמים על ספר התהילים של הרבנית, בתחינה להצלת ילדיה. ופתאום, שאלה כזו.
האם להמשיך לעסוק אך ורק במאמצי העלייה, או שמא, דווקא לעצור הכל ולהקים בית בטלז, מתוך כוונה לעלות מאוחר יותר ארצה, זוהי החשיבה לטווח הרחוק.
למעשה, דבר השידוך הזה, לא היה חדש לחלוטין ולא החל בימים ההם. כבר שלוש שנים קודם לכן, באלול תרצ"ז, בהיות רבי ברוך בחור צעיר לימים, נועד מרן הגר"ז סורוצקין עם אחיינו ראש הישיבה מרן הגרא"י בלוך, בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל במארינבאד שבצ'כיה. אז בשיחתם עלה ברפרוף הרעיון הלזה, אולם לא כדבר מעשי.
בישיבות גדולי ישראל במארינבאד עמדה ברקע חידודה של החרב המופנית כלפי העם היהודי. נושא ארץ ישראל הפך להיות הנושא המרכזי בכינוסי גדולי ישראל, לצד התחושה הקשה אחר המרד הערבי בו נהרגו מאות יהודים בארץ, ולקראת השינויים שהחלו להיות מורגשים עם עליית הצורר לשלטון בגרמניה.
לאחר תפילת מנחה, בעוד כולם בתענית ציבור שקיבלו על עצמם, הכריז מרן הגר"א וסרמן שכעת יאמרו וידוי עם שליח הציבור.
"א-ש-מ-נ-ו, ב-ג-ד-נ-ו" ממלאים הקולות את היכל הכנסייה בגדולה במארינבאד.
"אין מילים לתאר את ההזדעזעות הנפשית של כולם, את היללות והגניחות, אשר הרעידו אמות הספים באותו מעמד נשגב", כתב לעצמו ביומנו ר' יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, "אין בלבי ספק, כי אפילו הרשע הגדול ביותר, מוכרח היה להרהר בתשובה תוך כדי אמירת הווידוי. רב אחד לוחש לי באזני: בשביל תפילה זו לבדה כבר היו כדאיים כל טלטולי הדרך והלוואות שהלוויתי להוצאות הנסיעה".
האחדות הרבה ניכרת בכל מקום. עיתונאי שמתעד את הדברים עבור יושבי ארץ הקודש מציין בכתבתו כיצד: "על יד האדמו"רים מגור, סוכטשוב, מאלכסנדר, יושבים הגאונים מליטא, הר"א וסרמן והרב סורוצקין מלוצק".
עתה, בשיאו של מצור ומצוק, שאלת השידוך הזה הגיעה לרגע האמת.
מרן רבי ברוך נטל את הגלויה והצפינה. רק יותר מחודש לאחר מכן, בז' חשוון, ייגש לבית הדואר המקומי בטעלז ישלח אותה ארצה וכמה שבועות מאוחר יותר, היא תגיע לירושלים, או אז תוטבע עליה החותמת של 'הצנזור הבריטי הצבאי בפלשתינה'.
במענה למכתב זה, שלח מירושלים מרן הגר"ז מכתב לאחיינו מרן ראש הישיבה הגרא"י בלוך, בו נתן הסכמתו לשידוך. בחילופי המכתבים הללו השיבו הגרא"י כי אמנם ישנה גם העובדה כי רבי ברוך צעיר יותר מאחיו ובדרך כלל היה ראוי להמתין אלא שבשעת מלחמה המצב שונה.
לקראת חודש שבט, התקיימה החתונה בליטא, כשמרן הגר"ב ללא הוריו, מוקף בבני הישיבה, ראשיה וגדולי ישראל, לשעה קלה הם כמו מתנתקים מאבק השריפה המרקד סביבם, והם שוקעים בריקוד של שמחת חתן וכלה. בשיאה של שמחה, ביום חתונתו ויום שמחת ליבו, נעמד הגר"ב ומסר שיעור שהפך את השמחה כולה לריתחא דאורייתא שלובה בקול ששון וקול שמחה. עם סיום ימי השבע ברכות, המציאות שבה להכות בפניהם.
לאן הולכים מכאן?
או אז מגיעה ההחלטה שתקבע את גורלם של אלו שימשיכו את תורתה של הישיבה בטעלז.
מולדת מתחלפת
בין המסמכים ששלחו בכירי הממשלה הליטאית עם ראש עיריית טעלז מליטא לנכדו של מרן רבי ברוך, רבינו ראש הישיבה שליט"א, נראים כל אותם ניסיונות להימלט ויהי מה.
לצד רישום הנישואין של מרן הגר"ב והרבנית, מופיעות בקשות לעבור מליטא דרך רוסיה לפלשתינה, שם הם מצהירים כי הם מתעתדים לגור בפתח תקווה, בה ילמד הגר"ב בישיבת לומז'א, כמו גם בקשות לצאת לארצות הברית, וכן ביקוש לאשרת מעבר לקובנה, שהיא אולי החשובה מכולם.
בתקופה ההיא, שבה הדרך לצאת אל העולם החופשי עברה ביפן ובסן פרנציסקו בדרך לאמריקה, מגיעים שני בחורי ישיבה מטעלז, בעלי אזרחות הולנדית לקונסול הולנד בקובנה, מר זוורטנדיג, בבקשה שינפיק ויזות לאי קורסאו המצוי בידי השלטון ההולנדי. במקביל, התבקש, הדיפלומט היפני צ'יאונה (סמפו) סוגיהרה, קונסול יפן בקובנה, להשלים את המשימה בנותנו ויזות מעבר ליפן עבור כל אלו ש"בדרך" לאי קורסאו, אליו כמובן לא תכננו להגיע לעולם. הרעיון היה, לאלץ את הרוסים להתיר את היציאה של כל מחזיקי האשרות הללו. השיטה הזו, אומצה בידי רבים מבני ישיבת מיר וקבוצות מישיבות נוספות.
כך יצאה לדרך שיטת הבריחה שהצילה אלפי יהודים ממוות ואף במידת מה את עולם התורה.
אבל אשרה, הייתה רק החלק הראשון במבצע ההצלה. כל אחד מהיהודים הללו נאלץ לאסוף סכום של כ180 דולר, סכום מופקע מאוד בימים ההם, כדי לרכוש כרטיס נסיעה ברכבת הטרנס סיבירית, לנסיעה של כמעט שבועיים בה חצו את רוסיה עד העיר ולדיווסטוק, ומן הנמל שלה יצאו בהפלגה ליפן.
השלב המורכב הבא היה הגשת הבקשות ליציאה לידי הנ.ק.וו.ד שעלולים היו להכשיל את תוכנית ההצלה הזו באחת.
למרבה הנס באותו החודש בו נישא הגאון רבי ברוך, החלו לזרום אישורי היציאה בזה אחר זה. אלו שטרם קיבלו את האישור היו הולכים ומסתובבים בחדרי הנ.ק.וו.ד. ממתינים לאישור המיוחל.
כיום, יותר משמונים שנה אחרי, הבטה במסמכים המרגשים הללו, להם אנו נחשפים במשרדי הישיבה בקריית הישיבה, כשברקע נשמע קול התורה המהדהד מהיכל הישיבה, אנו מגלים איך בחלק מהם, ציון מקום הולדתו של הגר"ב – שבפועל היה במינסק שבשליטת רוסיה – משתנה לפתע ל'ליטא', הסיבה לכך, היא ככל הנראה השינויים התכופים בהחלטות הממשלה. בתקופה אחת הודיעו הרוסים כי רק לתושבי רוסיה תינתן האפשרות לצאת, ואילו תושבי ליטא לא יוכלו לעבור את הגבול, ובתקופה אחרת, כך פסקו לפתע, דווקא תושבי ליטא יוכלו לעזוב, בעוד תושבי רוסיה יישארו באזורים שבשליטתם.
מי שמאמצי הצלה שלו נפגעו בעקבות אותן החלטות, היה הגאון רבי אלחנן וסרמן, מענקיי התורה שצמחו מטעלז, ואצלו למד רבי ברוך סורוצקין בברנוביץ, טרם המשיך לקמניץ. בחודש כסלו תש"א, עמד רבי אלחנן במשך שעות ארוכות בתור במשרד הרשויות בקובנא עם מסמכים שעמם קיווה שיוכל לקבל אישור לצאת מהמדינה ולעלות ארצה. תור האנשים הארוך השתרך עד קצה גבול הראיה. אחד מתלמידיו, שראה אותו ממתין בתור, ביקש ממנו להתחלף אך רבי אלחנן סירב. משהגיע תורו, הביט הפקיד בנכתב. "רשום שאתה אזרח לטבי", פסק, ואכן הוריו של רבי אלחנן היגרו ללטביה בהיותו עולל, "אם כך, כיום שאנו שולטים שם, אתה נחשב כאזרח רוסי. לא תוכל לצאת".
הבריחה למזרח
ובתוך ים הניסיונות שנותרו כעדות ונשמרו לימינו אנו, ללמדנו את הדור שעמל על תורתו בימים שאינם ימים, למרבה התפילות, אחד מן האישורים עשה את שלו. הזוג הצעיר קיבל את הויזה המיוחלת.
היעד: ארצות הברית של אמריקה.
הדרך: יציאה עם בני הישיבה שמחזיקים אשרות לכיוון יפן. זהו הצעד הראשון לחירות.
"הוד כבוד דודי היקר הרב הגאון הגדול מור"ז סורוצקין שליט"א ולדודתי הרבנית ולבניהם היקרים רב שלום וברכה", כותב מרן הגרא"י בלוך, לירושלים, במכתב בו הוא מספר בחדא מחתא גם על ההחלטה לצאת לדרך, גם על כך שהיא כבר התבצעה וגם על החתונה.
"הבנים היקרים נסעו מקובנה ביום ד' והיום נתקבלה תלגרמה …כי באו לשלום… החלטנו כי יסעו דרך המזרח באשר נתקבלה ידיעה כי קבלו רשיון כניסה מארה"ב…. על דבר המלך כלולות שמחת כלולות בננו היקרים בטח ידוע לכם כי עברה בשמחה וברוב עניין". הוא כותב בהתרגשות כיצד החתן דרש בשמחת הנישואין ב"חידושי תורה נעלים…כן היו דרשות מלאי תוכן והתעודדות הרוח".
מכתב נוסף שהגיע מטעלז, היה של המשגיח רבי זלמן בלוך, אחיו של רבי אברהם יצחק, שניהל ביד רמה את הישיבה בטעלז. דבריו נכתבו בסופו של מכתב שנשלח לגר"ז סורוצקין עם בקשה לסייע לכמה מתלמידי הישיבה, הוא מוסיף: "אשתמש בהזדמנות זו לברך עוד הפעם (לבד המכתב הכללי) את כתר"ה ודודתינו היקרה הרבנית מרים תחי' לחתונת בנם היקר אהובנו ברוך יחי'. היום שבתי מווילנא ליוויתי אותם על דרכם צלחה בטח כתבו לכם שלשתם גם אחי וגיסתי היו בקאוונע וייתן השם שיצליחו בכל אשר יפנו ואנחנו כולנו נרווה נחת מהם. והנני ידידו ואוהבו בא"ז זלמן".
באותם ימים, בשלהי חודש שבט עם עלותו ארצה, התראיין ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל לאחד מעיתוני ארץ ישראל, תחת הכותרת "ישיבות ליטה קוראות לעזרה". (הניסוח כך במקור).
הגרא"י סיפר כי "יהודי ליטה מאושרים הם שלא נפלו בחלקם של הרשעים הנאצים", כאשר חלק מהדברים מכוונים לאוזניים מסוימות שעקבו ובלשו אחר כל ידיעה עיתונאית והוסיף לתאר כי "השלטונות הסובייטים בליטה נוטים לתת רשיונות יציאה למי שיש רשיון כניסה לארצות אחרות". לראשונה נחשף אז כי ישנה דאגה להשיג רישיון כניסה לארץ, או לפחות לאמריקה או יפן, "המחשבה הייתה לנסוע ליאפאן ושם להשיג רישיון עלייה לארץ ישראל".
בהמשך הובא דיווח על אודות 227 תלמידי מיר שכבר יצאו בדרכם ליפן, כמותם חלק מתלמידי חכמי לובלין וטעלז, בעוד מאות ואלפים "משוועים לרישיון עלייה או לויזת כניסה לארץ כדי שיוכלו לצאת מליטה". אחרי הסבר על המצב הבעייתי בו במקביל לבשורה המשמחת על אישורי היציאה הרוסים הפסיקו השלטונות היפנים לתת ויזת מעבר, ישנו פירוט על ישיבות נוספות כראדין, לומז'א וסלבודקא.
"המצב הכלכלי של הישיבות", סיפר הגרא"י, "הוא אמנם קשה, אולם בני הישיבות ממשיכים בלימודיהם על אף הכל, וביתר שאת וביתר עוז לומדים בהתלהבות ובהתמדה בכל ישיבות ליטה בפליטות והתושבות. בשטח ווילנה וגם בטעלז, פוניבייז', סלובודקה וקלם, מתנהגים הלימודים כסדרם".
בנוסף, הביע ראש ישיבת מיר את דרישות השלום מגדולי ישראל שכבר יצאו, ומאלו שתקוותו כי יעלו בקרוב, בהם הוא מספר כי בעזרת השם יעלו ארצה בין היתר הגאון רבי אלחנן וסרמן, והגאון רבי אברהם יצחק בלוך, ראש ישיבת טעלז. למרבה היגון, ניסיונותיהם להיחלץ מן התופת נכשלו במעשה שטן, והם נותרו שם עם תלמידיהם, נהרגים על קידוש השם. הי"ד.
שליח ההשגחה מיפן
הדיפלומט היפני חסיד אומות העולם צ'יאונה סומפו סוגיהרה, היה נחשב דיפלומט יוצא דופן בשל כך שראה תמיד את התמונה הרחבה. אחרי שבצעירותו פסל את עצמו ממבחני הרפואה אליהם נשלח בידי הוריו, כשהוא שותל טעות טכנית במבחן, מצא את דרכו אל לימודי אנגלית ומשם אל משרד החוץ היפני. בזכות מידע שקיבל ממקורות שונים בסין הוא הצליח לרכוש את מסילת הרכבת הצפונית במנצ'וריה מברית המועצות בחצי המחיר ממה שדרשו הרוסים. אולם כבר אז, המצפון לא הרפה ממנו, ובשנים בהם ביצעו היפנים זוועות בסין ערב מלחמת סין-יפן השניה, הוא התפטר מתפקידו במחאה ובהשגחה פרטית, ערב השואה, גוייס שוב לתפקיד דיפלומוטי ומונה כסגן השגריר בקובנה. בשלהי שנת ת"ש, עם כיבוש ליטא בידי ברית המועצות וחתימת הסכם שיחלק את השטח בין הרוסים לבין הנאצים, הגיעו יהודים רבים לפתחו של סוגיהרה והוא החליט כי הוא יתן את כל כוחותיו עבור הצלתם.
בתחילה, אפילו היהודים עצמם היו מסופקים עד כמה ישימה התוכנית הזו, שלא לדבר על ההון הרב שהיא דרשה מכל אחד לדמי הנסיעה, אולם ככל שחלפו הימים וכוס התרעלה החלה לעלות על גדותיה, הכל ניסו את כוחם גם בזה, כשבין היתר אחד העסקנים שהתגייס למשימה זו של סידור הויזות היה זרח ורהפטיג, לימים שר במדינת ישראל שאביו הגאון רבי ירוחם היה מתלמידי טעלז.
פעם אחר פעם ביקש סוגיהרה מהממונים עליו במשרד החוץ היפני שיתנו לו את האישור להנפיק ויזות, אולם הם סרבו באמרם כי על כל מבקש להביא הוכחות לרצינותו ולהראות שיש בידו סכום מספיק לנסיעה זו ולהתקיים בדרך, דבר שכמובן לא היה לרבים מהם. בקיץ ת"ש, בניגוד לאישור הממונים אליו שדרשו הוכחות לכל תנועה, הנפיק סוגיהרה למעלה מ2000 ויזות, שחלקן נכתבו בכתב יד, בהעדר טפסים מודפסים, כשהוא מסתייע באנשי לשכתו ובאשתו, בעוד בחורים מישיבת מיר מצטרפים למלאכה. זאת, עד עזיבתו את הקונסוליה, בשל לחץ הרוסים. במקביל, קונסול הולנד, עזב אף הוא, כשהוא שורף את כל החומרים במשרדו כשהוא מגן על פעולות ההצלה ולא מותיר מהם זכר. רק עשרות שנים לאחר מכן, נחשפו מעשיו למען העם היהודי.
עם עזיבתו של סוגיהרה לכיוון ברלין המשיך לכתוב את הויזות בכל רגע שהיה על אדמת ליטא, כך גם בתחנת הרכבת. שם, העביר את החותמת לאחד היהודים שזייף בעזרתה ויזות רבות, שכל אחת מהן כוללת גם את הויזות לילדי מחזיק הויזה.
אגב, את הכינוי 'סמפו', קיבל אחר שהקל על היהודים להגות את שמו 'צ'יאונה' בכינוי זה שהוא משמעות נוספת של קריאת אותיות שמו בסינית (כשם של'משה' יקראו מם שין הא)
במבט לאחור, סביר להניח כי כמות הניצולים בשל הויזות הללו עלו על כ10,000 יהודים.
ובלכתך בדרך
בעצירה הראשונה אחרי קובנה, חל עיכוב. הייתה זו שעת לילה מאוחרת. מן הרכבת חמקו בני ישיבה, ממהרים למצוא גלויות דואר, לכתוב עליהם ולהמתין לבוקר, אז יוכלו לשגר אותן ארצה כשעליהן החותמות הסובייטיות.
"אור ליום ה' פרשת בשלח, שעה 11 בלילה", נכתבה בגלויה הראשונה שנשלחה מן המסע הארוך, "הדרך עברה עלינו תהלה לקל בכי טוב, עלינו לחכות פה על המסע היוצא מביאלסטוק למוסקבה והיום כנהוג נתאחר המסע על משך 3 שעות. משתמש אני בהזדמנות הזו לערוך אליכם דברים אחדים להודיע משלומינו". בדברים הללו מספר ר' אליעזר שהיה אף הוא בין נוסעי רכבת הצלת עולם התורה, כי אילו עצירה זו הייתה מתרחשת כבר בשעות הבוקר, אולי היה די זמן לרבי ברוך לצאת ולהתחיל בניסיון להשיג במינסק את תעודת הלידה המקורית שלו – שככל הנראה הייתה מסמך שיכול היה לסייע לו רבות בהמשך. הוא מספר עוד כי למחרת בצהריים יצאו אי"ה למוסקבה שם ישהו כארבעה ימים עד שיוכלו להמשיך במסע לעיר הנמל וולדיווסטוק, הקצה השני של הרכבת הטרנס סיבירית. את מכתבו הוא מקצר היות ועליו "לפנות מקום כתיבה לברוך ורחל שיחי'".
השורה הבאה היא אכן של הגר"ב. "יקירי וחביביי, רב שלו' וברכה לכם!", הוא מודה לבורא על הגעתם בכי טוב ומבטיח כי ימשיך לשלוח מברקות להודיעכם מנסיעותינו. היו שלו'! שלכם, ברוך".
את הגלויה, הם ניצלו עד תום, שכן ממקום שבו הפסיק לכתוב הגר"ב, המשיכה רעייתו, שזה לה המכתב הראשון לחמיה וחמותה: "שלום לכם יקירי, גם אני אוסיף מילים אחדות על גלויה זו", כתבה הרבנית, "אך מכיוון שהמקום צר, אסתפק רק בד"ש חמה ולבבית. ב"ה כי הגענו כבר למצב זה והדר נקווה כי יוליכונו בדרך מוצלחת גם להבא, היו שלום יקיריי ואהובי, שלכם רחל".
מאחוריהם פולין וליטא מתחילות להיכבש תחת המגף הגרמני, לפניהם מדינות יפן וסין שגם שם השקט איננו. הדרך לארצות הברית נראית רחוקה, הדרך לארץ הקודש כבר מרגישה בלתי אפשרית.
והם, קיבוץ 'עץ חיים' טעלז על הרכבת הטרנס סיבירית ועמם בני ישיבת מיר, שקועים בעיצומה של סוגיא. את המחשבות יותירו ל'בין הסדרים'.
שטייגן על המסילה
מספר ימים קודם לכן, תחנת הרכבת בקובנה.
הגאון רבי אברהם יצחק, מביט בבתו וחתנו הטרי הגאון רבי ברוך סורוצקין, הוא נושק על מצחו ומבקש לומר להם מילים אחרונות רגע לפני שהם יוצאים למסע של כשבועיים, גומאים אלפי אלפי קילומטרים, מדינה אחר מדינה, בדרך מן התופת.
הלב עולה על גדותיו, וגם אז, לא ממש מבין שזהו המפגש האחרון שלהם עם אביהם, עם ראש הישיבה, שישוב לצאן מרעיתו וימשיך בעמל התורה עד לצאת נשמתם על קדושת השם.
רבי אברהם יצחק, כמו נותן את צוואתו, למי שיהפוך להיות העומד בראש קבוצת שרידי תלמידי טעלז, אודים מוצלים מאש, שבזה הרגע נוטלים פיסה מהודה של הישיבה ומשמרים אותה לבל יכבה לפיד התורה הטעלזאי.
"אני רוצה לומד דבר אחד", הוא לוהט, "גם בשעת הנדודים והמסעות אדם חייב לחיות עם סדר. הפסדים רבים נולדים כי הולכי דרכים ועוברי ימים אינם חיים בסדר. מנהגי הוא גם בנסיעה ללילה או שני ימים לסדר לי עיתות וזמנים. על ידי זה אני יכול להגיע לתורה ולתפילה כיאות, שלא יפגעו מאומה. אתה נוסע ומצטרף לבני הישיבות, גם במהלך הנסיעה, קבע לך סדרים. בפרשת מסעי מתוארים מסעות בני במדבר. יש מקומות כמו בהר חורב שהיו קרוב לשנה, ויש מקומות שהיו לילה אחד, ובכל זאת, בכולם כתוב 'ויסעו ויחנו'. גם לילה אחד של חניה, הוא לא חניה חטופה, זו חניה לשמה, מסודרת. אתה הולך עכשיו למסע ארוך עם בני ישיבות שממלאים את הרכבת, תלמדו יחד, תקבעו חברותות – תעשו לכם סדרים".
לימים סיפרה הרבנית, כיצד ביום הראשון, הגיע רבי ברוך למקומם לאחר תפילת שחרית ביחד עם בני הישיבות, אכלו מעט ממה שלקחו עמם לדרך, או אז פנה ואמר לה: "כעת, אני צריך ללכת להתחיל את סדר א'". הוא הלך לקצה הקרון, היכן שישבו מספר בחורים, והם שקעו בלימוד. בתי המדרש של מיר או טעלז, לא היו קרובים כלל וכלל. אבל הם, היכן שתניחם, מצויים בבית המדרש. עם תום הסדר, לאחר מנחה, הוא שב לזמן מה למנוחת צהרים ושיחה עם הרבנית, עד שהלך שוב לסדר ב', ולאחר מכן גם לסדר מוסר שקבעו לעצמם בו למדו מסילת ישרים שנטלו עמם.
העולם כולו בוער, כל אחד חרד על גופו נפשו. גם הם במסע שיודעים היכן יתחיל, ואין להם כלל מושג היכן יסתיים. הם אפילו לא מסוגלים לדמיין כעת את התלאות המצפות להם במזרח. אבל כך או כך – השטייגן ממשיך. בית המדרש חוצה מדינות, והסוגיא ממשיכה להלהיט אותם בברען של ממש.
מוסדי ארץ רועדים, עננים שחורים מציפים את העולם, ואצלם – לא פסקה ישיבה.
בפרק הבא: שיעורי דעת מהדורת שנגחאי – ימי הקיבוץ בסין ויפן.
תודת המערכת נתונה למערכת 'בין הדעה לדיבור' ולכבוד הרב מיכאל סורוצקין שליט"א על השימוש במכתבים ותולדותיהם.
