כמעט חודש חלף מאז הסתלק מעמנו עמוד האש אשר הלך לפנינו, מרן ראש הישיבה הגאון האדיר רבי ברוך מרדכי אזרחי – בעל ה'ברכת מרדכי' זצוקללה"ה. הלב עדיין לא מעכל, אין ולא תהיה לנו השגה כלל מה איבדנו בחסרונו. המנהיג הגדול שהורה דרכנו וניתב אורחותינו, שריד אחרון לדור דעה, איננו ובתוך האבל הגדול בו שרויים כל תופסי התורה, אבל יחיד עשי לך ישיבת עטרת שלמה, תלמידיה בניה וכל באי היכלותיה, התאבלי וקונני קינה.
במשך עשרות שנים, ובפרט בשנים האחרונות, האיר מרן ראש הישיבה זצוק"ל מאורו הגדול והבהיר, העניקו והאציל מהודו על בני ישיבת "עטרת שלמה", כשאורו היה אור לרגליהם ומאיר לנתיבותיהם. בכל הזדמנות בה ניתן היה לחזק את בני הישיבה ולרוממם ניאות מרן ראש הישיבה זצוק"ל, למרות הקושי בעת זקנותו, להגיע, לסלול את הדרך לתלמידי הישיבה, ולהעמיד את חכמי התורה של הדור הבא.
בחיבה גדולה היה מגיע מרן ראש הישיבה זצוק"ל לכל היכלי התורה של הישיבה הקד' בכל אתר להרביץ תורה לגדל ולרומם את תלמידיה וחכמיה, בהרגשת שותפות אמת בישיבה הקד' פעל מרן ראש הישיבה זצוק"ל ככל אשר יכל להעצימה, מרן זצוק"ל ראה הן בייסוד הישיבה הקד' והן בפריחת היכלותיה בכל קצוות הארץ קידוש ד' שאין יותר ממנו. אין לתאר את השמחה והנהרה שהייתה שורה על פניו של מרן זצוק"ל בכל עת בה היה שומע על כל חיזוק שהיה בישיבה הקד', על כל התרחבות בישיבה, ועל כל הוספת נדבך נוסף של עמל התורה בעיונה.
הערכה עצומה רחש מרן זצוק"ל ליבדלחט"א רבינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א, הערכת אמת על ההרבצת תורה העצומה. הכרת טובה על ההתמסרות להקמת תורה בכל כלל ישראל, תורה בעיונה בעמקותה בהתמדתה ובטהרתה. ואהבה המקלקלת את השורה.
בימים טרופים אלה התיישבנו לשיחה קצרה, רוויית כאב וגעגוע, מלאת התרפקות וחיזוק, עם תלמידו נאמן ביתו הרב יעקב יהושע גרוסברד שליט"א, שלא משה ידו מיד רבו הגדול במשך כמעט שני העשורים האחרונים לחייו, בנאמנות ובמסירות אין קץ, לכל דבר וענין.
תחושת יתמות שוררת בחדר, הדמעות זולגות…
קרוב לארבעים שנה לא עלה על יצועו
ר' יעקב שליט"א מתקשה לדבר, כעיקרון, מיום הפטירה הוא מסרב להספיד, לא רואה את עצמו ראוי להספיד את הרב'ה הגדול. אך לגודל החיבה שרחש מרן ראש הישיבה זצוק"ל לישיבה הקד' ולבניה, אומר לנו ר' יעקב שליט"א, הרי שבודאי זה היה רצונו, שאנו בני הישיבה, נלמד ונתחזק.
מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה מופת וסמל לשקידת התורה "באהבה ישגה תמיד" – פתחנו את השיחה עם מקורבו המסור…
הרב יעקב גרוסברד: "אכן, כידוע אחד הדברים שהתורה נקנית בהם הוא 'מיעוט שינה', מרן זצוק"ל לא עלה על יצועו קרוב לארבעים שנה(!). הוא ממש 'המית עצמו עליה', על התורה, בלי הפסק וללא מנוחה. שינה לא היה דבר שהיה כלול בשגרת יומו. למרות שבשנים האחרונות לחייו היו ימים של חולשה נוראה, הוא לא ויתר לעצמו בשום דבר – השיעורים, הוועדים והשיחות נמסרו כרגיל. העייפות לא ניהלה אותו!".
"באחד הימים בשנתו האחרונה, הוא היה אמור למסור שיעור בשעה שתים עשרה בצהריים לקבוצת בחורים, ובכל שעות הבוקר הוא היה אחוז חולשה גדולה, חולשה שלא ראינו אותה אצלו אף פעם. חששנו למצבו ודיברנו עם הרופא שיגיע, ובינתיים ביקשנו ממנו לעלות לנוח, כמה דקות, לצבור כוחות. הוא אפילו לא הגיב לבקשתנו, מרוב חולשה, לא ידענו מה לעשות".
"והנה, הגיעה השעה שתים עשרה – שעת השיעור – ומרן ניגש למסירת השיעור, וכבר מיד בתחילת השיעור ראינו דבר פלא: ראש הישיבה עירני לחלוטין, עם כוחות מחודשים ורעננים, כמו בחור צעיר לאחר מנוחה טובה…".
"במילים אחרות: התורה היא זאת שהחזירה לו את הכוחות, הוציאה ממנו את החולשה ונתנה לו עירנות וכח. בעשרות השנים האחרונות היו לילות שלמים שלא ישן כלל. אנחנו אומרים לילות שלמים, אבל אצל מרן 'לילה שלם' זה רק כמה שעות, בין השעה אחת וחצי, במקרה הטוב, ועד השעה שלוש וחצי לפנות בוקר – אז היה כבר חוזר לסדרי הלימוד שלו בלי לפספס רגע אחד".
"היו גם הרבה לילות שהוא פשוט 'דילג' על השינה, מתוך שקיעות בלימוד היא היתה ממנו והלאה, וזה כמובן לא הפריע לו בסדר היום שלמחרת בכי הוא זה, בשיעורים, בשיחות ובכל מה שהיה צריך לעשות – כגון ההשתתפות בשמחותיהם של בני משפחה, ידידים ובוגרי הישיבה, שהוא ידע היטב כמה הם חפצים בהשתתפותו, ואפילו כשהיה חלש ותשוש הוא הבהיר לנו שזאת לא סיבה להיעדר, מה גם שהוא יזכה לשמח מאד את הזוג והמחותנים – בשביל העייפות יש להפסיד זאת?…"
הניגון המיוחד שהיה שר בסיום כתיבת 'המערכות'
"אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" אנו מצטטים את דברי ה'אור החיים' המפורסמים, והרב גרוסברד מיד מתרפק על הזכרונות:
"כמה הראש ישיבה היה מתענג לשמוע את השיר הזה בהזדמנויות שונות. כמו אחרי החבורה המיתולוגית בליל שבת ובכל אירוע שהיה בישיבה. הרגשנו שזה ממש מבטא את מה שהוא מרגיש…
"לא היה לו בעולמו אלא תורה, ושום דבר אחר בעולם לא משתווה לאהבתו את התורה. היתה לו ממש תשוקה לתורה, הוא היה 'מתגשמעק' על כל דבר תורה. כשהוא היה לומד ראינו כמה הוא 'משתגע ומתלהט אחריה' – כלשון האוה"ח".
"כשהיה מחדש או אומר שטיקע'ל תורה טוב, הוא היה נהנה ממנו עד לשד עצמותיו כפשוטו. ומי שהכיר אותו באמת ידע, בצורה הכי ברורה והחד משמעית שאפשר להגיד: לא עניין אותו שום דבר אחר בעולם, מאומה, רק התורה הקדושה".
"אני זוכר, ורבים שמכירים אותו זוכרים, איך שכאשר היה מסיים לכתוב 'מערכה' או חידוש מסוים בסוגיה שעסק בה, היתה שמחה פורצת ממנו, בניגון מיוחד ומתוק: 'איי-אי-אי-אייי-אי-אי-איי'. ראינו על פניו, הרגשנו, שזה החיים שלו, הוא והתורה חד הוא".
"אין לנו את הכושר להסביר איך הוא היה נראה כשאמר איזה חידוש שהתחדש לו, באיזו עריבות, עם אהבה פנימית עמוקה שאי אפשר להבין בכלל".
"יש אנשים שנהנים בתורה – מהספקים, מניצול הזמן, מסברא טובה, מהברקה, – אבל הראש-ישיבה זצוק"ל היה נהנה מעצם הלימוד של התורה, מהמילים! גם כשלמד לבדו, בהכנת השיעורים וכדומה, היה אפשר לשמוע איך הוא מתעמק בכל מילה, איך הוא נהנה הנאה צרופה מכל רגע בצורה יוצאת דופן. זר לא יבין זאת!".
ליהנות מהתורה
מרן זצוק"ל היה מיוחד ב'געשמאק' של הלימוד, כמו שהזכרתם, ובכלל בכל ענין ה'דיבור בלימוד', כידוע. במה זה התבטא? היו לכך פירות?
הרב גרוסברד: "המתיקות הזו הייתה מדבקת כל אדם – ילד, בחור, אברך, תלמיד חכם וגם אנשים מחוץ לציבור שלנו, דוגמת מחנה הקודש 'בני תורה' – איך שהיו שומעים אותו שואל קושיא, בעיצומה של סעודת ליל שבת, הבחורים התיכוניסטים היו שואלים אותי: 'תגיד, הוא קוסם? עד לפני רגע היה כאן רעש חזק והמולה גדולה, וברגע שהוא פתח את פיו בקושיא – מיד נהיה שקט. איך הוא מצליח לעשות את זה?"… זה מבט של בחור שהוא לא בן ישיבה, שרואה אדם שמצליח ברגע אחד להפנט מאות תלמידים. ולאחר שמרן זצוק"ל היה מסיים לשטוח את הקושיא, בבת אחת חוזר אולם חדר האוכל להיות כמרקחה, ויכוחים עזים בלימוד, סברות לכאן ולכאן, כולם עוסקים בחיפוש תירוץ לקושיא".
"וראינו בעינינו את ההשפעה של המתיקות הזאת על הבחורים, שרק ראו אותו מוסר שיעור או מקשה קושיא, מתוך שמחה פנימית ועם געשמאק גדול, והצטרפו ללגיונו של מלך בישיבות הקדושות. הם ראו מה זה טעם טוב בלימוד וזה 'פיתה' אותם ושכנע אותם לדבר איתו בלימוד, וכך הם הבינו היטב מהו ה'טוב' האמיתי לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, ושכל אחד יכול להגיע לדרגה כזו".
"מרן זצוק"ל היה מתבטא לא פעם, שזו מדה שחסרה בעולם: ליהנות מהתורה בעולם הזה, ליהנות מכל דבר של תורה, כל מה שיש בתורה הוא מהנה. זה מה שהוא לימד אותנו.
"הוא הוסיף: מי שיהנה פעם אחת מלימוד בצורה טובה, לא יוכל ליהנות ממשהו יותר מההנאה הזאת. והיה מעשה בבחור שהיו לו קשיים ולצערנו ירד מן הדרך רח"ל, וההורים באו למרן זצוק"ל לבקש ברכה ועצה. הוא אמר להם כך: מכיון שאני מכיר אותו ויודע שהוא נהנה מלימוד לפחות פעם אחת בחייו – בטוחני בו שיחזור בתשובה שלמה, כי מי שטועם פעם אחת מההנאה האמיתית והנצחית הזאת, לא יפסיק לרצות ממנה עוד ועוד…"
"ואין צריך לומר שכך היה, אותו בחור שב להתענג על ה' בלימוד התורה. זה כחה של מתיקות!"
כתיבה, כתיבה, כתיבה
מה היה חוק לימודיו של מרן זצוק"ל?
הרב גרוסברד: "הוא אהב ללמוד הכל, הוא אהב את עצם הלימוד. הוא למד את הסוגיות הנלמדות בישיבה ומסר עליהם את השיעורים, הוא למד את סדר קדשים בחיבה מיוחדת ומסר את ה'חבורות' הידועות, הוא למד את התורה כפשוטו ממש. היה לו אפילו קביעות בה היה יושב לכתוב תשובות לשאלות שנשלחו אליו מ'עיון הפרשה'. וכמובן שהוא עסק בכתיבת ספריו העמוקים בכל מקצועות הש"ס.
"והתורה גם השפיעה עליו, כמובן, ראו את זה בכל הנהגותיו. זה הקרין ממנו, והשפיע גם על אחרים – 'הגביע שעלה על גדותיו'…
"כל חידוש שנתחדש לו, היה חשוב לו להעלות על הכתב מיד, ללא שהות. ברגע שחשב – מיד כתב. כך בבית, כך בישיבה, כך במטוס, כך בכל מקום אחר. אגב, לא רק בכתיבה כך, אלא כל דבר שעשה היה בזריזות ובלי גרם של עצלות. שעות על גבי שעות היה רכון על הספרים והדפים, כותב וכותב וכותב, בלי הפסקה, כמעין המתגבר. גם לפני נסיעה ברכב, היה מזכיר להביא לו את כלי הכתיבה ואת הכתבים שהוא עסוק בהם, והיה מנצל כל רגע פנוי לכתיבה.
"בחצי שנה האחרונה לחייו ראינו איך בנפשו היה הדבר: כתיבה, כתיבה, כתיבה. היה מרגלא בפומיה לומר, שבן תורה הכותב את חידושיו, אזי מוכיח הוא בזה על חשיבות דברי התורה בעיניו. הוא התבטא רבות כי גדול ענין כתיבת חידו"ת, הוא היה מעודד רבות כל בחור ישיבה לכתוב ולכתוב.
"חלק גדול מספריו העמוקים נכתבו בטיסות, שבהן היה יכול לכתוב באין מפריע, ופעמים שכאשר חזר מחו"ל נכנס מיד לבית המדרש כדי להרצות בפני הבחורים חידוש שנתחדש לו בין שמים לארץ, לגודל חביבותו עליו…
"סגנון הכתיבה שלו, כמפורסם, הוא ייחודי מאד, עם אוצר מילים עצום, ציטוטים מדויקים שכתב מתוך הזכרון, וכתיבה רצופה ללא 'טיוטות'. לראות אותו כשעסק בכתיבה היה מחזה מדהים שאין לנו דוגמתו!"
"באשמורות אהגה בך"
כיצד היה נראה סדר יומו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל?
הרב גרוסברד: "אפתח באנקדוטה קצרה. זכורני שבחור מהישיבה בא לשאול איך אפשר לקום בזמן לתפילה ולא לאחר – ענה לו מרן זצוק"ל בפשטות ובחדות: כשצריך לקום – קמים!…
"ולשאלתכם – סדר יומו היה מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות, באשמורת הבוקר אז היה מתעורר ומתיישב ללמוד את סדרי לימודו. בשש וחצי כבר היה מתיישב במקומו לתפילת שחרית, כאשר התפילה מתחילה רק אחרי השעה שבע. לאחר מעבר הישיבה לקרית ספר, היה יוצא מבית וגן כבר ברבע לשש… ובתוך פחות משעה כבר היה נכנס לחדרו שבישיבה ומתיישב ללמוד ולכתוב עד זמן התפילה. לאחר התפילה היה משמש כסנדק בבריתות שנערכו בישיבה, ובשעה תשע היה מתחיל במסירת השיעור היומי לבני ועד א' ושיעורים נוספים. בשעה שתים עשרה – חבורת קדשים, באידיש ובעברית לסירוגין. לאחר מכן תפילה מנחה, ולאחריה ה'קבלת קהל' – אז היו נכנסים ילדי החלאק'ה ושאר המבקשים עצה ותושיה, דעת תורה והכרעה ברורה, כל אחד וענייניו. בין לבין, וכמובן לאחר שהסתיים הזמן שהוקצב לקבלת הקהל, שב מרן לתלמודו.
"גם בצהריים ואחר הצהריים נמסרו שיעורים וחבורות באופן קבוע, לא היה אצלו מושג ללכת 'לנוח'. לאחר מכן היה נכנס להיכל הישיבה ל'סדר מוסר' – עליו הקפיד מאד – ולתפלת מעריב. אחר כך היה לומד בביתו, ולעיתים יוצא להשתתף באירועים שונים, שמחות וכינוסים, שגם בהם היה נושא דברים. כאשר שב לביתו – מיד היה 'ויחזור לתלמודו'…
"ביום שני היה מוסר 'שיעור כללי' בישיבה, וגם בערב שבת היה מוסר שיעור כללי מיוחד על הסוגיות הנלמדות ביום שישי. בשיחות והשיעורים לא הפסיקו גם בשבתות וחגים: בליל שבת – שיחה בין קבלת שבת למעריב, וה'חבורה' לאחר הסעודה. בשבת בבוקר – שיחה שנאמרה בקידוש אחרי שחרית, ובמוצאי שבת – חבורה קבועה לאברכים מאמריקה ושוויץ. כל זאת מלבד 'ועד נפש החיים' שנמסר פעמיים בשבוע לאברכים ובני ישיבות בירושלים ובקרית ספר, 'רייד אין לערנען' לבני הישיבה, בחינות לתלמידי החיידרים וישיבות קטנות, ועוד ועוד.
"היינו מקפידים שלא להפריע לראש הישיבה בזמן לימודו – אבל לא זכור לי אף פעם שהוא ידע שיש מישהו שמחכה בחוץ ובכל זאת ביקש לומר לו שיבוא אחר כך וכדומה. אם היה נודע לו שמישהו צריך אותו או מבקש להיכנס אליו – היה מתפנה ומורה להכניס אותו בזריזות ולא לעכב אותו כלל, וקיבל אותו בסבר פנים יפות ובאורך רוח, וכל אחד שדיבר עמו הרגיש כאילו הוא רק 'שלו'…
"אז למעשה, סדר יומו תמיד היה נתון לשינויים קלים, אבל תמיד בפעולה להרבות כבוד שמים".
כל מה שהיה מדבר בציבור היה דורש קודם מעצמו
היאך היתה הנהגתו של מרן זצוק"ל בינו לבין עצמו? מה הוא דרש ממנו עצמו, על מה לא ויתר?
הרב גרוסברד: "הוא לא ויתר לעצמו, כל חייו, על שום דבר שהיה צריך לעשות. והתורה, היא היתה ה'בית מנוס' שלו מכל קושי ומכל מה שהפריע לו בעבודת ה' – הוא מיד היה נכנס לחדרו ומבקש: 'יש פה ספר פלוני, ספר פלוני נמצא שם, אם אפשר להביא לי אותם', והיה מסתגר ושוקע בלימוד. אחרי כמה דקות, הכל נשכח, כלא היה, הוא כבר בעומק הסוגיא.
"כל הדברים שדיבר עליהם בציבור, אלו דברים שדרש קודם-כל מעצמו. בתקופת אישפוזה של הרבנית ע"ה, הוא היה עסוק בסוגיית 'אין עוד מלבדו', עליה דיבר ב'ועדים' של נפש החיים. הוא השריש זאת בעצמו, לפני שדיבר מוסר לאחרים.
"ביום פטירתה של הרבנית, היינו בדרכנו לסידור חופה וקידושין אצל אחד המקורבים, ובדרך לשם קיבלנו הודעה שהמצב מתדרדר ומיד חזרנו לירושלים. כשהנורא מכל קרה ונאלצתי לבשר לו על כך ברמיזה, הוא הבין מיד ושתק לכמה רגעים, היה נראה כמתבונן עם עצמו, ואז קרא בקול: 'אין עוד מלבדו!' – ותיכף שב לביתו, ונטל לידיו את ספר 'נפש החיים'… כך הוא שאב אמונה וחיזוק באותם רגעים קשים.
מדבר בלימוד תוך כדי שינה
כידוע מרן זצוק"ל נאלץ ליסוע רבות להחזקת ישיבתו, מה תוכלו לספר על זמן הנסיעות לחו"ל?
הרב גרוסברד: "באחת הטיסות לארה"ב פגשנו במטוס את רבינו רה"י הגרש"ב יבלחט"א, ודבר ידוע הוא שמרן זצוק"ל במשך כל הטיסות היה יושב ולומד וכותב, כשבדרך כלל האור היחידי שדולק היה מעל הכסא שלו, מתחילת הטיסה ועד סופה. מיד כשנחתנו, התחיל מרן זצוק"ל בסדרת שיעורים ושיחות בכמה וכמה מקומות, ורק בשעת לילה מאוחרת הגענו לאכסניה – שם שהה גם רבינו רה"י שליט"א, אחרי שהסתיימה קבלת הקהל שארכה שעות ארוכות, כאשר לאף אחד מהנוכחים כבר לא היה כח לזוז, הוציא מרן זצוק"ל בטבעיות את הדפים והעט, פתח ספרים והתחיל ללמוד ולכתוב".
"ניגש אליו רבינו רה"י שליט"א ואמר לו: רבינו, אני עוקב מההמראה ועד עכשיו, ולא היה לראש הישיבה אפילו רגע אחד קטן של מנוחה, אולי הראש-ישיבה צריך ללכת לישון?
"ענה מרן זצוק"ל: מעולם לא הלכתי לישון, השינה באה אליי!. צריך לנצל את הזמן. חבל על כל רגע…"
"כך הוא חי, כל חייו".
"ואגב, דבר נוסף שכדאי לציין, שגם כשהיה ישן לא היתה זו תרדמה רגילה… פעמים רבות היה ממלמל דברי תורה תוך כדי שינה, בסוגיות העמוקות ביותר בש"ס, ופעמים שבבוקר היה קם משנתו, נוטל ידיו ומברך ברכות התורה בזריזות, ומיד מתיישב להעלות על הכתב את החידושים שנתחדשו לו במהלך השינה…"
מתפעל ומשתאה מהסייעתא דשמיא של הישיבה
ידוע עד כמה חיבב והחשיב מרן זצוק"ל את ישיבתינו הקד', מה תוכלו לספר לנו על הקשר המיוחד של מרן זצוק"ל לישיבה הקדושה?
הרב גרוסברד: "מרן זצוק"ל היה מעורב מאד בכל שלבי התפתחותה, פריחתה ושיגשוגה, של הישיבה הק' במשך השנים. הוא היה אחוז התפעלות והשתאות מהסיעתא דשמיא של רבינו ראש הישיבה שליט"א. מרגלא בפומיה תמיד היה, כי בדורינו אפשר לראות בחוש 'גברא דמריה סייעיה', את ראש הישיבה שליט"א. בכמה הזדמנויות התבטא מרן זצוק"ל כי הנהגה מיוחדת קיימת בבריאה הנהגת ונח מצא חן בעיני ד', וכן רואים אנו בבירור בדור שלנו כי הגאון רבי שלום בער מצא חן בעיני ד'!".
"בכל פעם שביקשו ממנו להגיע לישיבה, היה שמח לבוא ולראות את הכמות והאיכות של הבחורים בישיבה. כך גם בכוללים של הישיבה, בישיבות לצעירים ובתלמודי תורה. – בכל אירוע שהתקיים היה מטריח את עצמו ובא, וכך גם באירוע האחרון של ל"ג בעומר בבני ברק בהשתתפות ה'חיידרים' של הישיבה. הרבה פעמים התבטא פלאים על האיכות והמיוחדות של צוות הישיבה, תלמידיה ובוגריה, ובמיוחד היה מתבטא בהערכה על ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער שליט"א".
"בהתפעלות הוא סיפר לנו כמה פעמים, על החיזוק של 'שישי שבת' ששמע שיש בישיבה הקד'. ובכל פעם שהיה מגיע לישיבה לדבר, היה מחזק ומעודד את הענין".
"ככלל, באופן נדיר, הוא ממש רחש לראש הישיבה שליט"א חיבה ואהבה מאד, והיה מביע בפניו שוב ושוב את התפעלותו מהישיבה הגדולה ושאר היכלי התורה של הישיבה – הכוללים, הישיבות לצעירים והחיידרים. הוא היה אומר ממש בשמחה וברגש לראש הישיבה הגרש"ב שליט"א: 'אה, כמה יפה הישיבה! איך הבחורים נראים, שלומדים טוב!', והיה נראה כביכול מדבר הוא על ישיבתו שלו".
רגיל היה להפליג בשבחו של ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א, כמה הוא משקיע בגידולם ולא חוסך כל טרחה עבורם. ופעמים רבות היה ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א מגיע לביקור במעונו של מרן זצוק"ל, היתה שוררת אוירת רוממות מיוחדת, והיה מקבל אותו מרן זצוק"ל כשבת-שחוק על פניו, ומשתעשעים יחד בדברי תורה…".
"היתה לו נחת מיוחדת לדבר איתו בלימוד. פעם שאל אותו מרן על איזה סוגיא נמסר השיעור כללי בישיבה, וראש הישיבה הגרש"ב שליט"א ענה לו שמדובר בסוגיא בשבועות והחל לשטוח לפניו את הדברים, מרן זצוק"ל נהנה מאד ואמר לו כך: 'אני מבקש ממך להמשיך לומר שיחות ושיעורים, כי אתה דמות וסמל לאיך שצריך היום לחנך וללמד בעולם התורה, ואני מבקש ממך שמעכשיו והלאה ישלחו לי את השיעורים שלך, תיכף לאמירתם!'
במשך שנים על גבי שנים היה רגיל מרן זצוק"ל להשתתף בשמחות משפחת ראש הישיבה שליט"א ואף היה טורח לשם כך וגם נושא דברים בשמחות, וזאת כי העריך ואהב את ראש הישיבה שליט"א. אני זוכר, שכשהיה בא לצאת מהשמחה, היה מרן זצוק"ל ניגש למחיצה ומבקש שיקראו לרבנית תליט"א כדי לאחל מזל טוב, ולהודות על כל המסירות נפש הגדולה למען הישיבה הקד' ולמען תורת כלל ישראל".
"בתקופת חוליו האחרון של מרן זצוק"ל, בעודו מאושפז בבית החולים, נכנס ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א לבקרו וסיפר לו על הרעיון של חבורת 'עשירי קודש', וראינו כמה קורת רוח היתה למרן זצוק"ל כששמע זאת, התעניין וביקש לדעת כמה נכנסו וגם – כמה לא נכנסו… ואמר שצריך לייקר את הבחורים שהבינו את עומק וחשיבות הדבר הזה, ושזה קידוש שם שמים ממש".
"ויש עוד הרבה מה לספר ולהאריך, אבל יכלה הזמן והמקום והמה לא יכלו".
האדם השלם, גדלות האדם, עד שעת מיתה
התפרסמו סיפורים מפעימים מגדלות הנפש שלו גם במצבים הקשים ביותר… מה תוכלו לספר על התקופה האחרונה לחייו, כששהה בבית החולים?
הרב גרוסברד: "לא רק בחודשים האחרונים, בכל השנה האחרונה הוא כבר סבל יסורי גוף ונפש קשים, והיה שרוי בצער גדול. ומאז שהתאשפז בבית החולים נוסף לו צער על כאביו, שאיננו יכול לכתוב חידושי תורה כהרגלו, ואפילו לדבר כמקודם לא היה באפשרותו אלא רק בתנועות השפתיים".
"וצריך להבין, האדם הענק הזה, היה לו פה קדוש, שכולו תורה וזיכוי הרבים, ושיחות חיזוק ועידוד לכל ולפרט. והיו לו ידיים קדושות, שהעלו על הכתב את כל החידושים, שנים על גבי שנים, גם כשלא היה בביתו או בישיבה, בכל מיני מקומות תמיד היה מוצא על מה לכתוב – אפילו על דפים קטנים, גזירי נייר שהיו נמצאים ברצועת העור שבתוך הכובע – כשהיה מה לכתוב, הוא כבר היה כותב…"
"ואת שני הכוחות הללו, כח הדיבור וכח הכתיבה, הוא איבד לצערנו בתקופת חוליו האחרון. ובכל זאת, הוא לא הפסיק לעודד אותנו, את כל הסובבים אותו, והחדיר אמונה חזקה בלבבות".
"היה מבקש תדיר להתפלל עליו, ושיעתירו בעדו גם בציונו של מרן הרב מבריסק זצוקללה"ה. בהמשך, בסיעתא דשמיא, בעקבות ניתוח שהצליח למעלה מדרך הטבע, חזרה לו אט-אט יכולת הכתיבה".
"מדהים הדבר, שבמשך כל תקופת אישפוזו, לא השתנתה צורתו. גם כשהיה חלש ותשוש, לא היה נראה כאדם חולה רח"ל. צלם אלקים שבו התנוסס עליו, תמיד הייתה ניכרת עליו צורת 'אדם', האדם השלם. גדלות של אדם. מוחו היה צלול עד יומו האחרון, ואפילו מסר כמה שיעורים, ממיטת חוליו, בכוחות על אנושיים".
"בכל התקופה הזו, כמובן, היה עסוק כולו בלימוד, בנענוע השפתיים והידיים, כאילו הוא יושב על מקומו בסלון הבית ומוסר 'חבורה' – וכששאלתי אותו על כך, למי הראש-ישיבה מוסר שיעור? נענה ואמר: זה שאין שומעים וזה שאין לי קול, אינן סיבות מספקות שאני פטור מללמוד ולמסור שיעורים…"
"לאורך כל התקופה היה קידוש ה' עצום, לעיני כל צוות בית החולים שביניהם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות או שאינם בני ברית, שנוכחו לראות אדם קדוש, מורם מעם, שכל חוקי הטבע לא חלים עליו, ומה שעומד בראש מעייניו זה רק עבודת ה': תורה, מוסר, וידיעה ברורה שאין עוד מלבדו!"
