ויקריבו נשיאי ישראל (ז' ב')
"א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו ציבור את הכל שנאמר 'והמלאכה היתה דים' אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השוהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב" (ב"ר פי"ב).
הנה חטא הנשיאים אפשר לנו להרגיש, כי לו היה הדבר חביב עליהם ביותר כפי שראוי להיות לפי האמת והיו מתעוררים בהתעוררות יותר פנימית ועמוקה להביא את נדבתם בכל חפץ ליבם, כי אז בודאי היו מזדרזים ומקדימים להביא את נדבתם, וחביבות הענין היתה מרחקת ומונעת את אלו החשבונות "כי מה שמחסרים ישראל אנו משלימים" וגם לו קמה מחשבה זו בליבם בודאי היו חוששין אולי יזדרזו ישראל כמו שהיה באמת והיו מזדרזים ומקדימין הם, ומפני שהתרשלות זו היתה מחסרון פנימי ונפשי היו ראויים להענש ע"ז, אבל מה היה העונש להם במה שהחסירה תורה אות אחת משמם, ומי מאיתנו מרגיש כה ברור אם המילה "נשיאים" מתבטאת במילוי יוד או בחסר?
אמנם אפשר לנו להרגיש קצת את טיב העונש, בזה שהחסירה התורה אות אחת בשמם, מעניני החיים בסביבתינו. רגילים אנו לשמוע ביחוסי אדם לאדם חילוקים כאלה במבטא הבאים ג"כ ע"י חילוקי היחס בהרגשת הכבוד לזה שמדברים אודותיו כי לאדם שאינו מכובד כ"כ מקצרים בקריאת שמו ורגילים לדלג בביטוי שמו על אי אלו אותיות, למשל, השם אביגדור מבטאים בהבלעה וקוראים ביגדר, ולהיפוך לאדם המכובד ביותר בהרגש בנפש האדם היא לבטא את שמו ברור ומדוייק בהברתו והטעמת כל האותיות "אביגדור". ולאחר שמצינו רגש זה בנפש האדם נוכל להבין העונש של הנשיאים, כי גם אצלם אחרי שחסרה להם הזריזות בהבאת נדבתם ירדו ממעלתם עי"ז באותה מידה ואינם ראויים עוד להתכבד כמקדם לבטא את שמם באופן ברור וצלול, והחסירה התורה אות אחת משמם.
אבל מ"מ עדין אינו מובן כי מי זה מבחין בשינוי הנעשה בביטוי שמם שירגישו בזיון מזה? וגם אם ירגיש מי שהוא וישמע ההפרש בהברה, איזה ערך יש לעונש זה?
אבל כל זה לנו רק מפני שאנו חושבים, כי זה העונש הוא רק בזה האופן המתראה לנו פה, אבל מובא במדרש "כל מה שברא הקב"ה למעלה ברא למטן" והיינו כי בריאה אחת וענין אחד הוא בין למעלה בין למטה, ואל לנו לתפוס במחשבותינו ולצייר לנו את זה הענין המיוחד כל אחד לפי מושגיו, וכי למעלה נבראו שרפים ולמטה נבראים אחרים המתאימים כנגדם לפי צמצום זה העולם.
אלא שמהבחינה האמיתית והציור הנכון הוא כי אותם הברואים עצמם נמצאים בכל העולמות וזה הנברא עצמו הנמצא בשורש הבריאה, בכל פרטיו ועניניו, חודר הוא דרך כל העולמות עד העולם התחתון אלא שבכל עולם ועולם מתראה ומורגש הוא רק באותו החלק ממציאותו ובזו הבחינה שאפשר שיחדור ויתראה לפי שיעור וצמצום של כל עולם ועולם ואותו הנברא שבעולם היותר עליון מאיר ופועל הוא כפי כל מציאותו האמיתית, בהשתלשלו למטה והתרחקו מאור שורשו מתכווץ האור ונשאר מואר רק בחלקו. שגם הוא כולל ומקבץ את כל עניניו…
והנה ידיעה זו שזה האדם עצמו שמצא בעולם התחתון בכל אותם הענינים וההרגשים הסובבים אותו פה, נמצא וחי באותה שעה גם בעולמות העליונים וממש בחוג אותם הדברים עצמם נמצא גם הוא בעולם היותר נעלה, אפשר לנו ללמוד מענין הנשיאים שגם הנשיאים נמצאים לא רק פה אלא באותה שעה הם חיים וקיימים גם בעולמות העליונים, ועונשם שהחסירה התורה אות משמם, כמו שהוא מורגש אצלנו פה אין בו בזיון כ"כ גדול, אבל בעולם העליון לפי מציאותו שם, ששם התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, והחסרון שם עומד לעולם, ההפרש הוא גדול מאוד, מה שלנו נדמה פה שזה רק חסרון נקודה אחת קטנה ומורגש לנו איזה ניצוץ של הרגש דק שם בעולם הנצח הפרש גדול הוא, פה אנו עוברים בלי התבוננות על רגש כזה, אבל שם בעולם הנצחי מורגש הוא בבהירות יתירה מובלט לכל ומדרגה אחרת לגמרי היא.
(מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל)
