הלימוד מאופן קיום פסח מצרים
בציווי קרבן פסח מצרים נאמר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (י"ב ז'). ורש"י מבאר "זהו לשון ביקור, שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך וכו' הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היה בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנאמר ואת ערום ועריה ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו' ולפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה" עיי"ש.
ולכאורה אין שייכות בין ענין הציווי של הפסח והמילה שהיה לפי שאין בידם מצות להתעסק בהם והיו שטופים בעבודה זרה ולכן ציוה עליהם, ומה ענין הסיפא דמשכו ידיכם מעבודה זרה לרישא דדבריו דענין ביקור ד' ימים. מה ענין הלקיחה של הפסח לקיום מצוה לבין ענין הד' ימים. וצ"ב.
במכילתא כ' ע"ז שהקדים ד' ימים לשחיטתו לפי שאין נותנים שכר אלא על ידי מעשה. ומבאר הנצי"ב שהשחיטה וזריקת הדם רק בן אדם אחד יכול לעשות ע"י כולם ואין כולם עושים זאת, אבל שמירת ד' ימים הכל עוסקים בזה.
והיינו שהמצוות ניתנו לישראל על ידי שיתעסקו בזה ועל ידי זה הם זוכים, וכיון שהשחיטה והזריקה מתקיימת רק על ידי אחד כיון שלא נתעסקו במצווה היו מתעסקים בביקור ד' ימים על ידי כל אחד.
ומבואר בזה שאף שכולם קיימו המצווה של הפסח של ההקרבה והזריקה על ידי מה שאחד עשה כן מכל מקום מה שהיו צריכים ישראל הוא מה ש'יתעסקו' בהם בלקיחת הקרבן ובשמירה ד' ימים, אבל גוף קיום המצוה שכל אחד קיימה הא לבד לא הספיק.
ויש ללמוד בזה שאף ששלוחו של אדם כמותו וקיום המצוה מתייחס למשלח שכאילו הוא עשאה מכל מקום המעשה, העשייה, עצמה, אין זה מתייחס ואי"ז דומה. ובאמת כתב רש"י בקידושין בריש האיש מקדש (מ"ב א') דמצוה בו יותר מבשלוחו "דכי עסוק גופו במצוות מקבל שכר טפי".
והנה רש"י כתב כאן שהגיעה השבועה שנשבעתי לאברהם ולא היה להם שום מצוה ע"כ ציוה ה' את מצות דם פסח ודם מילה וזהו לכו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, אמנם בדברי רש"י לא התבאר מה ענין זה לתחילת דבריו של ענין הביקור.
אבל באמת נראה שכתוב כאן ברש"י ענין אחד, כי לא שייך לזכות לגאולה כשהם עסוקים בעבודה זרה, כל זמן שהם שטופים בע"ז לא היה מועיל עשיית מצוה, וזכות המצוה לגאולה ע"י עשיית המצוה לא הייתה מועלת להם.
כדי שתועיל להם עשיית המצוות לא היה שייך אם שטופים בעבודה זרה, ובכדי שזה יועיל דרוש מתעסקים במצוות, ולא היה מועיל הקיום של המצוה עצמה והזכות הזו, אלא היה צריך את ההתעסקות במצוה בשביל שיהיו ראויים לגאולה.
וזה לכאורה מפורש בדברי רש"י "ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם", לא היה סגי בקיום המצוות, ונראה בדברי רש"י שאף היו בידיהם מצות אבל לא היה 'מצות להתעסק', אלא היה צריך מצוות להתעסק בהם.
כתוב במדרש שהגאולה העתידה תהיה כגאולת מצרים 'כימי צאתם מארץ מצרים אראנו נפלאות', וצריכים אנו לדעת כי בשביל לזכות לגאולה צריך טירחה והתעסקות במצוה, אין די בקיום המצוה עצמה שזה זכות עצומה, אבל בשביל להיגאל צריך התעסקות במצוה, טירחה במצוה, וזה נוגע לכל מצוה ומצוה שאנחנו מקיימים, שאפשר לקיימה באופן של קיום המצוה בקל וזה יכול להיות אפילו באופן מהודר, אבל יש אופן אחר, והוא אופן של לעמול על המצווה, להתייגע, להתעסק, לברר את הפרטים, זה קיום אחר לגמרי.
ובאמת שדווקא במצות פסח בכלל ישראל בכל הדורות ממש אנו רואים שמהדרים ומדקדקים ומחמירים חומרות ע"ג חומרות, וכלל ישראל לא משנה את זה, כי זה היסוד של התעסקות במצוות, שזה היה בפסח, וזה לימוד גדול לכל היחס שצריך להיות לקיום המצוות.
ויהי בשלח פרעה את העם
נתבונן נא בפסוקים שאחרי היציאה ממצרים קודם קריעת ים סוף. הנה כתוב בפסוק 'ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם' והמשיך הפסוק 'כי אמר אלוקים פן ינחם העם' וכו' ואחר כך 'ויסב אלוקים את העם' ומיד 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'.
ולכאורה ברור שיש כאן, כסדר, חילוק בלשונות, וצ"ב הטעם, שבתחילה כתוב כסדר בפסוקים 'העם' ואח"כ משנה הכתוב 'בני ישראל', גם הלשון 'ויהי' בשלח פרעה את העם, וכבר מבואר בגמ' שאין ויהי אלא ל' צער, ומה הוא הצער שהיה כאן בויהי בשלח פרעה. וצ"ב.
גם בהמשך הפסוקים כתוב 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל' וגם כאן צ"ב הדקדוק בזה, שברח 'העם' ויהפך לבבו על 'העם', ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את 'ישראל'. וזה אומר דרשני.
ויש לפרש דבאמת ענין העם שנזכר כאן, הוא העם כפשוטו, היינו כמו שאומרים 'העם' מלשון פשוטי העם, פחותי המדרגה, וכך, בלשון זה, קוראים להמון העם.
וביאור הדברים, כי באמת פרעה עצמו הרי ידע שעם ישראל עם איתן ומושרש הוא, והרי ירדו למצרים בהכנתו של יעקב (וכמובא בתנחומא שבירידתו הביא עימו עצי ארז ואמר להם עתידים אתם להיגאל מכאן וכו' ונטעם שיהיה מוכן למשכן עיי"ש), ופרעה ידע וראה כל השנים האלה שהם לא שינו לשונם שמותם ומלבושם, והוא ידע כל זאת. ובעל כורחו באמת פרעה הסכים שהצדיקים, ראשי ישראל, שהם ייצאו ממצרים, כי הם נטועים בישראל, אבל היה סובר פרעה שכל זה הוא רק לאלו הצדיקים שראויים לצאת ולהיות עבדי ה'. אבל פחותי המדרגה, פשוטי העם, המון העם, הם צריכים להישאר, במצרים, כיון שאין טעם ביציאה שלהם, וממילא עליהם להישאר עבדי פרעה.
ועל כן כתוב כאן ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, מה שהפך ליבו היה על שילוח 'העם', על בריחת 'העם', כי לא על שילוח בעלי הדרגה ניחם, ועל זה נתהפך לבבו, על מה שברחו המוני העם, ועל כן אומר 'ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל' שהיה אכפת להם שילוח ישראל בעיקר בגלל המון העם.
ובזה מובן מה הוא 'ויהי בשלח פרעה את העם' ויהי לשון צער כמ"ש חז"ל כיון שכל שילוח העם היה אצל פרעה באופן של צער, שאף שהסכים על שילוח של ראשי ישראל, אלופי ישראל, אבל על העם לא הסכים.
ומבואר עוד בפרשה – כי 'ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוקים פן ינחם העם' החשש של הקב"ה היה על העם, על הפחותים, שהם שהיו עדיין קרובים למצרים ינחם ליבם ויאמרו לשוב מצריימה, אבל על בני ישראל לא היה חשש, שהרי אמרו עליהם וחמושים עלו בני ישראל ממצרים, חומשים ומזויינים למלחמה, יודעים את מלחמת ה' ותורתו, ורק על העם נאמר 'פן ינחם העם'. ועל זה נאמר 'ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף' – רק בגלל העם היסב הקב"ה את דרכם, להראות לעם שיש אלוקים בעולם, להחדיר האמונה בלב פחותי העם.
ואז הגיעו לים סוף – וכתוב 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו' וצ"ב א. מדוע מזכיר פעמיים, וגם מדוע כאן נאמר העם וכאן ישראל. ואלא כמו שנתבאר, כי 'ישראל' שראו את היד הגדולה אשר עשה ה', באמת הם לא היו צריכים זאת בשביל להאמין, ובפרט שבזכות האמונה הם יצאו ממצרים וכמו שמצינו בפי' הרא"ש עה"פ ויהי חושך אפילה ששואל שם מ"ש שמתו כל הרשעים בתוך שלושת ימי האפילה ודתן ואבירם שהיו רשעים גמורים לא מתו י"ל אע"פ שהיו רשעים לא נתיאשו מהגאולה. עכ"ד.
אבל ל'העם' היה צריך את המראה הזה כדי שעכשיו הם יגיעו לדרגה של יאמינו בה' ובמשה עבדו, וממילא ישראל ראו את היד הגדולה, והם כבר האמינו עוד קודם, אבל כשהעם ראה את ה' אז העם יאמינו בה' ובמשה עבדו. וכל תכלית ה'ויסב' דרך ים סוף היה בשביל אמונה זו של 'העם'.
זה לימוד גדול בשבילינו, כי הקב"ה היסב את כל ישראל – בשביל אמונתם של פחותי העם. לפעמים חושבים שעיקר ההשקעה הוא בחזקים, בטובים, בבעלי הכישרון, בשלמים, אבל בנכשלים אין מה לפעול ולהשקיע, ויש קולות כאלו שרק בעלי הכישרון הם ישבו וילמדו ואחרים ח"ו. אבל האמת הוא, וזה אנו לומדים בפרשה הזו, כי הקב"ה מלמד אותנו, כי כל הכוחות טמונים בהעם, גם לפחותי העם, פשוטי העם, בעמל וביגיעה, יכולים הם להגיע – לדרגה הגבוהה הזו של 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ובכל אחד ואחד טמון הכוח להגיע לזה.
והדרך הנכונה הזו, והלימוד הזה נוגע לנו בכל צורת החינוך והשפעה שיש על אחרים. הן במציאות הדברים, שכך הם אמת הדברים. כי לפעמים רואים שאלו שנדמה היה שהם המצליחים הגדולים, לא הצליחו כ"כ בהמשך, ודווקא אלו שנחשבו פחות הם לבסוף יצאו גדולים ועשו פרי. ומלבד זה גם יש כאן לימוד שמלמדנו הקב"ה בחובת החינוך שלנו וההשקעה שלנו כי אין להתייאש מאף אחד, וכל אחד יכול להגיע לדרגה השלימה של – ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
ה' איש מלחמה ה' שמו
א. במדרש שיר השירים עה"פ "לסוסתי ברכבי פרעה דימתיך רעיתי" (א' ט'), משל למה הדבר דומה שבאו שבאין ושבו את בנו של המלך והיו עבדיו מציעים את הקרון לרדוף אחריהן מה עשה המלך? נטל סוס אחד מן הקרון ורדף אחריהן. כך עשה הקב"ה נטל כרוב אחד מכיסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה עם המצריים שנאמ' וירכב על כרוב ויעוף (תהילים י"ח). ולכאו' יש להבין מה השבח הגדול לכנסת ישראל שהיא דומה לסוסתי ברכבי פרעה?
וראיתי בספר הר צבי בשם הג"ר חיים נחמי' זצ"ל שהי' גאב"ד דשאקי, שביאר, שבעצם היתה כאן תשובה לשרו של מצרים שהיה מקטרג באותה השעה מה נשתנה אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו.
אך כמו שביאר המדרש שעי"ז שהתגלה הקב"ה על הים כאיש מלחמה, כרוכב על הסוס, זה גרם שנמשכו אחריו כל סוסי מצרים אל תוך הים הסוער כנגדם, וזה כי בעיני המצריים היה נראה "הכרוב" כדמות סוס, וכאילו שזה סוס פשוט, סוס אמיתי. אבל הם לא ראו באור האמת שאין זה סוס אלא כרוב מכיסא הכבוד. וזה מה שהקב"ה אומר לסוסתי ברכבי פרעה דימתיך רעיתי, דכמו הסוס שלי שמבחוץ היה נראה כסוס רגיל ופשוט, בחיצוניות שלו, אבל בפנימיות שלו הוא היה מלאך, ולא כסוסי מצרים שבפנימיות שלהם ובחיצוניות שלהם היו סוס. כן דימתיך רעיתי שגם כנסת ישראל אף שבמחוץ נראים הם כמצרים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומקטרגים עליהם, מה נשתנה אלו מאלו?
וע"ז התשובה, שהשיב הקב"ה למקטרג, כי ישראל בפנימיותם הם אחרת לגמרי מבחיצוניות, בפנימיות הם אינם מצרים, הם נפש ישראל. ואף שמעשיהם אינם מתוקנים בכל זה יש בהם קדושה כמו מלאך.
ב. אמנם עדין יש כאן דיוק מדוע מוסיף הכתוב 'ברכבי', ולכאורה להנ"ל היה מספיק לומר 'לסוסתי' דימתיך.
ונראה בזה, דהנה מצינו בשירת הים שמרים הנביאה שרה והתוף בידה ושרה "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". ולכאורה יש להעיר, א) מה זה ותען, על מה היא ענתה, ולמי היא ענתה? ב) מדוע שרה מרים הנביאה דווקא את החלק הזה בשירה בלבד ולא את כל השירה. וגם יש להעיר מדוע חזרה על שירתם דווקא ולא אמרה שירה מעצמה.
ואמר א' התלמידים (מ. פ.) נ"י שהנה באמת ישראל יצאו ממצרים וניצלו מים סוף כדי לקבל את התורה וזה היה טעם היציאה, (כמבואר בקרא בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה וכן שלח את עמי ויעבדוני וכו'), אמנם להנשים הרי היה טענה עליהם שאינם עוסקים בתורה וא"כ מדוע הם יוצאים ממצרים, ומה היא זכותם שתעמוד להם?
וע"ז ותען להם מרים, ענתה – שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, והנה בשלמא מה שרוכבו המצרי רמה בים שפיר, אבל מדוע הסוס נענש עימו, אלא שהמביא הוא גם שותף בזה והוא גם בכלל הרכיבה וע"כ נענש. אם כן הנשים המביאות הרי הם בכלל מקבלי התורה, ושותפים הם בזכות הבנים בתורה. וזהו כמו שאמרו (חגיגה ג') מדוע בהקהל מביאים את הטף ליתן שכר למביאיהם, וזהו כאן נמי שכר למביאיהם. ועי'.
ולהנ"ל אפשר לפרש שרמוז בזה כי תפקיד הרעיתי הוא כתפקיד הרכבי פרעה, וכמו שרכבי פרעה נענשו הוא הדין גם שיהיה שכר לנשות ישראל על תפקידם ושותפותם בתורת בעליהם ובניהם, ויקבלו שכר למביאיהם.
איש מאת רעהו
עוד ענין יקר, הוא מה שנאמר קודם מכת חושך בציווי ביזת מצרים "וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה" וכו', ובגמ' (ב"ק ל"ט ב') על 'שור רעהו' דאתא לאפוקי שור של גוי, ואיך קראו כאן רעהו לגוי. ועמד בזה רבינו בחיי וכתב דבר יקר כי קודם מתן תורה היו כל האומות שוות ורק אחר מתן תורה שישראל קיבלו את התורה וכל האומות לא קיבלו אז נהיו ישראל רעהו של הקב"ה כביכול, וממילא אחר מתן תורה ל"ש לקרוא לגוי רעהו, וע"כ כאן עוד שייך רעהו על עכו"ם.
ואפשר להוסיף בזה עוד, כי אי"ז רק מה כי באמת משניתנה תורה הרי התווסף לישראל רעות וידידות של תורה, רעות המבוססת על ידידות ברוחניות, וכדברי הרמב"ם (פיה"מ מסכת דמאי) בביאור ענין חבר דחזקה עליו וכו' 'וכן נקראו תלמידי חכמים חברים ואולי נקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנה כי חברה לשם שמים היא' ועי'. וממילא אחר מתן תורה שהיה שייך תורה ורוחניות, אז ממילא מאז כל המושג של רעות וידידות השתנה, מכיון שיש רעות רוחנית שהיא אמיתית יותר כמ"ש הרמב"ם, וממילא אחר מתן תורה אומות העולם נתמעטו ממילא מכל המושג רעות, כיון שעתה אין להם כלל את המושג רעהו שנוצר במתן תורה בחברות וברעות שע"י תורה ורוחניות. ועי'.
(משיעורי חומש שנמסרו בישיה"ק, ע"ד הכותב בלבד)
