באבלות גופא אנו נגאלים
בענין הצער והאבלות על חורבן הבית וירושלים נראה לבאר בזה דבר גדול וחשוב, והוא שאין זה רק עם עצם האבלות וצער על החורבן דאמנם כן בודאי צריך גם את עצם האבלות והצער, אך יש לדעת בזה נקודה נוספת, שבהצער והאבילות הזו בהן גופא אנו נגאלים, וזה חלק קשור בעצם הגאולה וכך היא הדרך להגאולה ולהיציאה מן הגלות.
דהנה כתיב בונה ירושלים ה' (תהילים קנ"ז) וכן בבהמ"ז בא"ה בונה ירושלים, והיינו לשון הווה, שכל רגע ורגע בית המקדש נבנה, ועוד דהנה בגמ' ב"ב ע"ה "ושעריך לאבני אקדח כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם וכו' ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד וכו' לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות וכו' אמר להו הני למאן, אמרו ליה שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש" ע"כ.
והנה ר' יוחנן שנים מספר אחר החורבן היה שהרי ראה את רבי כמבואר בפסחים ג' ואצל רבי היו יושבים מזקני ירושלים וכשהיו קוראין לפניהם מגילת קינות היו בוכין כדאי' בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה) והנה אותו תלמיד אדם גדול היה שהרי חזא מלאכי השרת, ועכ"פ מבואר שתיכף אחר החורבן איך שתם עוונך בת ציון מיד התחיל בנין ירושלים, והנה יש להבין שענין בנין זה אי"ז רק כפשוטו שזה עומד ונבנה, רק שאלו ענינים רוחנים גבוהים שיש לכל אחד באופן פרטי להשקיע בבנין זה וכל אחד ואחד לפי גודל עמלו כמה שירבה כך נבנה עוד שכן הגאולה טיפין טיפין באה וכמה שכ"א משקיע כך נבנה והולך בית המקדש.
ואיתא בגמ' תענית (ל' ב')" שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה", ובפשטות זהו שכר להמתאבל שיראה בשמחתה ולעומת זאת, זה שאין מתאבל יפסיד השכר וכמו שראיתי לאחד מהמשגיחים ז"ל בדור העבר שמבאר הענין כצבא שיוצא למלחמה ולאחמ"כ כשניצחו הרי כל מי שמתאמץ יותר בהמלחמה מתקדם יותר בדרגות השלטון והכי נמי כל המתאבל על ירושלים כך גודל חלקו לראות בשמחתה, אך להנתבאר יש להוסיף בזה דלא רק שזה קבלת שכר לפי גודל האבלות שנתאבל אלא שעצם האבלות זהו חלק מבניין ביהמ"ק וכל תוספת אבלות וצער זה הוא אבן ונדבך בבנין הבית וממילא שכך הוא גודל מה שזוכה ורואה בשמחתה, עם מה שהוא עצמו הוסיף בבנין והכל לפי הכמות והאיכות שהצטער כך נבנה הבית וכזאת היא גודל זכייתו לראות בשמחתה כי האבלות והבנין חד ענין הוא.
באבלות גופא אנו בונים ירושלים וע"כ איקרי מועד
והנה בשו"ע איתא דט"ב איקראי מועד וא"א תחנון, והדברים צ"ב הכי מועד הוא זה? דהאמנם שלעתיד לבוא זה יהא מועד אך מ"ש לומר שכהיום הוא מועד? ומה שהביא שם בפוסקים שילפינן זאת מקרא דכתיב קרא עלי מועד, צריך להבין הא המשך הפסוק הוא לשבור בחורי, והכי זה מועד לשמחה? וצ"ב.
ונראה מזה דהן הדברים אשר דיברנו שבהאבלות גופא נבנה הבית ועצם קביעת ט"ב לאבלות ולבכי הוא הוא בנין בית המקדש ועיקר קביעותו הוא לשני דברים שהם אחד, האבלות על חורבן בית המקדש וגם שאבלות זו הדרך והאופן לבנותה. וקרא מפורש דיבר הכתוב באיכה בכו תבכה בלילה וגו' שזהו הבכי והאבלות ואחר כך אל תתני פוגת לך וכו' אל תדום בת עיניך וגו', קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. וזה כבר חוץ מהאבלות אלא עצה היאך הדרך להיגאל, והדרך הוא אל תדום בת עיניך ושאי אליו כפיך ובעי תשובה ותפילה יחד עם הבכי והאבלות וזהו עצה איך לקרב את הגאולה.
והנה בישעיה (פס"ב ו, ז) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ וגו' וברש"י רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה. ובגמ' מנחות (פ"ז ע"א) מאי אמרי וכו' אתה תקום תרחם ציון ע"כ.
בכל צער נעשה בעל דבר בבנין ירושלים
ובכל זה חזינן שיש הנהגה כזאת שהעמידו מהשמים שומרים על ענין החורבן שיזכירו ולא יחרישו עד שישוב ויבנה כי זהו חלק מהגאולה וכלשון רש"י מלאכים וכו' על חורבנה לבנותה, ואמנם זה היה בבית ראשון אך בשם מהר"י אייבשיץ כתוב שבחורבן הראשון כלול החורבן השני, ועכ"פ מופקדים הם על הבכי והנביא אומר להם אל תחרישו ואל תתנו דמי לו כי זה חלק מהגאולה וזו הדרך להיגאל.
ואאמו"ר זצ"ל אמר בשם המשגיח ממיר ר' ירוחם שמעלת כלל ישראל הוא שלא פתחו המזוודות באמצע הגלות ואף פעם לא חשבו לישב באופן קבוע אלא תמיד ישבו על משאם כיושבים באמצע הדרך, וכהיום יש שרוצים להרגילנו אחרת וצריך לדעת להיזהר מזה כי יש להתנהג כל הזמן במצב של אל תתנו דמי לו כי כך היא הדרך לגאולה.
ודברים מפורשים הם ברד"ק שם שכתב: דרך הדרוש בזה ידוע שהשומרים הם המלאכים והם מתפללים לקל על ירושלים שישיבנה ליישובה ויש מפרשים כי השומרים הם אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלים וגם יש לפרש על כל ישראל בגלותם שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלים ומזכירים בונה ירושלים ביום ובלילה בתפילותיהם ובברכותיהם וכו' עיי"ש, וא"כ לכל הפחות בט"ב יש להרגיש בעל דבר בזה, ועל כל אחד ואחד לדעת שכל תוספת צער שיש לו מהתענית או שמתבונן יותר באמירת הקינות והאיכה, וכן נלע"ד כל המתבונן בצערם של ישראל בכל הדורות עד ימינו בכלל, כל זה בכלל צער החורבן ובזה מקיים הקרא דאל תתנו דמי לו, וכל דבר אפילו מעט יותר עמוק שיוסיף האדם להצטער ולהתאבל הרי למעלה יודעים איכות הדבר ובזה נעשה עוד יותר לבעל דבר בבנין ירושלים ובזה עלינו לדעת ולהתבונן שהאבלות והצער זו הדרך לבנין ירושלים.
כל דמעה ובכי נשמר
ובגודל מעלת הבכי הנה בקינות כתוב (קינה כ') הטה אלוקי אוזנך לבוזה ומלעגת מה תוחילו ואינו נבנה ושמע בכית מספידים וקוראים ומחכים מתי יבנה וכו', והלשון הוא ושמע בכית מספידים והוא כמו שמע קולנו, והפירוש שבשמים שומעים ומקבלים בכיה זו, וכמו שכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו (שבת ק"ה) וודאי שעל חורבן הבית ה"ה, ולא רק על זה אלא גם על בית ישראל שנפלו בחרב ועל גדולים וצדיקים וחסידי עולם וסתם ישראל כשרים וזה צריך להתבונן ולדעת שהבכיה הזאת נשמעת ומתקבלת ובזה נבנה ביהמ"ק, אולם יש לידע שכל זה הוא משום ש'מה תוחילו ואינו נבנה' מכיון שאנחנו מחכים אנו בוכים כי לולא קוינו וציפינו שוב אין אנו בוכים.
העבודה הזו נעשית על ידי כל אחד ואחד מישראל
ובירמיהו פל"א, כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם, וע"ש ברד"ק מה שהביא מהמדרש ועוד יש דרש כי דרך קבר רחל הולכים בגולה ע"כ אמר רחל מבכה על בניה ודרשו על זה פסוק ותקבר בדרך אפרת ואמרו מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש שהגלויות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הד"ד קול ברמה נשמע וגו' עיי"ש, ומבואר שהיו צריכים לבכי על קבר רחל וכדאיתא גם שהאבות באו לבכות על קברה וזהו היש שכר לפעולתך, גם הפעולה של מסירת הסימנים כמו שפירש"י, וגם פעולת הבכי שזהו המקרב והמביא את הגאולה.
ועיקר הדבר הוא כמו שנתבאר שהאבלות והצער והבכי זוהי העבודה, ועכו"א מאתינו לדעת ולהתבונן שנתנו לנו הפשוטים והקטנים להצטער ולהתאבל על דברים גדולים וקדושים כ"כ כחורבן הבית וירושלים וכ"ז משום שכאו"א הוא חלק מן הכלל ישראל ויש להתרומם עי"ז, כי אמנם יש הענין להחזיק במידת הענוה אך יש גם הענין של תפארת ורוממות דקדושה ולא לתת לדעות קטנות להכחיש הדבר אלא יש להכיר מעלתינו הגדולה בזה שהיא לכל יחיד ויחיד מאיתנו ולהתרומם בזה.
לכל אחד יש את החשבון שלו, וכל התאמצות אפילו הקטנה ביותר מצטרפת
עוד רגע אדבר מענין המחשבה שיש מי שתופס כי מה בנין ביהמ"ק נוגע אליו והרי זה ענין לגדולים וחסידים וכי בגיני יבנה או לא ומה אוכל להוסיף או לגרוע? והאמת שאין הדבר כן אלא שלכל יחיד ויחיד יש את החשבון שלו בשמים ואפילו בדברים גדולים כל כך כהיציאה מהגלות וכבנין בית המקדש לא נעלם החשבון גם של האדם הפשוט ביותר. וכשישוב ה' על עמו ג"כ ישוב לכל יחיד ויחיד על פי החשבון הקטן ביותר ושום חשבון לא יוותר, וזאת יש לדעת שאם מתאמץ האדם אפי' מעט יותר כ"ז כבר מצטרף להחשבון, ואיתא ושכנתי בתוכם בתוכו של כל אחד ואחד, כי השראת השכינה בביהמ"ק זו השראה על כל יחיד ויחיד, וכל עבודה והתאמצות של כ"א מצטרף לחשבון, ולא שייך לברוח מזה, ומה ששייך כן זה להתפלל ולקיים דברי הפסוקים ומה שחז"ל הורו לנו בעבודת היום שזו הדרך לגאולת ישראל וכל זה דווקא בצירוף תיקון החטאים ובזכות זה נזכה עוד היום לבנין בית המקדש ולראות בשמחת ירושלים.
(ביאורים ושיחות)
