העובדות, ההוראות וההנהגות, הם מה שראיתי בעיניי או שמעתי באוזניי מרבנו הקדוש זצ"ל, או ששמעתי מאנשים נאמנים. השתדלתי לדייק, אבל יודעני בעצמי שא"א לדייק עד הסוף, ומסתמא ישנם פרטים שאינם בדקדוק בתכלית, ועימי תלין משוגתי, ויהא רעווא מלפני אבינו שבשמים שיהיו הדברים לתעלת ולחיזוק בתורה ובעבודת ה'.
כשאנו באים להתבונן וללמוד קצות דרכיו של רבנו זצוק"ל אין לנו להשלות עצמנו שנוכל למצות מידותיו, כי מלבד שהיה טמיר ונעלם, ועשרות שנים היה ספון בביתו, וגם בשנים האחרונות שהבית נעשה הפקר לכול, היה הנסתר שבו רב על הגלוי, ואנו קטני קטנים לא יכולנו להבין הלך רוחו ומחשבתו, ובכל יום ראינו כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו מחשבותיו ממחשבותינו, והיה חי באופן אחר לגמרי, מרומם יותר ונאצל יותר.
באהבתה ישגה תמיד
דבקותו בתורה היה מבהיל על הרעיון, עוד מהיותו בשווייץ. פעם פגשתי זקן שזכר אותו משווייץ, וסיפר לי שרבנו היה לומד יומם ולילה, נדמה לי שסיפר שכלל לא היה הולך לישון, אלא היה נרדם על הסטנדר, והוא ידע לחזור על הניגון איך שרבנו היה לומד שם. ב'שבעה' הייתי נוכח שאחד סיפר שהיה רבנו לומד בחברותא בשווייץ שש עשרה-שבע עשרה שעות רצופות במעל"ע, ורק לתפילות היו מפסיקים.
ובבני ברק סיפר ר' ישראל שיינפלד שיחי' [שביתם היה ברח' אליהו הנביא מאחורי דירת רבנו, וחלונותיהם היו פתוחות לחלונות רבנו] שמעולם לא ראוהו הולך לישון, בלילה מאוחר היה ליד הסטנדר, לפנות בוקר מוקדם היה ליד הסטנדר. ועל תקופה אחרת סיפר הג"ר מאיר הוניגסברג שליט"א שזוכר את רבנו לילה אחרי לילה לומד כל הלילה בביהכ"נ "דברי שיר" מסכת יומא. וכל לימודו היה בעיון ולא היה אצלו מושג של לימוד בשטחיות.
סיפר לי בנו הגר"מ שליט"א, שבעת שנסע עם אביו למקסיקו התאכסנו בבית אדם אחד, ושם הבניינים מוקפים חומה, אולי גובה שלושה מטרים, מפני יראת שודדים וכו', ופתאום בלילה רואים בחור שקפץ מעל החומה לבפנים, ומאוד נבהלו, והבחור סיפר שגר במרחק עצום משם, אינני זוכר כמה, ושמע שרבנו הגיע, ומבקש רק לראותו לומד, וכשראו שכוונתו רצויה נתנו לו לעמוד מרחוק ולראות את רבנו כל הלילה לומד, והבחור עמד ועמד והסתכל, ולמחרת כשרבנו נסע לשדה התעופה, אמר הבחור לר' משה שהתפעל מהלימוד, אבל יש לו שאלה על רבנו, שראה שבאמצע הלימוד הפסיק כדי לכתוב הקדשה על ספר לבעה"ב, ואחר זמן הפסיק באמצע הלימוד כדי לסדר עוד איזה דבר, ואיך זה שמפסיק באמצע הלימוד? כך תמה הבחור…
השיבו הגר"מ: אני אסביר לך, רבנו פשוט מאוד כל הזמן יושב ולומד, ממילא כל מה שיעשה הוא באמצע הלימוד, הוא מתפלל באמצע הלימוד, הוא אוכל באמצע הלימוד, הוא הולך לישון באמצע הלימוד, וממילא גם כל סידור שמוכרח לעשות הוא באמצע הלימוד.
דקדוק ההלכה
דקדוקו בהלכה היה נורא. סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל [שכידוע הוא עוד הכיר את רבנו לפני שנתפרסם, והיה שואלו רבות בהוראה], שפעם יצא לו לדבר עמו על כמה מהנהגותיו בענייני שבת, ואמר הגרב"צ: אינני יכול לספר את חומרותיו בענייני שבת, אבל דבר אחד אני כן יכול לומר, שחומרותיו הם של מלאכים… והוסיף ואמר, שרבנו אמר לו שאפי' אשתו לא יודעת מזה…
מאוד עניין אותי לדעת מה היא דוגמא של חומרות של מלאכים, ופגשתי תלמיד רבנו משנת תשכ"ד, וסיפר לי שרבנו במשך השבוע היה מרבה למרוט בזקנו, אבל בשבת, מכניסת שבת עד צאתו [חוץ מזמני האכילה], היו ידיו כפותות לאחוריו פן יבוא לתלוש בזקנו…
בהזדמנות אמר רבנו, שכל השבת הוא נזהר בכל דבר שנוגע ומזיז אם מותר ע"פ ההלכה, ובכל זיז היה לו חשבונות עצומים. אמר לנכדו הנה נשאר על השולחן השקית הריקה של הלחמניות, האם מותר להזיז את זה, ואמנם הוא כלי שמלאכתו להיתר, אבל גם כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך (עיין שו"ע סי' שח ס"ד), וכן כיו"ב הרבה. וכמה פעמים היה אומר שאם אדם הצליח לעבור את השבת בלא שום חילול שבת, צריך לעשות קידוש…
הנטילת ידיים שלו היתה עבודה שלמה, לפעמים היה לוקח עוד יותר זמן מכל הסעודה [הרי היה אוכל פת רק בשבת], בפעם הראשונה שראיתי סדר הנטילת ידיים שלו התפעלתי כל כך, עד שלא עצרתי בעצמי, ואמרתי לרבנו הלוואי שאזכה גם אני ליטול ידיים כך. אמר לי רבנו אל תלמד ממני, אני נוטל כך מפני שאינני יודע… אח"כ למדתי כל הל' נטילת ידיים, והלכתי לראות את הנט"י של רבנו, ולא הבנתי כלל את חשבונותיו, איזה דעות ראשונים הוא חושש וכו'. בתחילה היה עיון, לראות אם יש חציצה, אח"כ נטילת יד אחת, עוטף היד במגבת וכו' וכו', ועשה הגבהה, וברכה, א"א לתאר ולשער.
אח"כ איך היה אצלו ברכה, לא היה מושג לברך שום ברכה, כולל ברכת שהכול, בלא ללבוש כובע, להתיישב במנוחה, לשהות קצת, ואז התחיל את הברכה כמונה מעות, כשאמר ה' היה שהייה קצת, וכן באלקינו, ושוב היה ממשיך כמונה מעות עד סוף הברכה, [ואולם כשהיה צורך, היה מברך בכזו הסתרה שכמעט לא שמו לב שמברך. וזכורני, שפעם בא מבחוץ לסוכה, והסתכלתי היטב לראות אם מברך לישב בסוכה, והיה נראה לי שלא בירך, ושאלתי האם בירך על הסוכה, ואמר שכן, והיה זה ממש בבחינת הא דאמרי' בברכות (יג:) שכשרבי היה מעביר ידיו על פניו קרא ק"ש].
בכלל הפחד שלו מפני ברכה לבטלה היה נורא. פעם אמרו בשיעור שצדיק אחד מדורות קדמונים אמר שמשתוקק שפעם ישכח ויברך בטעות על תפלין דר"ת, כדי שיקיים מצוה זו בברכה. ואמר רבנו: ואני אומר שיותר עדיף לאדם שלא להניח תפלין דר"ת כל ימיו, אם יש חשש שפעם אחת יברך ע"ז ברכה… [והרי ביטלו מצות שופר דאוריי' לכל ישראל כשחל בשבת, פן יבוא לאיסור טלטול].
אם אירע והיה מדבר באמצע האוכל, פעמים רבות שוב לא המשיך לאכול, שחשש להיסח הדעת ולספק ברכה. וזכורני לעת זקנתו כשהייתי בא פעם בשבוע בארוחת הצהריים שלו, ידעתי שאסור לי לדבר עמו באמצע, כי אז כבר לא היה ממשיך לאכול, והיו אומרים לו הרי רבנו אוחז את הכף ביד, היה אומר מה אתה חושב שכשמחזיקים הכף לא יכול להיות היסח הדעת…
באחת השנים כאשר חזר ביוה"כ מ"גאון יעקב" לביתו, ונכנס בטעות לתוך מים ונרטבו הגרביים [שהיה הולך בלי נעלי בית], תיכף ומיד הורידם. ולא עשה חשבון שאין מפרק ומלבן, אלא מיד הסירם, והלך בלא גרבים עד הבית.
הפלא היה שלמרות כל הדקדוקים האלו, היה האדם הכי רגוע שיש, ללא דוק של עצבות, לא עננה של מתח, והכל בשמחה אמתית ובמנוחה.
דקדוקי ממון
זהירותו בממון חברו היתה עד להפליא.
מפורסם המעשה, שפעם נתנו לו סכום גדול בפורים על מנת שיתנו לאברך מסוים, והניחו בארון ונגנב משם. ואח"כ חיפש וראה שנעלם, מיד פנה להרב נויבירט שיחי' וביקש הלוואה ע"מ לפורעה משך כמה חודשים, ונתן לאברך את הסכום, ואמר: מסתמא הייתי פטור, כי אני שומר חינם. אבל לחסוך שאלה אחת מיותרת בבי"ד של מעלה, כדאי גם ללוות חמישים אלף דולר.
ופעם כשחזר מבית החיים, ואחד נטל ידיים, וכיון שאין מוסרים הספל מיד ליד, לא הגישו לרבנו ביד, ואף לא רצה להניח על הרצפה, כדי שלא יצטרך להתכופף, והניחו על מכונית שחנתה שם, אמר לו רבנו: יש לך רשות להניח הספל על המכונית? ולא נחה דעתו עד שהורידה על הארץ. כן שמעתי.
סיפר לי הרב ליוש הי"ו [שהוא ואביו היו מתעסקים בהדפסת ספרי רבנו] שבכל פעם כשהיו מביאים ספר חדש של רבנו היו שותים ביחד "לחיים", ורבנו היה משלם תיכף עד הפרוטה האחרונה. ופעם אחת באו עם ספר חדש, ורבנו היה צריך לשלם להם 15 אלף ש"ח, ונתן מעטפה עם הכסף, ואמר להם לספור, והיו שם רק שמונת אלפים, ורבנו מאוד דאג שצריך לשלם, ואמר שיסדר כסף עד הערב ממקום אחר וכו'.
ומה באמת אירע, שהיה לרבנו שלוש מעטפות, באחת – שבעת אלפים ש"ח, ובשנייה – שמונת אלפים ש"ח, ושתיהם היו מכספו, [כי רבנו בשום אופן לא הסכים להשתמש בהדפסת ספריו מכסף של אחרים] ובמעטפה השלישית היו כספי צדקה, ורבנו רצה לצרף השבעת אלפים עם השמונת אלפים, ובטעות הניח הכסף במעטפת הצדקה, וכשנודע לו, לא רצה בשום אופן להוציא השבעת אלפים ש"ח ממעטפת הצדקה, וכמה שהוכיחו לו שכסף זה אגוד לעצמו בגומי, ולא היה במעטפה כזה סכום, היה ירא מלהשתמש בזה (עיין ע"ז יז:).
ופעם שמעתי ממנו בעצמו שאמר שיש לו בחיים שתי גזלות בלבד: האחת, שפעם הביא לו הג"ר שלמה סובול זצ"ל ספר, והיה צריך לשלם לו ולא הספיק, וכבר נפטר. והשנית – שבהיותו באיטליה היה איזה אופן לשלוח דברים בדואר מבלי לשלם עליהם. וכן עשה, והוסיף: את הכסף שהרווחתי לא נטלתי לעצמי, כמדומני שאמר שנתן לנזקקים, אבל מה יהיה? אבוא לעולם האמת, ומוסוליני יתבע אותי לדין תורה… מה אעשה? וכמה שאמרו לו שזה בגדר טעות מותרת וכו', לא נחה דעתו.
ואמרתי לעצמי, לפחות את הגזל הראשון אעזור לו לתקן, באתי לאחד הבנים של הגר"ש סובול, ושחתי לו את צערו של רבנו, אמר לי אתה יודע כבר כמה פעמים שלח לנו, וכבר מחלנו לו וכו'. גם ראיתי כתוב שאת התשלום על הדואר באיטליה שלח לשלם… וסיפר לי אחד מגדולי התלמידים שרבנו אמר לו שנמנע מלהיות עד בקידושין, כי ירא שמא הוא גזלן ופסול לעדות…
פעם אמר החזו"א לרבנו אופן המותר שעי"ז אפשר להצהיר על הכנסה פחותה, וכך עשה, ובכל זאת לאחר זמן לבו נקפו, ושלח את מו"ח (הגר"ש שטיינמן) שליט"א לשלם בבנק כל ההפרש. והפקיד לא הבין מה רוצה, ואין כזה דבר בבנק. עד שראה שאם יתעקש לשלם ייטול הפקיד לעצמו, ואז חדל.
הי עניו
על גודל ענוותנותו אוכל להאריך ולכתוב ספרים עבי כרס ולא אסיים. בהסכמה לספר "שלמי יוסף" שיצא לאור ע"י אברכי כולל פוניבז' כתב להם רבנו בזה"ל: "לא באתי בתורת מסכים ואיני ראוי לזה כו'. והאברכים הנועדים להיות גאונים צוללים במים אדירים כו', ואיני ראוי להיות מסכים, אבל היות שאני זקן שבחבורה הטילו עלי לכתוב כמה מילים". זהו, הזקן שבחבורה…
זכורני כי פעם לאחר שאמר שיחה מאוד חזקה בכולל, נכנס אצלו הגרמ"נ סגל שליט"א, ואמר לו ששיחתו היתה מאוד חזקה. נענה לו רבנו: "דע לך, כי בכל פעם שאני מוסר שיחה בכולל, הנני מלא בושה וכלימה, שהנה יושבים כאן אברכים ללא משרה, ללא כבוד, וכמעט ללא כסף, ולומדים ביגיעה, מחזיקים את העולם, ואני יש לי משרה וכבוד, ומקבל משכורת, ואני בא לומר להם מוסר, בושה תוקפתני".
כך ראה את עצמו עד סוף ימיו, למרות שיגע בתורה לשמה קרוב למאה שנה, ועבד את בוראו בקדושה כחד מקמאי, הרגיש בעצמו כאדם פשוט שאינו ראוי לדבר בפני האברכים!
עובדה הווה ופעם נכנס לשאול שאלה הרב … שליט"א, וכשיצא עמד בפתח, והיה נראה לרבנו שהוא קורא לו לדבר עמו בחוץ, ותיכף ומיד קם רבנו מהכיסא כדי לדבר עמו בחוץ, והלה נבהל, ואמר ח"ו לא נתכוונתי לזה. רבנו לא היה לו הו"א שאם אברך קורא לו שלא ייצא אליו לדבר עמו…
בריחתו של רבינו ממחלוקת
לא אשכח כשחזר בנסיעה הראשונה מאמריקה, ומיד יצא למסור שיחה בישיבת "גאון יעקב", והצטרפתי לנסיעה, ובדרך ראיתי שכל מה שרבנו אומר, מקליטים, והיה אכפת לי, ושאלתיו: ביקשת רשות מרבנו? ואמר לי שהראש ישיבה אמר לו: הרי כל מה שאני אומר אני אצטרך למסור ע"ז דין וחשבון בשמים, ואם אינני מתבייש מן השמים למה אפחד מהקלטה, ואם יש לפחד, יותר צריך לפחד מן השמים.
היה ידוע בבית רבנו שבשבוע פרשת קרח אין לדבר עמו שום דבר שייתכן ממנו זיז ושמץ של עניין מחלוקת, כי ראה מהניסיון שכמעט כל שנה בפרשת קרח מתחדש איזה מחלוקת, והיה ירא מזה כמפני אש. ולפני שנים ספורות באתי בשבוע פר' קרח לשאול על איזה עניין נחוץ של צדקה, ואמרו לי אין לך מה לשאול, על כאלו שאלות רבנו לא עונה השבוע, ובכל זאת שאלתי, ורבנו שותק, ושוב שאלתי ורבנו שותק, והוכרחתי לשאול פעם אחרת.
תביעות נוראות
מעצמו תבע רבנו תביעות נוראות, עד זיבולא בתרייתא, בדקות ובדק מן הדק עד אין נבדק, אבל ביחס לאחרים היה לבו מלא אהבה, ומזכה אותו זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות העגלה חטאיו.
סיפר לי הג"ר יצחק גרודז'ינסקי שליט"א שזוכר את רבנו עומד לפני החזו"א, בכזה מורא והכנעה, שאי אפשר לתאר. ובכל זאת לפני כמה שנים ביארצייט של החזו"א, לאחר תפלת שחרית ביקש רבנו מעשרה שיסעו עמו לבית החיים, והלך וביקש מחילה על קברו כדין המבקש מחילה מנפטר. כנראה חשש על איזה זיז של חסרון בכבודו. וכשסיפרו זאת להגר"ח גריינמן זצ"ל, השתומם כל היום, איך אדם בגילו, במעמדו, לאחר כ"כ הרבה שנים, מתאמץ לבקש מחילה בעשרה על איזה זיז.
וסיפר הג"ר דוד'ל פרנקל זצ"ל שפעם נכנס למרן החזו"א זצ"ל, ובדיוק רבנו יצא, שאלו החזו"א: ראית את מי שבא, הער איז א הייליגע יונגרמן [הוא אברך קדוש]. כבר אז, כשהיה לפני גיל ארבעים, הגדירו החזו"א כאיש קדוש…
אם נבוא לתאר מה היו דרישותיו מעצמו, הלא הוא להשתומם, כמעט לא היה יום כשהיה ביחידות עם נכדו חביבו הגר"ג הוניסברג שליט"א, והיה רבנו מתאונן במרירות: מה אני עונה לקב"ה, כשישאל אותי: וכי זה מה שצפיתי שייצא ממך. בכלל הוא הרגיש את הדין של מעלה כמו דבר שעומד כאן מאחורי הדלת, וחי את זה בפחד נורא, וכן היה מתאונן. ופעם אמר: כשאבוא לעולם האמת, ואבא שלי ישאל אותי וכי זה מה שצפיתי שתצא, מה אני אענה לו?… כך כפשוטו, מה אני עונה לאבא שלי על זה…
והתחיל הנכד לומר, הרי רבנו מחזיק את כל עולם התורה על כתפיו, כל צרות הדור וכו' וכו', אמר לו רבנו, בגמ' בפסחים (דף נ:) איתא רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה. ואמר, כשעושים שלא לשמה, אדם עולה לשמים והמצוות מתחילים לעלות יחד עמו, ונעצרים לפני השמים, יותר לא יכולים לעלות, ונשאר ערום ועריה, וכמה פניות נכנסים.
