כתבות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

מתו בעטיו של נחש

הספד מר על מרן שר התורה

מתו בעטיו של נחש

איזה אסון, מורי ורבותי, אנחנו לא יודעים כמה אנחנו חיינו על חשבונו. הוא הרי קיים את כל העולם ממש, בודאי את כולנו, מי יכול להספיד את רבי חיים? כמה דברים אפשר לתאר, כמה דברים אפשר להסביר מכל ההנהגות שלו פה ושם, אבל איך נספידהו, והלא קטני קטנים אנו ליד דמות הענק הזאת. 

רבי חיים נלקח בחטף, נעלמת מאיתנו, ללא שום התרעה, ללא שום הודעה, אי אפשר היה אפילו להתפלל בשבילך, מי יודע אולי זאת היא הסיבה. 

בעיני ובעיני שכמותי רבי חיים הוא אחד מאלה 'שמתו בעטיו של נחש'. בעיני, הפסוק 'כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' לא נקרא עליו בסימן קריאה אלא בסימן פליאה, כי אין צדיק בארץ אחד אשר לא יחטא? אולי יש יותר מצדיק אחד, אבל עליך זה נקרא בסימן פליאה. אבל זה רק בעיני, כי אינני יכול ומסוגל לדעת את הדברים האלה. אבל הרי יש מושג כזה של 'מתו בעטיו של נחש' ואולי גם אותך צריך להכניס בקבוצה הזאת. 

רבי חיים וחטא? זה הרי לא מתחבר בכלל, רבי חיים זה מצוות! רבי חיים זה אמונה! רבי חיים זה ביטחון! רבי חיים זה תפילה! רבי חיים זה ברכה!. 

מה נעשה בלעדיך? מי ימלא מקומך? הדור קשה, המאורעות קשים. וכמה אנשים בדיבור שלך, בברכה שלך, בהבטחה שלך, הרגעת. בשקט קולך היית אומר כאן בבני ברק לא יקרה שום דבר. ולא קרה שום דבר. כמה פעמים באו לשאול אותך הייתה מלחמה כבידה בארץ, לעלות לירושלים? בבני ברק לא יקרה שום דבר, הייתה תשובתך. כך אמרו בשמך. ואנשים נרגעו מזה. וכך הווה. אבל לא רק את בני-ברק הצלת, אלא הצלת את כלל ישראל כולו. 

כי סר לראות

חז"ל אומרים על הפסוק בשיר השירים "סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים" מה אלו עשישות? אלו אישות. אישות קטנים. ומוסיפים לנו חז"ל דוגמא לעשישות אלה, באלו אישות מדובר כאן? אומרים חז"ל  באש אברהם. באש מוריה. ובאש הסנה. בג' מקומות אלו היה אש, אצל אברהם היה 'ויעקד העצים' במוריה היה האש הגדולה של מתן תורה, בסנה היה והנה בוער באש. אבל מה שייכות כל אלו.   

על מה אמרו זאת חז"ל? על הפסוק 'ויבא אברהם לספוד את שרה ולבכותה' ועל זה אומרים חז"ל שהייתה שרה אחת מאלה שהיו 'סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים'. זה מובן, שאם יש דבר טוב על אברהם אבינו הרי זה שבח על שרה גם שהרי בלי שרה אימנו אין אברהם אבינו. וזאת אני מבין. גם את אש מתן תורה של עם ישראל, אפשר להבין כשבח על שרה. 

אבל מה היה ענין האש של הסנה? מה היה שם? איזה דבר טוב ניתן שם? מה נאמר שם? הלא אפילו לא הראו את הסנה לאף אחד. רק מרצונו הטוב משה רבינו בא לראות את הסנה. פלא. זה שבח על שרה, בשלמא מעלתו של אברהם ומעלת עם ישראל במקדש ובמשכן. אבל שבמצרים היה סנה? מה יש בסנה?.  

דומה, שמה שהיה בסנה זה דבר גדול מאוד. בפרשת הסנה מבואר שלמשה רבינו עצמו כלל לא אמרו שיילך לראות את הסנה. אדרבה, ציינה התורה "ויסר לראות". אך ה'ויסר' הזה אין לנו מושג מה טמון בו! הרי משה רבינו לא רצה ללכת, משה רבינו לא עשה תנועה מיותרת. 

אף מצינו על הילוכו של משה לסנה במדרש שנחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר צוארו עיקם וחד אמר ג' פסיעות פסע. זה הוא הויסר! כי משה רבינו לא סובב צוארו לריק! אלא זו הייתה ההשתוקקות. זו הייתה העובדא שמשה סבר שיש שם בסנה סודות של כל הבריאה כולה. במהלכים של כלל ישראל כל הדורות. ואז הוא החליט לסור. 'ויסר' לראות. והויסר הזה נתן את הזכות הגדולה שנאמר עליה 'עשישות'. 

מורי ורבותי, למה אני אומר את זה? מי יכול לתאר את ההשתוקקות של רבי חיים לתורה… כל חייו היה השתוקקות לתורה, כל היום שלו היה מחולק לפי הצרכים של התורה, הרי אין לך אדם עסוק  בעולם מרבי חיים, עוזר לכולם, מברך את כולם, תורים גדולים מתארכים אצלו בבית. אבל הוא לא מוותר כי הוא זה על משהו מתורה. כל מי שהביא לו איזה דבר תורה חדש מיד עיין בזה, כמה וכמה רגעים, ויותר מזה לפעמים.  

מי שראה, והרבה הרבה ראו איך שהוא יושב עם הקרטון, הישר, שמראה לו בדיוק באיזה שורה הוא אוחז, באיזה שורה הוא לומד. שבעה דפים ליום! לא לאבד אף מילה. 

ההשתוקקות הזאת של רבי חיים, ההשתוקקות הזאת, הוא פשוט 'בלע' תורה. הוא חי מתורה. ראינו מתמידים, ראינו משתוקקים, ראינו מהמין הזה כמה וכמה ב"ה, אבל לא ראינו כמו רבי חיים! רגע, לעמוד בלי כלום, רגע שלא מתוכנן עם התורה – אין! נורא נוראות!.  

איני רוצה לומר לכם, אך שמא זה לא פלא שהוא זכר את כל התורה כולה ממש על דיוק של מילה. אני לא יודע מאיזה סיבה, אולי זו מסיבה אחרת, אינני יודע. אבל המצב הזה של הידיעה שלו, זה הרי היה פלא. כל התורה כולה! תורה שבכתב דרך ספרי הקודש, כתבי הקודש, כל נ"ך כ"ד ספרים, כתבי הקודש, משניות, גמרא, שום טיפה לא נשמטה. הכל נקלט אצלו. כשהיה נשאל האם מילה פלונית כתובה, היה אומר בבלי לא, ירושלמי לא, מדרש לא. אז זה לא נמצא! וזה לא נמצא. 

ואם היה אומר פעם אחת – נמצא אך המובן הוא אחר, מה אתם אומרים על זה? אני מדבר על מעשים שהיו. מאיפוא כל זאת? איך? הרי זה כבר עבר את הגאונות… זה נכנס לשאלה של 'היכי תימצי' איך זה יכול להיות?. ויכול להיות, שזהו רבי שמריהו יוסף חיים בן רבי יעקב ישראל, הסטייפלער. יכול להיות. 

יקרות הזמן

אבל רבותי. למה לא תגידו פשוט, אם לא מפסידים אפילו רגע לריק, אז אין כאן שאלה. כי רגע הוא זמן. וכל הזמן מתוכנן בשביל תורה. הרי לא היה רבי חיים – בלי תורה. יכול להיות שצריך להיות באיזה מקום. וכשהעינים פתוחות מסתכלים. רבי חיים עם עינים פתוחות ולא מסתכלים בתוך ספר. לא היה. 

ראו, האם אפשר להפסיק לתאר את זה? את מה שאו אצלו, את יקרות הזמן! הדבר הכי זול בעיניהם של בני אדם, זה זמן. אין פחד על הדבר היקר ביותר עלי אדמות. אבל רבי חיים! במליארדים לא היו מסוגלים לקנות מאיתו זמן. אך ורק אם על פי דין צריך, ואם זה יועיל לתורה. בלי תועלת לתורה אתם לא יכולים לקנות ממנו רגע במליארדים. כשהיו חשבונות של תורה, לעזור לתורה, אז הוא נתן מכתב, נתן חתימות. עזר לבני אדם, נתן ברכות. אבל בלי החשבונות האלה, שצריך, אז אין בזבוז של חלקיק רגע אצל רבי חיים, אין. 

המדרש אומר כשאברהם אבינו לקח את בנו לעקידה, אברהם הגיע לדרגות כאלה, שדבר ד' הוא חשבון כל החשבונות. את הקושיות תשאיר בצד. ואף שיש קושיות, וקושיות של ממש. והוא ישאל את הקושיות, אבל זה אחרי שהוא יקיים את מה שהרבונו של עולם רוצה מאיתו, הוא ישאל אותם ב'הלכות תלמוד תורה' אך לא במילוי רצון הבורא עולם. 

כמו שהסביר רבינו חיים הלוי על שני כתובים המכחישים זה את זה 'עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם' הפשט הוא, שרק אחרי שיש כתוב השלישי רק אז אפשר לשבור שני קושיות של שני כתובים המכחישים זה את זה. אבל אם אין 'כתוב השלישי' יישארו הכתובים מכחישים, כך זה יישאר. אף שאתה לא מבין. 'עד' שיבוא הכתוב השלישי – אומר רבי חיים 'עד' אז אסור לך לשאול. רק אז מותר לך לשאול. לא שאז יבוא התירוץ, אלא אז מותר לך לשאול. 

היו לאברהם אבינו קושיות גדולות כמו שאחז"ל, 'תמול אמרת לי ביצחק יקרא לך זרע והיום אתה אומר העלהו לי לעולה' ורש"י מביא התירוץ על זה אחרי שאמר לו להוריד את יצחק, 'אסיקתיה וקיימת דברי ועתה אחיתניה', אמרתי לך רק העלהו. אבל עד אז אברהם אבינו לא שאל. הפשט הוא שכשיש קושיא אז יש תירוץ, אבל כל עוד שהיה לאברהם את השליחות לא היה לו קושיא אז גם לא היה תירוץ, לא היה נוגע למה שהבורא עולם ציווה.  

ואברהם הוא היה בעלה של שרה אימנו. ועליה אומר אברהם אבינו בהספד כל שעשיתי הוא תודות לך שרה רעייתי, אני מבין גם את 'מוריה' כל מה שנכלל במוריה בית המקדש כהונה גדולה כהונה הדיוטות, הכל, הכל. 

אבל גם גם את ה'ויסר' גם את הוירא ד' כי סר לראות, את ההשתוקקות לחכמה, ההשתוקקות לבורא עולם, למי היה השתוקקות לבורא עולם חוץ מרבי חיים?.  

מתורה יודעים הכל 

עוד נקודה אחת רציתי לומר. כתוב בשיר השירים 'מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל' אחז"ל מי זאת? שיודעת כל כך הרבה דברים נפלאים, מי זאת? אמר רב נחמן בר יצחק 'בכל עילויים שעלית לא עלית אלא מעצמך'. מה הפשט?

אני רוצה לומר פשט, מה נעשה, לא כולם יודעים מה זה תורה, יש היום אנשים כביכול 'מנהיגים' 'שרים' שהם ריקים! ריקים מן התורה שלנו, הרי זה כואב. 

כתוב כאן בחז"ל, שמי שלומד תורה יודע הכל! יודע הכל! התורה דואגת לכך שתדע יותר מכל אלו שהם כביכול יודעים. ובאמת זה מהסייעתא דשמיא הגדולים ביותר. שהתורה דואגת שהלומד תורה יידע ויבין כל מה שצריך, יותר טוב מכל מישהו אחר. אם זה נצרך לדעת.  

מי זאת עולה מן המדבר? מוקטרת מור, ולבונה, חז"ל מפרטים במדרשים מה זה מור ולבונה, כל כך הרבה דברים היא יודעת. מהיכן? מן המדבר? מה היה שם במדבר? מה למדו שם? אומר לנו רב נחמן בר יצחק כל העילויים לא עלה אלא מעצמו! הסייעתא דשמיא הגדולה שיש ללומד תורה שהוא יודע כל מה שצריך לדעת, הכל מעצמו, אין הוא צריך לשום לימוד. מי שמבין את זה, מי שמאמין בזה, אז יש לו את הסייעתא דשמיא. 

לצערינו אנשים רבים לא מבינים את זה. חושבים הם שהעולם נקבע במחיצה של הראש הקטן שלהם. יש עוד עולם! יש בורא עולם, יש תורת עולם תורת ישראל. ושם נקבע העולם. 

אומר הקב"ה 'מי זאת עולה מן המדבר' מן המדבר היא מגיעה! שום דבר לא היה שם, לא היה שם ליב"ה ושאר שטויות מעין אלו. אבל היא היא מעצמו, מוקטרת מור ולבונה, מכל אבקת רוכל. 

אבל יש לזה תנאי והוא שהתורה צריכה להיות נקייה! וכשהיא נקייה. נקייה. נקייה. היא תהיה גם עשירה. עשירה. עשירה. כמו שראינו רבי חיים. 

כמעט ולא נגענו, ודאי שלא ספדנו כראוי, אבל זה אולי מה שלמדנו מקצות, קצות, דרכיו של רבי חיים. אבל זה מספיק בשביל שנצעק וי, שנצעק גיוועלד, גיוועלד. מה שהפסדנו. זה מספיק בשביל שנצעק ונתפלל רבונו של עולם! שלח סייעתא דשמיא לבחורים נפלאים אלו, תקל עליהם שיוכלו ללמוד תורה! שיגדלו בתורה. שלח סייעתא דשמיא לכל לומדי התורה. רבונו של עולם תן לאנשים להבין שאין בן ישראל בלי תורה ואין תורה בלי בן ישראל. שנבין שמן המדבר היא מקוטרת מור ולבונה, זה מה שהקב"ה נותן ללומדים שלו בתוך הלימוד. שנבין ונפנים את זה.

מרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א

כתבות נוספות

ארון הקודש החדש בישיבת עטרת יוסף שלום מודיעין עילית
ארון הקודש החדש בישיבת עטרת יוסף שלום מודיעין עילית
ארון הקודש החדש בישיבת עטרת יוסף שלום מודיעין עילית
אשרינו מה טוב חלקינו
אשרינו מה טוב חלקינו

כבר דייקנו פעם בלשון הרמב"ם לענין ברכת ההודאה דהגומל לחייבים טובות, בחיובא דד' החייבים להודות, דמבואר בדברי הרמב"ם שם דההודאה היא רק בהולכי מדברות שהגיעו למקום יישוב ביורדי ימים שעלו מן הים או בחולה שנתרפא מחוליו, והיינו דמבואר בזה שהמושג של ברכת 'הודאה' הוא רק בסיום הנס, בעלו מן הים וכדומה, אבל באמצע המהלך אין ברכה על מה שניצל עד עתה, אף שגם זה הוא בכלל נס כל רגע ורגע. וכמדומני שבעת שרואים את התלמידי חכמים שיושבים כאן שקועים באוהלה של תורה באמת, יודעים ללמוד כראוי ודבוקים בתורה, זה זמן ההודאה וחיוב ההודאה מיום ראשית הישיבה ועד עתה. 

בהיותי בחודש אב בישיבה בטעלז בליטא, לחדש את קול התורה בבניין הישיבה הקדושה דליטא שפסק במלחמה האיומה בעקידת בני הישיבה וראשיה הי"ד, וכפי הידוע בסגירת הישיבה בעת שהגרמנים כבשו את ליטא דודי זקני הגאון רבי אליהו מאיר זצוק"ל הוציא את הספרי תורה מהארון והתפלל אז בקול בוכים ואמר, כשם שעזרנו הקב"ה להשיב את הישיבה ואת ספרי התורה להיכל פעמיים, פעם אחת אחר השריפה שהיה בישיבה ופעם אחת אחר מלחמת העולם הראשונה, כן יעזרנו ה' בפעם השלישית. וב"ה בחודש אב זכינו שהושב הבניין של הישיבה הקדושה דטעלז לישיבה הקד' בס"ד, וזכינו להיות שם, להשיב ספר תורה לארון, ולהתחיל בהקמת הישיבה החדשה שתוקם שם בע"ה. 

בכניסתנו להיכל הישיבה בפעם הראשונה שרנו את השיר "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", וזה מתפילת לעולם יהא אדם שקודם אמירת הקורבנות, והתבוננתי בזה, שלכאורה יש לעמוד על ג' הלשונות שחילקו כאן, לשון 'חלקנו' לשון 'גורלנו' ולשון 'ירושתנו', ובחילוק הלשון מבואר לכאורה שכ"א הוא ענין בפני עצמו, וצ"ב.  

והנה מצינו ברמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל, שביאר שם הא דנאמר פרשת מתנו"כ ולויה משום שאין לכהן וללוי חלק ונחלה עימך, וביאר שם כי 'חלק' הוא ביזת המלחמה שאין לכהן חלק בזה, ו'נחלה' הוא נחלת כל שבט ומשפחה בארץ, ותרוויהו אין להם לשבט הכהנים, וכ"כ פירש רש"י שם בפרשה. 

ובאמת יש חילוק במהות הענינים שבין המושג נחלה לבין המושג חלק, דהנה 'נחלה' הוא דבר מוגדר ומוגבל שכל אחד מקבל לפי מה שמגיעו, כל משפחה וכל שבט לפי מניינם, כל אחד לפי חלקו. לעומת זאת 'חלק' שהוא ביזת המלחמה, הוא שלל המלחמה, ענינו הוא כלל לא לפי מה שמגיעו, ואין הדבר מוגדר כלל, אלא כל אחד לפי מה שמשיג ואין בזה גבול. [והענין הזה של החלק, שהוא ללא גבול וללא מידה, הוא באמת המושג של חלק ישראל בקב"ה, כמו שמצינו אצל היוונים שאמרו כתבו לכם אין לנו חלק באלוקי ישראל, כי הענין הזה של החלק של עם ישראל בה' הוא ללא גבול והוא מעל דך הטבע וזה ענין ההנהגה הניסית שיש לכלל ישראל]. וזה ביאור אשרינו מה טוב 'חלקנו'. זה האשרנו – שיש לנו הנהגה מיוחדת להשיג ללא גבול, לקבל ללא מידה וללא גבול. 

אמנם גם בחלק עצמו יש מושג של 'גורלנו', שכל אחד בתוך החלק יש לו גורל המיוחד לו שהוא עצמו. גם בשלל, גם בביזה, כל אחד יכול לקבל חלק כמו כולם, אבל אפשר גם להגיע ולקבוע לעצמו גורל מיוחד, כמו שכתב הרמב"ם שבביזת המלחמה נוטל המלך מחצה מהביזה ובשאר חולקים ישראל, והיינו שגם בתוך השפע הזה של השלל יש מושג של גורלנו, שגם בתוך החלק, בתוך השפע, אנחנו יכולים לקבוע בעצמינו לעצמינו את הגורל המיוחד שלנו ועל ידו להוסיף ולזכות. 

  

איך יוכל אדם להגיע לידי כך? על ידי שאיפה, וזהו 'מה יפה ירושתנו' כשמסתכלים על הירושה שלנו, על האבות הגדולים שלנו, על הדורות הקודמים, על יופי מעשיהם ודרגתם, על המושגים הגדולים שאפשר לקבל, על ידי זה אנחנו מקבלים שאיפות, שאיתם אנחנו יכולים לקבוע לעצמינו את גורלנו, את כמה שאנחנו נקבל, כל אחד ואחד, כיון שזה תלוי בנו ובמעשינו. ובתוך השפע הגדול והמיוחד שיש לישראל שהוא הנהגה ניסית שלא לפי מה שמגיע, גם שם בידינו נוכל לקבוע לעצמינו את ה'גורל' שלנו, גורלו של כל אחד בתוך השלל, בתוך השפע הגדול, וזאת אפשר לזכות על ידי שאיפות ורצון אמיתי ועשיית כל שבידינו להגיע לידי כך, וכשאנו רואים את ירושת אבותינו את מעשיהם את גדלותם, על ידי זה נדע לשאוף ולזכות לקבוע את גורלינו, בחלקינו. ועל ג' הענינים האלה אנו מודים לקב"ה שאשרינו בכך. 

ב"ה אנחנו כעת במעמד מיוחד שההרגשה בו היא מתפרצת 'אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו'. כאן ממש אנו רואים איך הקב"ה בס"ד זיכה אותנו בשפע מיוחד, בסייעתא דשמיא מיוחדת, והגיענו לזמן הזה. הקב"ה זיכה אותנו 'בחלק' מיוחד בתורתו, באהבת תורה, ביגיעת התורה, בידיעת התורה, ביראת שמים, ובעבודת ד' מתוך שמחה. וב"ה זיכנו ה' גם ב'מה יפה ירושתנו' לראות ולקבל שאיפות ולקבל תורה מרבותינו ראשי הישיבה שליט"א, ועל ידי זה כל אחד ואחד יכול לזכות להוסיף ולקבוע לעצמו את גורלו.      

כמדומני שמיום הקמת הישיבה ועד היום הזה, אנו רואים עין בעין את החלק שהקב"ה השפיע עלינו, שתצליח הישיבה באופן שלא כדרך הטבע ממש, וכשרואים את תלמידי החכמים הבני עלייה שיושבים כאן הרי ההודאה היא שלימה. אולם אין זה סוף ההודאה, אלא רק תחילת ההודאה בעזרתו ית' ובאהבתו, וכפי שאמרנו פעם בעת הרחבת הישיבה הקד' כי מתפללים אנו 'כי זה הגדול קטן יהיה' בע"ה, ויעזרנו השי"ת שכה יתן ה' וכה יוסיף.   

אשרינו מה טוב חלקינו
בצל כנפיך תסתירנו
בצל כנפיך תסתירנו

בכולל שע"י הישיבה הקד' בעיר אופקים בו עמלים בתורה ללא הפסק, עמלי התורה חכמי ורבני הכולל שליט"א, ומוסיפים בחיזוק רב ועצום בעסק התורה הקדושה, למרות המלחמה הקשה המתנהלת בדרום והאזעקות והנפילות הרבות בעיר, ולאור כך שעפ"י הוראות משרד החינוך תלמודי התורה סגורים, החליטה הנהלת הישיבה הן בשביל להקל על האברכים, והן בשביל להוסיף ולהרבות בקול יעקב, על הקמת ת"ת בעיר באופן ארעי, התלמידים מתכנסים בבתי המלמדים שיחי', בבתים בהם יש ממ"ד, וכל שכבת גיל מקיימת כיתה לעצמה בבית המלמד.   

בצל כנפיך תסתירנו
ימא טבא לרבנן

בחדר האוכל של הישיבה הקד' בקריית הישיבה התקיים מעמד סיום לימוד סדר זרעים ותחילת לימוד סדר מועד, ע"י מאות מתלמידי הישיבה הקד' נ"י, סדר זרעים נלמד על ידי מאות התלמידים במסגרת לימוד העמוד היומי במשניות, במטרה לנצל את הזמן בהוספת ידיעות בש"ס בעיתות הפנאי. במרכז המעמד נשא דברי ברכה רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים פינשטיין שליט"א, המעמד התקיים מתוך שמחה לגומרה של תורה לכבוד התורה ועמליה.  

ימא טבא לרבנן

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר