בקרובי אקדש
'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון'. משה אומר לאהרון כל זה הוא בקרובי אקדש, וכמו שאומר רש"י "אמר משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".
אז רואים שכשגדולי ישראל נפטרים מן העולם זה נקרא 'בקרובי אקדש' שמתקדש שם ה' יתברך על ידי שהקרובים לוקח אותם הקב"ה. והוא רוצה לקדש שם שמים, בפשטות כמו שמבואר במקומות אחרים הוא מה שרואים עד כמה הדין, עד כמה הוא הדין, על ידי זה בא ביטוי כבוד ה' יתברך. ולהבדיל כמו שכמה שהאדם מכובד יותר תובעים את כבודו, כך בקרובי אקדש. רואים שקרובי ה' הם המקודשים ולכן על ידם מתקדש שם שמים.
בקרובי אקדש – אנחנו כעת פה, נמצאים בהספד של מורינו ורבינו גאון ישראל רבי חיים זכר צדיק לברכה, שהוא היה מבחינת 'בקרובי'. המהות של קרוב זה שהוא לא נפרד, כמו הלשון קרוב, קרוב הוא לא ממרחק. כמה שיש יותר קירבה, האחדות היא יחד. בקרובי אקדש, קדושת השם באה לידי ביטוי על ידי הקרובים אליו. רבי חיים זכר צדיק לברכה, באמת אני בוש מלדבר, היה מקום לומר שתיקותייך עדיפא מדיבורייך.
יקרא דחיי ויקרא דשכבי
אבל כיון שהגמרא דנה מה עיקר ההספד, אם הוא 'יקרא דחיי' או 'יקרא דשכבי' אם הוא כבוד המת או כבוד החיים. ובאמת צריכים להבין האם ברגעים כאלה, לפעמים זה אף שמתו מוטל לפניו, מה שייך להגיד יקרא דחיי או דשכבי, איזה כבוד כעת מונח? איזה כבוד יש ל'שכבי' וכי הוא בעל רגשות? ובחיי הרי מתו מוטל לפניו מי מונח עתה ברגשות של כבוד?, ואם כן מה שייך לדון אם זה יקרא דחיי או יקרא דשכבי.
אלא מסבירים, כי באמת הנשמה היא 'כבוה' כדכתיב 'עורה כבודי' 'למען יזמרך כבוה'. והכוונה בזה היא שמהות הנשמה הישראלית היא להיות 'נכבדת בעצמותה' מה שיותר נכבדת בעצם. עד כדי, ששמה של הנשמה, שזה הגדרת המהות, כדמצינו 'ויקרא להם שמות' – שידע אדם להגדיר את הגדרותיהם של כל בעל חי. מהותה של הנשמה זה הנכבדות בעצם, לא מה שמכבדים אותה, שנותנים לה כבוד, אלא שבעצם היא נכבדת ומרוממת עד כדי כך שהיא נקראת 'כבוה'.
ממילא דנה הגמ' מה הוא עיקר ההספד, 'יקרא דחיי' דהיינו שהחיים התעלו והתרוממו על ידי ההספד, או 'יקרא דשכבי' כי ההפסד מרומם את הנפטר, ראו מה הבריות אומרות עליו, זה מוסיף לו במעלתו. ובגמ' רואים במסקנא שהספד זה יקרא דחיי ויקרא דשכבי.
רבי חיים זכר צדיק לברכה, בגמ' כתוב אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, דהיינו שהנשמה נמצאת בשעה שמספידים אותה, בושתי ונכלמתי. אבל יש מצווה להספיד כדי לרומם את יקרא דחיי ויקרא דשכבי, ובעיקר אם על ידי ההספד מתעוררים, אז זה יקרא דחיי ויקרא דשכבי.
כי שם ה' נקרא עליך – שולחן ערוך החי
מה אפשר לדבר על אדם גדול שכל המהות שלו הייתה הלכה, הלא היית יכול לכתוב שולחן ערוך על פי ההליכות שלו, ולו לא היינו יודעים שולחן ערוך והיינו רוצים לכתוב שולחן ערוך מה עושים בכל מצב, ובמצב הזה ובמקום הזה, היינו מסתכלים עליו, הוא היה שולחן ערוך חי!.
בגדר מה שאמר החזון איש זצ"ל שבכל פעולה שהוא עושה הוא מתייעץ עם ה' חלקי השולחן ערוך אם לעשות פעולה ואיך לעשות.
רבי חיים זצ"ל היה בו 'כי שם ה' נקרא עליך'. הוא היה 'דבר ה' זו הלכה'. כל מעשיו, רגעיו, עיתותיו, – היו כי שם ה' נקרא עליך!.
אתם שומעים יקרים, מכיון שעיקר ההספד הוא גם יקרא דחיי, שאנחנו נתרומם, אז ההספד מוסיף במה שמדברים במה שנוגע לנו, רבי שלום שבדרון זצ"ל אמר לפני הרבה שנים, מה חושבים שרבי חיים יש לו זיכרון טוב? לכן הוא זוכר. לא! אלא כי הוא נקי! הוא זך! ולכן הוא זוכר.
וכך כתוב בחובת הלבבות שמהתכונות של הפרוש שהוא זכרן, שהוא זוכר טוב כל דבר. ומה נוגע הפרישות לזיכרון? אלא מבואר כאן, שהפרוש הוא זך ונקי! ושיש בו טהרה ויש בו נקיות זה מרומם אותו. כשיש טהרה וקדושה – הוא 'זך' והוא לא מאבד כלום.
כתוב 'נקי יהיה לביתו' ביתו הוא מקום משכנו. בשביל שיהיה לביתו הוא צריך להיות – נקי!. ולכן דוק ותשכח במה נלחם היצר הרע ביתר שאת וביתר עוז, הרי בהרבה דברים הוא מניח לנו, אבל על מה הוא מטיל את כובד משקלו? על 'המעט הזך' שעליו אומר החובת הלבבות שמעט הזך הוא הרב.
כמו שמצינו, בפך השמן הטהור שהיה שמור וחתום בחותמו של כהן גדול. שהיה בכמותו מעט אבל רב. ופך שמן הספיק להדליק את המנורה שמונה ימים, אך בחז"ל מבואר שלא הספיק לשמונה ימים, אלא 'עד שכתשו זיתים'. דהיינו, שאם היה לוקח שנה לכתוש את הזיתים אז הוא היה מספיק לשנה. כי הוא היה הזך שהוא הרב.
הרי רואים כמה היצר הרע עובד היום בזה, לפגום לזהם, לרפש, את המעט הזך. ומי הם המעט הזך של כלל ישראל? אלו הם בני התורה היקרים! רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל דיבר פעם, על קורבנות הנשיאים שהתורה חוזרת עליהם הרבה, אז הוא אמר, אילו היה בן תורה יחיד בעולם, הלא כמה היינו מכבדים אותו, כמה היינו מעריכים אותו. אבל כלפי שמיא אליבא דאמת, כל אחד ואחד הוא יקר כאילו הוא יחיד.
מעלתו של כל בן תורה
כל בן תורה, הוא יקר מכל יקר. אין לנו את האפשרות לראות את מעלתו. אני נזכר במעשה שסיפר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שבאו בחורים מדנמרק לישיבה בקמניץ, ואמר רבי ברוך בער זצ"ל לבחורים שייצאו לקבל אותם, אמרו לו למה לקבל את פניהם? וכי הם ראשי ישיבות? צעק רבי ברוך בער, הם בני תורה!.
אנחנו צריכים לדעת להעריך את זה, דע את עצמך, נדע להעריך מה זה 'בן תורה' מה זה מי שלומד את התורה הקדושה. בנים אתם לה' אלוקיכם! זה לא ביטויים ולא גוזמאות, זאת המציאות בעצמה. לגדולתו של בן תורה אין חקר. כמה יקר כל בן תורה.
רבי חיים היה בעל בקיאות עם כל העיון וההיקף, הכל היה בו, מה צריך לראות ללמוד ממנו? בודאי להתחזק בהתמדת התורה ובחזרה. אבל צריך לדעת כי 'בדבר אשר זדו עליהם' – אין חכם כיצר הרע, והוא זה שיודע היכן נקודת התורפה והיכן החזית האמיתית.
והיצר היום נלחם על קדושת ישראל, היצר הרע הוא חכם גדול מאוד. וכדי לנצח מה הוא עושה? מצד אחד הוא מאדיר בעינינו את המעלות הנדרשות, דהיינו שצריך להיות כך וכך, וצריך להיות עם הרבה מעלות, עם הכל. והפועל יוצא שלו בזה, הוא שאם זה מגיעים לכל הדרגות, ואם נופלים ח"ו אז הוא כבר ניצח.
אחז"ל 'יצר הרע יושב על מפתחי הלב' מסביר רבינו יונה פשט, היצר טוב בא תמיד עם הצד הטוב כיון שהוא טוב, אבל יצר הרע אינו בא רק עם הצד הרע, אלא הוא 'יושב על מפתחי הלב' דהיינו שלפעמים הוא בא עם הצד הרע שלו ולפעמים עם הצד הטוב הוא בא, איך שמשתלם לו.
אז איך יודעים מי הוא? הרי הוא אומר לבחור, נפלת, כמה פעמים כבר הבטחת, אתה רואה שאתה לא יכול, אתה רואה שאתה לא מצליח… וזה כביכול מהצד הטוב.
אז איך יודעים מי המאן דאמר? התשובה היא, שמסתכלים על המסקנא. אם המסקנא היא איך צריך להתחזק ולהוסיף, ולראות איך ובמה להתחזק, זה היצר טוב. אבל אם המסקנא היא יאוש חידלון רפיון, לנטוש. זה היצר הרע. וליצר הרע אסור לשמוע, אפילו אם טענותיו צודקות.
כתוב 'שבע יפול צדיק וקם'. לכאורה היה צריך לכתוב 'שבע יפול וקם צדיק' וכי בשעת הנפילה הוא צדיק? הרי לכאורה הוא צדיק בקימתו, אבל לא בשעת הנפילה. ומבארים בזה, שאחד שהוא נופל כבר פעמיים, שלוש, אז הוא צריך לפרוש ולהתייאש. אבל אם הוא עדין יכול לקום, אם בנפילה הוא יכול לקום, ואם בנפילה הוא רוצה לקום, אז הוא צדיק! כבר בשעת הנפילה עצמה הוא צדיק.
להיות קשי עורף – לא להתפעל
הדור הזה הוא דור תהפוכות, חושך ואור משמשין בעירבוביא. צריך להתחזק בענין הזה שלא לא להתפעל! להיות בגדר של 'חוצפה כלפי שמיא'. משה רבינו אמר לקב"ה 'כי עם קשה עורף הוא וסלחת' והדבר תמוה, הלא אתה בא לבקש סליחה על מעשיהם ומה הוא מוסיף על חטאם גם שהם עם קשה עורף? ומבארים, הפירוש המילולי של 'קשה עורף' הוא שקשה לו לסובב העורף אז קשה לו להסתובב, ממילא טען משה רבינו לקב"ה, נכון שישראל חטאו ופשעו ועשו, אבל את העורף הם לא יסובבו לך אף פעם! תמיד הם יהיו אליך בחזרה. שבע יפול צדיק וקם, זה מוכיח שהדבר בנפשו. הוא נפל אבל הוא לא נוטש את המערכה.
אתם שומעים יקרים. כיון שכעת הלך לבית עולמו רבי חיים הצדיק הקדוש והטהור, שהיה זכרן מזכות, כמו שאומר החובת הלבבות. והיה שלם בהכל, במידות, בכל התורה כולה, זה הרי היה גיוועלד, כל התורה כולה, גיוועלד. נתחזק במעלה שלו, ומכאן אבן פינה שצריך כעת בעזר השי"ת להתחזק ביתר שאת.
כמובן ראשית לכל בלימוד התורה הקדושה, בהתמדה, ברציפות, ב'כסדר', ב'כסדרן'. ה' עוז לעמו יתן – עוז זה תורה, לכן נקראים ישראל עזים שבאומות שיש להם את התורה. המאור שבה הוא מתורה, ובודאי פטירתו זה מעורר אותנו להתחזק בהתמדת התורה, גריס באוריתא תדירא. לשון הרמב"ם 'התמדת הקריאה'. נראה להתחזק בזה.
יראתו קודמת לחכמתו
וכמובן הכל צריך להיות בבחינת 'יראתו קודמת לחכמתו' ולכן צריך ללמוד מוסר. תדעו לכם, מוסר זה לא מותרות זה לא מעלות!. היה סיפור פעם שרבי שמחה זיסל הגיע לרבי ישראל ורבי ישראל סילק אותו מעל פניו כמה פעמים, ושאל אותו מה חטאתי, והשיבו ששמע עליו שלומד תשע שעות מוסר כל יום. בשלמא, אם היית לומד שלוש שעות אני מבין, שעה בבוקר שעה בצהרים שעה בערב. אבל לא תשע שעות.
השיב רבי שמחה זיסל ואמר שזה עלילה ובאמת הוא לומד מוסר רק ג' שעות. והוסיף אז לו הרבה היה אומר לי לא ללמוד מוסר לא הייתי שומע לו. מה הוא רצה להגיד בזה? הוא אמר לו הרי אם היה אומר לו הרבה תקפוץ מהגג הוא לא היה שומע, אז אם הוא היה אומר לו לא ללמוד מוסר אז הוא היה אומר עד כאן. כי מוסר זה לא מותרות, אלא 'נוצרה – כי היא חייך' כך אומר שלמה המלך, החזק במוסר אל תרף נוצרה כי היא חייך.
בפרט היום בדור הזה, הרי אם חז"ל אומרים שלוקחים אדם ומעמידים אותו על פתח של בית עבירה ונותנים לו כיס על צוארו מה יעשה הבן ולא יחטא. אם כן היום הכניסו את כולנו לא לפתח אלא לבפנים, ה"י. כמה אנחנו צריכים להיות זהיר טפי. ובפרט על המעט הזך שיש לכלל ישראל. היה לנו דמות של 'זך'. היה לנו דמות של 'זך'. ומה יצא מהזך הזה? איזה התמדה, איזה יגיעה, איזה קדושה, הכל הכל.
ובפרט כעת כולם יודעים, זה לא סוד, שהמצב לא פשוט… ואנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. כמה צריך להתחזק, בפרט בני תורה היקרים. נדע להעריך את עצמינו לדעת עד כמה החשיבות ועד כמה הכוח של בן תורה. להתעצם בהתמדת התורה, בתפילה, ביראת שמים, במוסר, בנקיות, בע"ה.
יעזרנו ה' ברחמיו עלינו שמורינו זצ"ל יהיה למליץ יושר בעד כולם ובפרט על הבני תורה היקרים שיוכלו להגדיל להעצים להאדיר את לימוד התורה הקדושה בע"ה, ועל ידי זה יתרבה כבוד שמים ונזכה במהרה להיגאל בגאולת עולמים בב"א.
שנה חלפה מעת הסתלקותו של נפש נקי וצדיק ידידינו הבה"ח שלמה גרשוני זצ"ל. חבר יקר ואהוב שגדל וצמח, עלה ונתעלה בין כותלי הישיבה הקדושה, והיה לנו למופת ולאות, לדמות פלא, לנער שבימים מועטים זכה להגיע לדרגות גבוהות בהתמדת התורה ובידיעת התורה, ביראת ה' טהורה ודביקות בה', ולעלות לישיבה של מעלה צדיק ונקי אחר תוספת זיכוך ומירוק ביסורים מרים וקשים, ביום י' אדר תשפ"ג.
זכתה ישיבתינו הקדושה וזכו בני החבורה נ"י שדמותו המופלאה של שלמה זצ"ל הייתה עימנו, שבין כתלי ישיבתנו הקדושה גדל בן עלייה מופלג שהיה דמות מיוחדת אות ומופת ממש. הן ברוממותו ובאופיו הייחודי, והן בדמות הפלא שניכר בו לכל סובביו ומכריו כי זכה שהתאמת והתברר אצלו חובתו בעולמו בבהירות – והשיל מעליו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם.
במשך כל י"ב חודשי האבלות מעת הסתלקותו, חסרונו מורגש עד מאוד בהיכל בית המדרש. געגועים וזכרונות צפים. ובכל עת נשמעים עובדות וסיפורים, קטנים וגדולים, סיפורי היום-יום שגילו טפח, אך מאלו העובדות מתגלים טפחיים מגדלות של בן עלייה ששאף כל חייו. ולוואי שנזכה ללמוד מדרכיו המופלאים וממעשיו הטובים.
מיוחד היה שלמה זצ"ל בעמלו בתורה, בעל הבנה גדול וגם בקי גדול. מתמיד עצום בשעות הסדרים ובין הסדרים בלימוד ברציפות, והכל מתוך שמחה ונעימות מופלאה. גם בימי שישי ובלילות שבת קודש היה רגיל לעסוק בתורה שעות על גבי שעות ברציפות הרבה אחרי סיום הסדר, בתקופה האחרונה אמר כמה הוא מתגעגע 'לשטייגע'ן של ליל שבת של חורף', שלמה זצ"ל נתחבב על רבותיו שליט"א בחיבה יתירה.
קרבת ה' והרוממות בה חי היו באופן שאינו מצוי בגילו. אחד מיני הסיפורים הממחישים את רוממותו היה, היותו רגיל ללמוד את הספר 'ערוך השולחן' על הדינים לעתיד לבוא, ובהזדמנות שדיברו חבריו אם היה מותר לעשות פעם אחת עבירה אחת מה היו עושים, הוא אמר: הייתי עולה להר הבית ומקריב קרבן לה'!
בסוף זמן קיץ שיעור א' בישיבה, חלה ל"ע במחלה הנוראה וכחצי שנה סבל ייסורים קשים ומרים מאוד, ונזדכך בכל מיני ייסורים, ובכל התקופה הזו קיבל כל שעבר עליו באמונה ובאהבת ה'. וכשהיה ברור אצלו מהרופאים שזו תקופתו האחרונה היה אומר וידוי, ומכין את עצמו לכך, והיה מתבטא שגם המיתה לטובה, וביקש מבני משפחתו שלא יצטערו על זה הרבה מידי. מאידך גם בזמן הזה, המשיך בלימודו שהיה לומד עם חבריו, וכשיכל היה מגיע לישיבה הקד' ולומד בסדרים. בכל תקופת חייו האחרונה, אחרי שהטיפול בחו"ל לא הצליח, שהה בישיבה, עד שלוש ימים לפני פטירתו – כשקיים בו "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה".
יראתו הטהורה ודקדוק ההלכה שלו היו באופן מיוחד, היה בקי גדול ומדקדק בהלכה, ויראת שמים ויראת חטא היו על ליבו כשכל כל רואיו וסובביו חשים כי הוא חי ביראה ובשמחה תמיד.
ניכרו הדברים עד מאוד בצורה מיוחדת ופלאית בעת מחלתו שהתנשא כארי בגבורה שלא לוותר על קוצו של יו"ד עד שעתו האחרונה. תמיד היה מבקש שהעירוי יהיה ביד ימין, כדי שיוכל להניח תפילין ביד שמאל. ולמרות שמאוד כאב לו שעושים את העירוי באותה יד כמה פעמים. וכשהורידו ממנו את האינפוזיה הלך לטבול במקוה בערב שבת, ואמר שסוף סוף יכול לטבול בלי חציצה. בסוף חייו אמר, שהוא זכה שלא היה יום אחד שלא הניח תפילין בכל המצבים, ובימים שהיה בלא הכרה היו אלה ימי חול המועד שאין מניחים בהם.
סיפר סבו הגר"צ ובר שליט"א, שבאותה תקופה הוא התקשר לשאול אחרי טיפול שעבר ואמר שאינו יודע אם הוא במצב של עומד לפני המלך, האם מותר לו להתפלל מנחה, וכשהשיב לו סבו שליט"א שיתפלל, עדין שאל אולי עדיף להתפלל תפילה קצרה, וכשהשיב לו שיתפלל כרגיל, אמר אחר כך שנראה לו שהצליח לכוון בתפילה.
לקראת ראש השנה האחרון, כשהבין שיתפלל בבית החולים בלי מנין, החל ללמוד תקיעת שופר, ובמשך תקופה ארוכה תרגל ולמד לתקוע בשופר, וכשהיה מתרגל לתקוע בשופר היה עושה זאת במקום שלא יגרום להפרעה לאחרים במחלקה. בהיותו בעל תוקע בראש השנה תקע את כל התקיעות במנין, ולאחר מכן, עלה בכל קומות הבניין בתל השומר עם אינפוזיה כדי לתקוע בשופר! ותקע בשופר בכל המחלקות כי חשש שתקיעות אחרות שנתקעו שם לא היו כשרות, כשהוא מתאמץ ועולה במדרגות קומה אחר קומה, ולא מסכים בשום פנים ואופן לעלות במעלית שבת.
גם בראש השנה האחרון בהיותו בעל תוקע, לא הסכים לאכול קודם תקיעת שופר, כמו בכל השנים שלא היה אוכל קודם התקיעות. וביום השני של ראש השנה היה מוכרח לאכול בגלל שהיה צריך לעבור טיפול, וכשאמרו לו זאת, ביקש שיבדקו בשבילו אם במצב כזה זה לכתחילה לאכול.
עם תום י"ב החודש ליום פטירתו – ערב שבת קודש תצוה אחר חצות, י' אדר תשפ"ג – השלימו בני החבורה שיחי' את לימוד הש"ס לעילוי נשמתו וספר התורה שנכתב בהידור רב הוכנס להיכל הישיבה הקד', יחד עם זאת במהלך כל השנה כולה הוסיפו חבריו בני החבורה שיחי' בחיזוקים רבים לזכותו ולעילוי נשמתו.
כן הוסיפו ומוסיפים להתחזק כלל תלמידי הישיבה שיחי' בקבלה שקיבלו על עצמם עוד בחייו לרפואתו לבקשתו, ולאחר הסתלקותו נקבעה לעילוי נשמתו, שלא לדבר בשעת התפילה כלל ובפרט בתפילת מנחה של שבת קודש.
וכך ביקש שלמה זצ"ל בצוואתו: "אני מבקש אם אפשר להתחזק בכל אופן שיהיה לעילוי נשמתי, ובפרט בכמה דברים: א. שלא לדבר בשעת התפילה, ובפרט בתפילת מנחה של שבת שמעלתה גדולה והדברים ידועים. ב. להתחזק בלימוד ברציפות באיזה אופן שיהיה. ג. אם אפשר להתחזק בשמירת סדרים (ובימי שישי-שבת שידוע גודל מעלת הלימוד בהם). ד. אם אפשר לנסות להתחזק בלימוד מוסר כראוי, עכ"פ במסגרת סדרי הישיבה בימים א-ה. תודה רבה". רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ואנן חבריו וידידיו יש לנו להוסיף לעילוי נשמתו וללמוד ממעשיו ודרכיו הטובים שהיה לנו לנס לאות ולמופת.
חברינו שלמה זצ"ל לא זכה להניח אחריו זש"ק ואנו מוקיריו חבריו וידידיו – עלינו להשתדל ולהוסיף זכויות לעילוי נשמתו, וללמוד ממעשיו ודרכיו הטובים.
יהיו הדברים לחיזוק לעילוי נשמת הבחור שלמה זכר צדיק לברכה בן יבדלחט"א ר' ברוך מרדכי שליט"א
בצער רב התקבלה הבשורה המרה על פטירתו של הגאון החסיד רבי ישראל יצחק ברנדסדורפר זצ"ל מרבני חסידות תולדות אהרון, שהיה תלמיד חכם מובהק, מתמיד עצום, צדיק ועובד ה', והיה ספון כל ימיו באוהלה של תורה בהתמדה וביגיעה, ועשרות בשנים קבע את חוק תלמודו בכולל שע"י הישיבה הקד' במושב בית מאיר.
הגאון זצ"ל נולד בצרפת בט' אלול ת"ש לאביו הרה"ח רבי שלמה ברנדסדורפר זצ"ל, בהיותו תינוק זכה להינצל עם אביו הרה“ח ר‘ שלמה ז“ל וכל משפחתו מגיא ההריגה באנטוורפן שבבלגיה, ובתקופה זו הם הסתתרו ביערות כמה שנים בהימלטות מהנאצים.
ברבות השנים הם עלו לארץ והתיישבו בקיבוץ חפץ חיים, כאן בארץ הקודש התוודע ר' ישראל יצחק לאדמו"ר מתולדות אהרון, האדמו"ר בעל ה'שומר אמונים' זצ"ל ועלה לירושלים להסתופף במחיצתו. לאחר הסתלקותו, דבק באדמו"ר בעל ה'דברי אמונה' מתולדות אהרן זצ"ל שיסד את הישיבה ור' ישראל יצחק שהיה בן 12 נכנס לישיבה. ועד סוף ימיו היה מחשובי הקהילה של "תולדות אהרן", לצד אחיו הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצ"ל חבר בד"ץ העדה החרדית.
לאחר נישואיו נכנס ר‘ ישראל יצחק ללמוד בישיבת מיר. אחר שכבר בילדותו היה לו קשר לישיבת מיר, כאשר בתקופה של מלחמת סיני בעת שהיתה ישיבת מיר מאוד ריקה, וראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל רצה להביא מבני ירושלים שיבואו ללמוד בישיבה. לשם כך הוא פתח ’חברת ערב‘ לילדי ירושלים בקומה התחתונה של בנין הישיבה, ושם למד ר' ישראל יצחק זצ"ל.
במשך כל שנות חייו היה ספון הרה“ג ר‘ ישראל יצחק באהלה של תורה ולא מש ממנה כלל בהתמדה וביגיעה. שנים רבות היה מלומדי ישיבת מיר, והיה מצטנע בלימודו ובכל דרכיו ולומד בין הצורבים הצעירים בלא להתבלט. נוסף על לימודיו בישיבת מיר במשך קרוב לארבעים שנה היה מלומדי הכולל שע"י הישיבה הקד' במושב בית מאיר, שם היה יושב והוגה בתורה בהתמדה ולומד את כל חלקי התורה ממש, והיה דמות הוד ומופת לכל לומדי הכולל.
הכולל במושב בית מאיר, נוסד לפני למעלה מארבעים שנה, ולפני קרוב לשלושים שנה למד בכולל רבינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א כאברך צעיר, ועם השנים נטלה הישיבה על עצמה את עול החזקת הכולל. הכולל בבית מאיר נועד לתלמידי חכמים בעלי תריסין יחידי סגולה ובני עלייה שביקשו להתרחק משאון העיר בעת לימודם, כשסדרי הכולל נמשכים עד קרוב לחצות הלילה, וישנם שנמצאים בכולל משבת לשבת.
רבי ישראל יצחק זצ"ל היה מעמודי התווך בכולל, כשהוא מתייגע ועמל על כל חלקי התורה בלימודו בכולל בהתמדה, כן היה מרבה לשוחח בלימוד בכולל עם חברי הכולל בפלפולא דאורייתא, לצד כמה וכמה בעלי תשובה שהיה מורה דרכם בלימוד התורה והיה לומד עימם בכולל. כמו כן ייסד והחדיר בחסידות תולדות אהרון את קביעת שיעורי התורה בערבים.
את חוק לימודיו בכולל קיים רבי ישראל יצחק זצ"ל במשך כארבעים שנה והתייגע בעמלו בכולל עד ימיו האחרונים ממש.
ביום כ' אדר א' נסתלק לבית עולמו כשהוא מותיר אחריו זרע ברך ה', הלוויתו עברה דרך בית המדרש תולדות אהרן למרומי הר הזיתים, שם הספידוהו כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן שליט"א ורבני הקהילה.
רבינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א אמר בדבריו שנתקיים ברבי ישראל יצחק דברי החזון איש 'ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה כבני אדם אבל באמת הוא מלאך הדר עם בני תמותה' ואכן מההיכרות רבת השנים עימו ראו עליו בחוש שהיה מרומם עד מאוד.
עוד הספידוהו הגאונים רבי שלום קרלינסקי שליט"א ראש הכולל, הגאון רבי איתן בלט שליט"א מחברי הכולל, והגאון רבי בערל אייזנבלט שליט"א מחברי הכולל בעבר, ובנו שליט"א
שמחה רבה בהשלמת בניית ארון הקודש המפואר בהיכל הישיבה לצעירים שע"י הישיבה הקד' במודיעין עילית, שנבנה ברוב פאר והדר לע"נ איש החסד הרב ר' יוסף מאייער זצ"ל.
כזכור אל היכל הישיבה החדש נכנסו תלמידי הישיבה נ"י לפני כשנה, ההיכל עצמו גם הוא נבנה לע"נ הר"ר יוסף זצ"ל ע"י בני משפ' שיחי', ועתה בסייעתא דשמיא הושלמה ותמה מלאכת בניית בית ה'.
ארון הקודש המפואר נבנה במשך השנה האחרונה ע"י טובי המומחים והאמנים בארץ ומשלב חיטובי עץ עבודת יד לצד מלאכת אומן בעיטורי זהב המעטרים את ארון הקודש ועם השלמתו כשהוא מתנוסס לתפארה ברוב פאר והדר בהיכל הישיבה הקד', הרי הוא בבחינת – לרומם את בית ה'.
מחזה מרהיב במיוחד היה בבניית ארון הקודש, כשהשלמתו בפועל בהיכל הישיבה הושלמה תוך יומיים בלבד, כדי שלא ייגרם ביטול תורה לתלמידים, ואף ביומיים אלו בהם נבנה ארון הקודש עמלו התלמידים בהיכל הישיבה על התורה כשהעוסקים במלאכה פועלים מסביב לשעון כדי להשלים את המלאכה בבניית ארון הקודש המפואר וההדור.
חנוכת ארון הקודש התקיימה בשילוב מעמד הכנסת ספר תורה שהוכנס לישיבה לע"נ הר"ר יוסף מאייער זצ"ל ע"י בני משפ' שיחי', על המעמד ראה כתבה נרחבת.
ביום חמישי, קודם כניסת צום תענית אסתר מאות בני הישיבה הקד' נ"י השכימו קום לסדר אשמורת בו מתחילים סדרי החזרות "המסכתא", שיתקיימו כמידי שנה בשנה מיום תענית אסתר ועד ר"ח ניסן, בתקופת החזרות משננים התלמידים הדק היטב את עשרות דפי הגפ"ת אותם למדו במהלך חודשי החורף בהתמדה וביגיעה גדולה, וקונים קנין עולם בעמלם בכל חודשי החורף המעובר.
כמידי שנה עם סיום סדרי החזרות יתקיים מבחן מקיף בן מאה שאלות, על כל השקלא וטריא על עשרות דפי הגמ' שנלמדו במסכת בבא מציעא. גם בישיבות לצעירים שע"י הישיבה הקד' מתקיימים בימים אלו סדרי חזרות "סדרי הכללית" בהם חוזרים התלמידים על כל משנתם שלמדו במסכת בבא קמא מתחילת החורף. כשבסיום הזמן זוכים לצאת התלמידים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
בליל תענית אסתר טרם תחילת הצום וסדר האשמורת בו מתחילים סדרי החזרות, התקיימה באולם האוכל של הישיבה הקד' סעודה ביד רחבה לתלמידים, כשעם עלות השחר מתחיל הסדר שנמשך עד שחרית ומיד לאחריו עד מנחה גדולה בלימוד ברציפות. גם בשבת קודש זכור התקיימו סדרי לימוד ברציפות, ובמוצאי השבת, ליל פורים, מיד לאחר קריאת המגילה התקיים בהיכל הישיבה הקד' כמידי שנה סדר הלימוד עד חצות הלילה ברוב אונים ואמץ כוח ביגיעה של תורה ביום קבלת תורה מאהבה, קרוב לשעת חצות התאספו התלמידים למסיבת פורים ולשמחת פורים ושמחת התורה, שהתקיימה בראשות רבותינו ראשי הישיבה שליט"א.
