כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

הַדָּרִים בֵּין הַמְהַדְּרִין

עת אשר חמה עומדת בראשי האילנות המעטרים את רחבי קריית הישיבה, ויינטו צללי ערב המבשרים את בואם של ימי החנוכה • יצאנו לסייר בשבילי קרתא דשופריא, להתרשם באופן בלתי אמצעי מאופן הקיום של המצווה החביבה על ידי בני בינה - כל ימי שמונה מלווים בהדרכה הלכתית-מעשית ממורינו הגאון רבי אריאל ברונר שליט"א שלן בעומקה של סוגיה זו ודן רבות בדברים לפני רבותינו ראשי הישיבה שליט"א • אחר שנוכחנו מקרוב בשאלות הייחודיות שהזמן והמקום גרמא, העלינו על הכתב מעט מהמראות, הרשמים ופסקי ההלכות - להלכה ולא למעשה • פרסומי ניסא מבי מדרשא ד'עטרת שלמה'

סחו חוזי דבר כי לפני שנים רבות, באו בני הישיבות בטענה כלפי שמיא:

וכה היו דבריהם: מנהג ישראל קדושים – ששואלין ודורשין בהלכות החג שלושים יום ויותר לפניו. ובכל מקום אליו אתה נקלע תוכל לשמוע דבר חידוש, 'חקירה' או שאלה בעניין הלכות הרגל הממשמש ובא. דא עקא, שהדברים כמעט ואינם מכוונים לאזנינו, שהרי מה מאיתנו להלוך בהלכות הגעלת והכשרת השיש לפסח, וכי עלינו מוטל העול לוודא כי אין שיעור 'סכך הפוסל' בסוכה, וממתי אנו אמונים על חלוקת ה'כזיתים' למצה או למרור. ואפילו ארבעת המינים – יש מי שדואג לבקש ולברור בעבורנו. וכיוון שכך – נמצאים אנו מודרים ומוסגים מכל שיג-ושיח במצוות עשה שהזמן גרמן, וכדי ביזיון וקצף.

והייתה טענתם הולכת ונשמעת בשמים, מפי רבותינו מייסדי הישיבות מצוקי ארץ זצוק"ל, עד שנענו מאת נותן התורה – חג אחד אני מותיר בעבורכם – בניי האהובים הנמנים על לגיונו של מלך. חג שעיקר הלכותיו – אתם בלבד תוכלו לקיים, ורובא- דרובא של הסתעפויות דיניו יהיו נוגעים ישירות אליכם. ואיזהו – הוי אומר זהו ימי חג החנוכה. ובמה נתייחד מקומכם?

לאדם מן השורה – כמעט תמיד פשוט וברור לו היכן מוטל עליו לקיים את מצוות נר וביתו. אם בפתח ואם בחלון, אם בחצר ואם בבית – נהרא נהרא ופשטיה. אך לבן הישיבה המצוי – מה שהיה הוא שלא יהיה, ומה שהכריע בסוגיה זו אשתקד – שוב אינו תקף לשנה אחרת – אחר ששינה מקום לינתו, וכל השאלות מתעוררות מחדש. ונמצא שטרם החלו הציבור באמירת ותן טל ומטר, כבר כולם לנים בעומקה של הלכה ומתייגעים לברר וללבן בהלכותיו של חג, ואין לך כבודה של תורה גדול מזה.

לא לחינם נשמר עבורם חג זה – שהרי כל מהותו הוא כנגד אלו שבאו 'להשכיחם תורתך' – ואם כן – המקום הראוי ביותר שיעסקו ויעמלו הלכה למעשה באופני הקיום של מצווה זו – הם בהיכלי הישיבות – המייצגות ומסמלות את פך השמן הטהור שלא פג טעמו ולא נס ליחו. לא בכדי הדלקת הנרות היא 'מצווה ד-רבנן' – כיוון שהיא מישך שייכא למאן מלכי רבנן, אשר להו נאה ולהו יאה לקיים בעצמן מה שנאמר – 'והיכן ציוונו – מלא תסור'. והמהדרין מן המהדרין מוסיפים לסלסל ולעטר מצווה זו בפלפולא דאורייתא ובדיבוק חברים, זמן רב אחר שתכלה רגל מן השוק, עד שיצאו ימות הגשמים.

* * *

מקום ההדלקה

אם הדברים נכונו גבי כל הישיבות הקדושות, כל אחת ממקום מושבה, כשמדברים על ישיבת עטרת שלמה אשר משכנה כבוד בקרית הישיבה, הרי שכמו בשאר הנידונים – אין הרי 'עטרת שלמה' כהרי שאר ישיבות. החזון שעמד לעיני מורינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א – הוא לאפשר לכל אחד מבניו – בני הישיבה, להקדיש את ימיו 'בלתי להשם לבדו' – לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים ולהשקיע את עצמו אך ורק בעסק התורה.

ועל כן המקום אשר איוותה למושבה הוא הרחק כמטחווי קשת מהמולת הרחוב והמונו, מקום ששאון העולם ודתו אינו מגיע, ועל כן אפשר לראות בה קיום פורתא של דברי הרמב"ם הנודעים לילך למדברות ולמקום שמניחים אותו לעסוק בתורה ובמצוות.

אם בכל השנה כולה – אין לך מעלה גדולה מזו, כשאנו מדברים על ימי החנוכה – שכל עניינם הוא לְפַרְסוּמֵי ניסא לבני רשות הרבים – כאן דווקא הניתוק מהעולם ומרחובו – הוא זה שעומד בעוכרם. למעשה, במציאות הקיימת אין לבני הישיבה שום אפשרות בעולם להדליק בצורה שתיראה לבני רשות הרבים – הלא הם עוברי הרחוב. 

לאחר שישבו על המדוכה – הגיעו למסקנה המפתיעה – שגורם הבעיה הוא זה שיהווה את המוצא לפתרון. דווקא בגלל המציאות הייחודית של הישיבה שנבנתה כ'עולם' בפני עצמו, עולם המנותק לחלוטין מההווי שבחוץ. אם כן, רשות הרבים הוגדרה כאן מחדש גם היא, ומעתה – כלפי בני הישיבה שבילי קריית הישיבה מוגדרים כ'רשות הרבים', והעוברים ושבים בהם, קרי, בני הישיבה ורבניה – הם 'בני רשות הרבים' שכלפיהם נתקנה התקנה לפרסם להם הנס.

אבל זאת הודיעו ואמרו – כי אין הדברים אמורים כלפי הדרים באותו הבנין, אלא רק כלפי פנימיות אחרות שהמה יחזו ויווכחו בנר איש וביתם – שהדליקו חבריהם המתגוררים בבניין הסמוך.

הדלקה לכיוון הכביש

אבל כאן היו שבאו והגו פיתרון יצירתי – מכיוון שחלונות רבים מחדרי הלינה משקיפים בואכה כביש 4, שבו תנועה ערה בכל שעות היממה ואין הרגל כלה ממנו לעולם, ומעתה, ידליקו בני הישיבה לכיוון הפונה אל הכביש באופן שמי שיתן את מבטו יוכל לראות בנרות שבחלונות המבנה.

רעיון זה עלה על שולחן מלכים ונידון בכובד ראש על ידי היושבים על המדוכה. אך המסקנה ההלכתית הנחרצת הייתה, שגם אם נתיר להם לעבור על תקנת הישיבה האוסרת להדליק בפנימייה (ראה להלן), עדיין ברכתם תהיה לבטלה. וזאת משום שהמציאות מראה שאדם הנוסע בכביש אינו מאמץ את עיניו אנה ואנה לתור אחר נרות מרצדים אי-שם. ונמצא שבאופן הרגיל אין בני רשות הרבים נתקלים בנרות אלו. ודמי הדבר למדליק למעלה מעשרים אמה, דכיוון דלא שלטא ביה עינא, ואין בכך משום פרסומי ניסא, ועל כן הצעה זו ירדה מהפרק.

פנימית דיין. המקום בו נוסעי כביש 4 יכולים לראות את נרות החנוכה של פנימית בית דיין. תצלום אווירי

בפתח או בחלון

ואם כן – הדרנא לשאלה היכן מדליקין? ואמת אמנה שכבר הילכו בה נמושות בנידון זה – לגבי מקום ההדלקה הראוי למי שגר בעליה שעל גבי הבית. ויסוד הדברים הוא במחלוקת הראשונים המפורסמת – אם הדר בעליה מדליק בפתח ביתו הפונה לחצר, או בפתח החצר ממש. ונפקא מינה כהיום הזה לכל מי שגר בבניין רב-קומות, כמקובל היום, האם ידליק בפתח דירתו – או שמא בפתח הבנין.

ובדורות האחרונים נוסף לנידון זה עוד נדבך. לדעת מרנא החזו"א – כיום הזה אין טעם וריח להדליק בפתח החצר. וכל כך למה? מפני שאופן השימוש בחצרות דידהו – לא קרב למה שאנו נוהגים היום לעשות בחצר. בעוד בזמנם החצר שימשה לכל צרכי הבית, והיה הדרך לעשות בה גם דברים שאדם נוהג לעשות בצנעא בתוך ביתו, כהיום הזה לית מאן דפליג שאין הדרך להשתמש בצורה שכזו בחדר המדרגות. ועל כן לדעתו – אין מקום להדליק בפתח הבניין.

לעומתו – מקובלנו מבית הגרי"ז שדעתו הייתה לאמר שדין חצר עודנו שריר וקיים ולא השתנה בשום שלב, ועל כן יצא הפסק מלפניו שעדיין מן הנכון והראוי אשר כל בן עליה ימשיך להדליק בפתח החצר – הפונה לרשות הרבים. 

ולכאורה בני הישיבה עומדים בזה על פרשת דרכים – בהיות שתי האפשרויות עומדות בפניהם – להדליק בחלון הפונה לרחבת הישיבה, או למצער, בפתח הפנימייה. אבל כבר זכינו שעומדים על ראשינו רבותינו – מנהיגי הישיבה – שלא הניחו אפילו פרט אחד מלדון בו הדק היטב. 

ראשית לכל, ישנה תקנה קדומה בישיבה – עוד מימי שבתה בחוצה לארץ, שאין להדליק נרות מכל סוג בכל שטח בניין הפנימייה, והנהלת הישיבה מקפידה על כך בכל תוקף. וכל זאת משום מעשה שהיה – שריפה שפרצה בפנימיית טעלז בקליבלנד גבתה את חייהם של שני בני עלייה יקרים ז"ל. וחכמים שבאותו הדור עמדו והתקינו שלא יבערו הבחורים אש בכל מקומות מושבותיהם בכל ימות השנה, מחמת סכנת נפשות הדוחה את הכול. ומיני אז – לא נמצא בקרב הבחורים – אי מי שיהין לעבור על תקנה זו. 

ואם כן היה מקום לומר שלהולכים לאורו של מרנא החזו"א – אין כל תקנה בהדלקת נרות חנוכה בישיבה – אחר שנאסר להם להדליק בפתח חדרם, ואפילו אם יניחו על שולחנם יהיה זה בגדר מצוה הבאה בעבירה, נמצא שאין להם כל אפשרות לקיים תקנה זו, בלתי אם יעקרו דירת מושבם ויגלו ממקור חיותם בכל ימי המועד, דבר שכמובן אינו בא בחשבון מבחינתם.

אך הקב"ה אינו מקפח שכר המקיימים מצוותיו והולכים תמים בדרכיו. ואחר שלנו בעומק הסוגיה נמצא – שלא רק שהדבר אינו מהווה בעיה לדעת החזון איש, אדרבא – בישיבה ישנה הזדמנות לקיים את שיטתו בצורה מהודרת הרבה יותר מכל מקום אחר. הכיצד? כאשר אנו מסיירים בין מסדרונות הישיבה – נמצא שחלוקים הם מכל שאר מסדרונות, המשמשים רק למעבר בעלמא. אבל לפי מה שמתגלה לעינינו – הישיבה העמידה לרשות הבחורים את כל הכלים הנצרכים להם – כמקררים משוכללים שולחנות ומגהצים העומדים הכן לשימושם – והכול בכדי ששום דבר לא יטריד את דעתם ולא יגזול מזמנם.

נמצא אם כן – שמסדרון הישיבה אופי שימושו בדיוק כמו החצר הקמאית שבה ועליה נתקנה התקנה. שהרי מלבד מה שיש המהלכים שם בלבוש שינתם, בני הישיבה עושים שם כל צרכיהם. ואם כך – כל בנין הפנימייה מוגדר כ'חצר' אחת גדולה המשמשת את כל החדרים הפתוחים לתוכה, כאותה החצר שדיברו עליה חז"ל. ואם כן – נמנו וגמרו שלכולי עלמא – המהודר ביותר יהיה להדליק בפתח הבנין שהוא פתח החצר לכל הדעות.

מתקני ההדלקה בפתחי הפנימיות

המתקן המיוחד

אך יצֹא יצָא הדבר מפי יושבי על מדן, וכבר טרחו ראשוני הבחורים לתקן לעצמם מקום ראוי להצבת מנורתם בטפח בסמוך לפתח, בין שלושה לעשרה, כמצוות היום. אך מהר מאוד נוכחו לדעת, שלמרות הרצון הטוב, אין אפשרות מעשית שעשרות בני הפנימייה ידליקו במקום אותו קבעו חכמים להדלקת נר איש וביתו. בעיה זו נפתרה עד מהרה במתקן המיוחד שהציבה הישיבה המאפשר לבחורים הרבים להדליק את נרות החנוכה כאחד.

אך כדרכה של תורה – כל דבר חדש גורר איתו שורה של שאלות נוספות. והמתקן הצליח לעורר סביבו סערה זוטא. ראשית, לאור גדלו העצום, רק מספר מועט של בחורים יזכו להדליק ב'טפח הסמוך לפתח', וכל השאר ידליקו ב'סמוך לסמוך'. ומאליה עולה השאלה – האם מי שמדליק בקצהו השני של המתקן, האם בכלל יוצא ידי חובת נרות חנוכה – באשר מפליג הדלקתו הרבה מעבר לפתח הבית. 

עד מהרה יצא הפסק מבית המדרש, שכיוון שהכול המשך אחד, וניכר השייכות של כל נרות שבתוכו אל הפתח שבסמוך לו הוא מוצב, אשר על כן כל מי שמדליק בחלל המתקן נחשב כמדליק בטפח הסמוך – למהדרין מן המהדרין.

עוד חשש עלה, שלאור ריבוי הנרות שבתוכו וסמיכותם זה לזה, כבר לא יהיה ניכר לרואה מבחוץ את מניין הימים, ואפשר שכל הנרות נראים כרצף אחד. אבל לאחר בדיקה מעמיקה עלה, שבוני המתקן שתו ליבם גם לזאת, ונתנו רווח בשיעור הראוי בין עדר לעדר, מלבד מה שהציבו עוד מקום מוגבה ל'שַמָש' אחר כל שמונה נרות, דבר שמהווה היכר בולט לעין לכל המתבונן, מהיכן מתחלת הדלקתו של כל אחד. 

'צורת הפתח' 

בעוד כל בני הישיבה באו על פתרונם – ומצאו להם את מקום הדלקתם, נבדלו בזאת הדרים בקומה התחתונה בפנימייה המכונה 'בית דיין' – שמיקומם הייחודי – במעמקי בטן האדמה – יצר להם שאלה הלכתית מעניינת, וכפסע היה בינם לקביעה שלא נמצא בעבורם מקום הראוי להדלקה.

וכך הם פני הדברים. המציאות בשטח היא – שכדי להגיע לפנימייה יש לרדת בגרם מדרגות, המסתיים בפתח, שהוא, כאמור, מתחת לפני השטח – במעמקי האדמה. מי שעובר מבחוץ – אינו רואה בדרך הילוכו את הפתח במעמקים, ונמצא ששם וודאי אין הם יכולים להדליק. ומאידך, גם בראש המדרגות לכאורה אין טעם להדליק, באשר אין לזה שֵׁם פתח, אלא רק מבואה המובילה לפתח הבעייתי.

היו שהציעו להדליק בפתח האחורי הפונה לכיוון השדות, אך הצעה זו ירדה מהפרק עוד לפני שעלתה על שולחן רבותינו, באשר אין דריסת הרגל מצויה שם כלל, ובפרט בימות הגשמים שהטיט והרפש אינם מניחים אפילו לעבור שם באקראי. וזוהי הסיבה גם שאין מקום לאלו שחששו שמחובתם להדליק שם מפני החשד.

לאחר שטובי הבחורים הוגיעו את מוחם בסוגיה זו – מצאו פיתרון מקורי, המיובא היישר ממחוזותיה של מסכת עירובין: הם יציבו 'צורת הפתח' בראש המדרגות, ומעתה – מיגו דהוי פתח לעניין שבת, הוי פתח לעניין הדלקת נרות חנוכה. פיתרון זה לא הניח את דעתם של רבים – שחששו, ובצדק – שאין זה אלא חוכא ואיטלולא – שהרי אין כל משמעות לפתח זה, שנעשה רק לצורך העניין – שיהיה מקום להציב בו את נרות החנוכה. ומאידך – הוגי הרעיון עמדו בתוקף על דעתם, והביאו סימוכין לכך ממה שידוע בדעת הגרי"ז – שלכל 'פתח' בחנוכה, צריך שתהיה צורת הפתח התקפה הלכתית לכל שאר העניינים.

הדיון הוכרע על ידי רבינו ראש הישיבה הגר"ח פיינשטיין שליט"א, שירד לבדוק בדקדוק את פני השטח. לאחר שבדק ובחן מקרוב את כל צדדי השאלה פסק בבירור שעל כגון דא דיבר זקנו הגרי"ז זצוק"ל – שיש להדליק בטפח הסמוך לצורת הפתח העומדת שם כהיום הזה, ועל כל השומעים תבוא ברכת טוב.

זמן תכלה רגל מן השוק

כידוע זמן ההדלקה הוא 'עד שתכלה רגל מן השוק'. ומי שמדליק לאחר מכן כבר הפסיד את עיקר התקנה. זמן זה אינו קבוע ומוחלט, אלא משתנה לפי העת והמקום – ובעיקר לפי מנהג בני אותה העיר. וכל אחד יבין שלא הרי המדליק ברחובות בני ברק רבתי כהרי המעלה נרותיו בכפר, שבזו האחרונה כלתה הרגל זמן רב לפני שהחלו להיסגר חנויות השוק בעיר התורה. 

ואם כן – לאור ההגדרה ההלכתית שנקבעה על ידי רבותינו, שבני הישיבה הם אלו שנקראים בני רשות הרבים לדידה – לכאורה צריכים אנו למדוד מחדש את שעת תכלה הרגל לגביהם. ואין ספק שבישיבה שעה זו מאוחרת יותר משאר מקומות, שהרי לילה כיום יאיר שעות רבות אחר צאת הכוכבים, ואין מי שיפרוש לשנתו באשמורת הראשונה של הלילה. מגדילים לעשות אחרוני השוקדים על תלמודם – אשר סרים לחדרם בשעות היותר קטנות של הליל. ואם כן – שעת 'תכלה רגל' הממוצעת שנקבעה בהלכה, הולכת ומתרחקת מזמנה המקורי.

ובדבר זה יש שני פנים. לקולא – שמי שאיחר זמן הדלקתו – בשוגג או באונס, יוכל להדליק בשופי עד שעה מאוחרת, ולקיים מצוות הדלקה לכתחילה. ומאידך גיסא – ישנם רבים המדקדקים ליתן שמן במנורה שתדלק עד שתכלה רגל מן השוק. ולפי שיעור מחודש זה – נמצא שעליהם ליתן שמן רב בכל יום – שידלק עד שעה שכבר אין דריסת הרגל מצויה בשבילי הישיבה.

אך אם סברנו שדי בכך, הרי שכאן התעוררו לשאלה נוספת – שגם היא – נובעת רק מבני 'רשות הרבים' הייחודיים לישיבה. כידוע לכל בר בי רב דחד יומא, לא הרי ימי החנוכה בישיבה כשאר הימים והזמנים. בעוד ישנם מקומות בהם ימים אלו מוכרים כימי רפיון וביטול בית המדרש, בישיבה הק' החזירו עטרה ליושנה ומקיימים בהם את ייעודם המקורי – שהם הניצחון על אלו שביקשו להשכיחנו תורת השם. אשר על כן, הימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה כדרך שעורכים בסופי זמנים 'ימי המסכתא' – ימי שינון וחזרה על עשרות ומאות דפי גמ' שנלמדו בחודשים שקדמו להם, כשלאחר מכן עומדים הבחורים בכור המבחן, המזכה אותם בספרי קודש – איש לפי מהללו.

שנים רבות לאחר שיסיים הבחור את שנות לימודו בישיבה, עדיין יתרפק בערגה על זכר הימים הללו – האווירה המחשמלת התלויה באוויר, ואחוות הרֵעים המשותפת לכל המסתערים על המסכת. בשעות הסדרים ומעבר להם תוכל למצוא זוגות-זוגות יושבים משננים, עמלים וקוצרים, ואיש את רעהו יבחנו וישאלו ולאחיו יאמר חזק, אשרי עין ראתה זאת. 

ואם הדברים אמורים כלפי כל יום ויום מהעת הזו, על אחת כמה וכמה הדריכות עולה ביום שלפני המבחן, אשר אם לא עכשיו אימתי, ואצבעות רצות על שורות הגמרא, להספיק, לבלוע ולשנן עוד ועוד, בבחינת 'פתח לנו שער בעת נעילת שער'. רבים הם שעשו להם מנהג שאינם עוצמים עין בלילה שלפני המבחן, אלא נשארים לשקוד על תלמודם ולשנן את גירסתם – למען תהיה מחודדת בפיהם ליום מחר. 

ומעתה עלינו לשאול – שהרי בלילה זה, בכל רגע נתון תוכל למצוא בחורים שלא פרסו לשנתם ואם כן – נמצא שלא כלתה הרגל עד עלות השחר. האם נאמר שמי שירצה לצאת ידי מצווה מן המובחר שיהיו נרותיו דולקים עד שיעלה השחר, כמו בבית המקדש בשעתו. ובמילים אחרות – יש לחקור האם שעת 'תכלה רגל' יכולה להשתנות לפי היום והעת, או שהיא נקבעת לפי הזמן הממוצע בכל ימות השנה. השאלה הונחה לפני יושבי על מדן, כשעדיין היא נידונת, יחד עם רעותיה ושאר השאלות העולות ובאות במצווה יקרה זו, בכל שנה ושנה על שלל זוויותיהם והיבטיהם הרבים.

'היכר' בין הנרות למינכר מנין יומא - במתקני ההדלקה

נר איש וביתו – בית חיינו

היכן הדליקו נרות חנוכה בטעלז רבתי? ומתי קיבלו ראשי הישיבה עטרה זו לראשם?

בכל היכלי התורה רבו הדעות היכן המקום הראוי ביותר לבני הישיבה להדליק, האם כדין 'אכסנאי' המבואר בשו"ע – שמדליק במקום אכילתו, או שמא בפתח הפונה לפנימייה, בחלון או אפילו בשער הישיבה. יוצאים מן הכלל הם רבים מאלו ההולכים לאורו של מרן השו"ע, שנוהגים שהבחור יוצא בהדלקת האב בביתו. בשל עובדה זו, וכדי לתת להם גם חלק ונחלה בקיום המעשי של מצווה חביבה זו, נהגו בישיבה לכבד בהדלקה בבית המדרש בחורים שאינם מדליקים נרות לעצמם – כדי שיזכו גם ליטול חלק במצוות היום.

כל זאת – עד לעת בה שתו ליבם לעובדה הבאה:

בישיבת טעלז שבליטא לא היו מדליקין לא בחדרי הלינה ולא במקום האכילה, אלא הבחורים היו יוצאים ידי חובתם בהדלקה שב… בית המדרש. וזאת על פי פסק הלכה ייחודי מראש הישיבה מרן הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצוק"ל – ונימוקו עימו: בית המדרש זהו עיקר ביתו של בן הישיבה! ושם נקבע דירתו. אמת אמנם, יש לו חדרים הנועדו לשמש לשאר צרכים – כגון אכילה ושינה, אך עדיין – אל לנו לשכוח שכל זאת רק כאמצעי וכעזר לשהותו בין כתלי בית המדרש. הדברים נאים למקום שאמרם, שהרי בכך ביטא כפשוטו את צורת החיים בישיבת טעלז, אשר לא במקרה היא זו שטבעה בזמנו את המושג 'ישיבה-מאן' – 'איש הישיבה', להודיע ולבטא שהישיבה היא מקור חייו של הבחור. ואחר שכן, פשיטא שמקום דירתו בישיבה נקבע לפי תכלית הימצאותו בה – שהותו ביני עמודי דגרסא. ומהלכה למעשה, אכן כך נהגו בישיבת טעלז – שכולם היו יוצאים ידי חובתם בהדלקה מטעם הישיבה בבית המדרש.

עד היכן מגיע תקפו של פסק זה? ידוע מה שנפסק בשו"ע שאכסנאי הרוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת בעל הבית – צריך להשתתף עימו בפריטי – בשמן ובפתילות. אבל במקרה דנן – נקבע שאין בכך כל צורך, באשר פשיטא שהדלקת הישיבה תהני בעד כל אחד מבניה. ומה שהיו נוהגים להציב קופה של צדקה מטעם הישיבה על גבי הבימה – בכל שמונת הימים, היה רק לרווחא דמילתא – לאלו החפצים להדר ולהשתתף, אך נפסק שאין בכך צורך מעיקר הדין.

כל זאת היה בישיבת טעלז בשבתה בליטא. אך בישיבה בארץ ישראל לא נהגו כן, באשר כבר בשעתו היו שחלקו עליו. ולמרות שבשעתו נתקבלה דעתו – באתריה דמר, אך כהוראה לדורות לית בחילן לנהוג היפך מדעתם של כל הני רבוותן שסברו לא כן.

בין כך ובין כך – בעת שעוררו על קיום מנהג הישיבה המקורי, עלה קרנה של מצוות ההדלקה בבית המדרש, שהרי מעתה אין לנו מנהגא בעלמא, אלא יש כאן קיום עיקר המצווה כהלכתה – כפי שהיה נהוג בישיבה בטעלז, שמבארה אנו שותים.

ומעתה כבר נמנו ורבו המבקשים לזכות לעצמם בעטרה זו. ולאחר שדנו בדבר בכובד ראש, הכריעו שאין ראוי מכך שרבני הישיבה בעצמם הם אלו שיעלו את הנרות בבית המדרש, ובכך יוציאו ידי חובתם את כל בני הישיבה – לכל הדעות והשיטות – וכמנהג הישיבה מקדם.

כתבות נוספות

איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
עשירי קודש
עשירי קודש
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר