א] פסחים דף ק' ב' אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו כו' ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש. והתוס' ד"ה ידי קידוש הוכיחו דאף אם קידש בביהכ"נ על דעת שרוצה לאכול במקום אחר לא יצא, וכ' וז"ל ומיהו ממקום למקום בבית אחד כגון מאיגרא לארעא נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה וכן מוכח בירושלמי כו' ע"ש.
והדברים צ"ב, דמאחר דגם מחדר לחדר חשיב מקום אחר, מ"ט מהני דעתו לאכול שם, ומ"ש מבית אחר דלא מהני. וכבר הק' כן הר"ן וז"ל ואיכא מ"ד דכי איתמר בירושלמי דהיכא שהיה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר מהני ה"מ מבית לסוכה דהוה ליה כמארעא לאגרא ומפינה לפינה דלא הוי שנוי כולי האי וכי משמע מגמ' דילן דלא מהני ה"מ מבית לבית ולא נהירא דכיון דלענין קדוש דיניה מפינה לפינה כמבית לבית ליכא לאפלוגי בינייהו עכ"ל ושיטת התוס' צ"ב
ונראה בזה בהי"ת, דהנה בהא דאמרי' סבור מינה ה"מ מבית לבית כו' נחלקו הראשונים וז"ל התוס' אבל ממקום למקום פי' מחדר לבית או מבית לעליה כו' אבל מפינה לפינה יש קידוש כי היכי דלא הוי שינוי מקום בסמוך ומיהו י"ס דגרסי' הכא מפינה לפינה כו' עכ"ל והנה גירסא זו דמפינה לפינה חוזר ומקדש היא גירסת הרי"ף, וכתב הר"ן [לדעת הרי"ף] ז"ל ואע"ג דליכא למיפשט מהא מפינה לפינה אפילו הכי כיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום סעודה ומעתה אפילו מפינה לפינה עכ"ל אבל עדיין קשה מ"ש משינוי מקום דמפו' בגמ' דמפינה לפינה אינו חוזר ומברך וכמו שהק' התוס'.
וכתב ע"ז בחי' מהר"ם חלאווה [הביאו הביאור הלכה בסי' קע"ח] הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרינן אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא, ולא דמי לקידוש דבעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים אבל הכא בעקירות גמורה תליא מילתא ומפינה לפינה לא הוה עקירות עכ"ל והיינו דלא דמי דין קידוש במקום סעודה לדין שינוי מקום בברכה, דדין קידוש במקום סעודה הוא דין מקום, וכש"כ התוס' בד"ה אף ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה משום דכתיב וקראת לשבת עונג כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג, [וכעי"ז איכא למ"ד לעיל דף פ"ו דאין הפסח נאכל בשני מקומות דכתיב בבית אחד יאכל, ואי"ז דין הפסק כ"א שלא יהיה בשני מקומות] וממילא דגם מפינה לפינה לא יצא, דסו"ס אי"ז באותו מקום, אבל בברכה אין דין מקום, דלא בעינן שהאכילה תהיה במקום הברכה, כ"א שלא יפסיק ביניהם, ועקירה ממקום למקום הוי הפסק, וזה אינו אלא בעקירות גמורה, אבל מפינה לפינה לא הוי עקירות. וע' משנה ברורה בסי' רע"ג סקי"ב ז"ל כתב בשכנה"ג דאם מאיזה סיבה קם מדוכתיה ויצא לחוץ ואח"כ חזר למקומו אין צריך לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ כיון שלבסוף היתה הסעודה במקום הקידוש ע"ש ויש חולקין בזה עכ"ל והרי לענין שינוי מקום בברכה מפורש בגמ' שגם אם חזר למקומו הראשון חוזר ומברך, כדאמר לקמן ע"ב בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כו' כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, ובע"כ דהטעם הוא כש"נ, דבקידוש לא אכפ"ל הפסק בין קידוש לסעודה כ"א שיהיו במקום אחד, וע"כ כל שחזר למקומו הראשון שפיר דמי, אבל לענין ברכה עצם העקירה ממקום למקום הוא הפסק, ומש"ה חוזר ומברך.
ולפי המבואר נראה דלשיטת הרי"ף והר"ן ביאור הסוגיא דהוא דמעיקרא היה סבור דלא בעינן שהקידוש יהיה באותו מקום אלא באותו בית, אבל מאחר דחזינן משמואל דגם באותו בית חוזר ומקדש, הרי בע"כ דבעינן אותו מקום, וממילא ה"ה מפינה לפינה.
אבל בדעת התוס' נראה דפליגי בזה, וס"ל דאי משום דין מקום הוה סגי באותו בית, וכדהוה סבור מעיקרא, ומה דאליבא דאמת חוזר ומקדש גם מחדר לחדר הוא משום דנאמר גם שלא יפסיק ביניהם, והילוך ממקום למקום הוי הפסק, והוא ממש כמו דין שינוי מקום בברכה דהוי הפסק, וכמבואר בדבריהם שלמדו דין זה מדין שינוי מקום בברכה, וע"כ תלוי בדין שינוי מקום בברכה, דכל דחשיב עקירה לענין ברכה חשיב עקירה לענין קידוש במקום סעודה, ומש"ה מפינה לפינה שפיר דמי, כמו דלא חשיב שינוי מקום לענין ברכה. וע' שו"ת ר' יוסף מסלוצק שכתב בשם רבו הגר"ח מוואלזין זיע"א דאף להנך דסברי דאם יצא לחוץ וחזר צריך לברך, מ"מ אם הניח שם חברים בסעודה אי"צ לחזור ולקדש כמו בדין שינוי מקום לענין ברכה, וזה נראה כש"נ בדעת התוס' דגם קידוש במקום סעודה תלוי בדין שינוי מקום דברכה.
ומעתה נראה דזהו ביאור ד' התוס' דמבית לבית אין מועיל דעתו ורק מחדר לחדר, דלשיטת התוס' מבית לבית ומחדר לחדר הם מתרי טעמי, דמבית לבית הא דחוזר ומקדש הוא משום דאין הקריאה במקום עונג, ובזה אין שום נפקותא אם היה דעתו לכך מתחילה או לא, דמ"מ אין הקידוש והסעודה במקום אחד, אבל מחדר לחדר מצד המקום לא אכפ"ל, דלזה לא בעינן אלא אותו בית, ומה דחוזר ומקדש הוא משום שהפסיק והסיח דעתו ביניהם, ובזה מועיל דעתו מתחילה, דכל שהיה דעתו מתחילה לכך אין השינוי שאח"כ מפסיק.
וכן מבואר ברמ"א סי' קע"ח ס"א בדין שינוי מקום שצריך לברך וז"ל ועיין לקמן סי' רעג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום עכ"ל הרי מפורש דהך מילתא דמועיל דעת מתחילה הוא מדיני הפסק והיס"ד דשינוי מקום וכש"נ, אבל הר"ן אזיל לטעמיה, דמה דמחדר לחדר חוזר ומקדש אינו מדין היס"ד דשינוי מקום כ"א דהוא משום דבעינן מקום אחד, וגם חדר לחדר חשיב שני מקומות [ואפילו מפינה לפינה], ומש"ה גם דעתו מתחילה לא מהני, דסו"ס אין הקריאה במקום עונג.
ב] והנה בשו"ע סי' ח' סעיף י"ג הלובש טלית קטן ומברך עליו וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול צריך לברך עליו דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק. וכ' ע"ז המג"א דאף דהיה דעתו לכך מתחילה לא מהני כיון שהוא מבית לבית, אבל באותו בית אין ההליכה הפסק. והגר"א חלק עליו דכיון שהיה דעתו לכך מתחילה גם מבית לבית לא הוי הפסק [והוכיח שיטתו מסי' רי"ז לענין שינוי מקום בברכת בשמים דמבואר דאם היה דעתו מתחילה גם מבית לבית אינו חוזר ומברך] והק' הביאור הלכה ד"ה חשיבה הפסק דהא גבי קידוש במקום סעודה קיי"ל בסי' רע"ג דלא מהני דעתו לאכול במקום אחר אלא מפינה לפינה, אבל מבית לבית אחר לא מהני, ומ"ש גבי ציצית דכ' הגר"א דמהני גם מבית לבית.
ולפמש"נ א"ש היטב דעת הגר"א, דל"ד דין קידוש במקום סעודה לדין שינוי מקום בברכה, דהרי נת' דמה דלא מהני דעתו מבית לבית הוא משום דבקידוש נאמר עוד דין דבעינן שיהיו במקום אחד, דבמקום קריאה שם תהא עונג, וע"ז לא יועיל מה שהיה דעתו מתחילה דמ"מ אי"ז במקום עונג, אבל בכל שאר ברכות אין לנו דין מקום אחד, ורק דין הפסק הוא דאיכא, דשינוי מקום הוי הפסק, ואם היה דעתו לכך מתחילה תו לא הוי הפסק וכש"נ. [אבל בד' שאר הפוסקים מבואר דלא כש"נ ועוד חזולמ"ע].
