כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

בין 'חופש' ל'בין הזמנים'

יריעה היסטורית: בעקבות הביטול הנדיר של 'בין הזמנים' בעת צרה – בחודש תשרי תשפ"ד, ולקראת ימי בין הזמנים בחודש ניסן, הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה, יצא הרב מ. קצבורג למסע היסטורי לתולדות ימי 'בין הזמנים' | מתי נחקק המושג 'בין הזמנים'? היכן התאסף 'ועד ארבע ארצות'? על איזו קריאת קודש משותפת חתמו המהר"ל, המהרש"א ורבני הבד"ץ? ממתי רבי ברוך בער מבין ב'אוויר טוב'? והאם בוטלה גזירת 'החופש הגדול'? | ליתן רווח בין פרשה לפרשה

הבקשה האישית של רבא

'במטותא מינייכו, בבקשה ממכם, אל תבואו ללמוד אצלי, בבית המדרש בימי ניסן ותשרי' – הפציר האמורא רבא לתלמידיו, במה שהיתה כנראה ההדרכה הראשונה בהיסטוריה לימי 'בין הזמנים'. רבא נימק את הוראתו באמרו – 'כי היכי דלא ליטרדו כולי שתא' – כדי שלא תהיו טרודים שנה שלמה אחר כך. ממה יהיו טרודים? בעידן בו לחם לפי האדם היה תלוי ועומד בהצלחתו בעבודת השדה, חשיבות קריטית נודעה לעונת החריש ולעונת הקציר– החלות בימי ניסן ותשרי. מי שלא השקיע אז את המאמצים הנכונים – פרנסתו הייתה מוטלת בספק לכל השנה הבאה. ומשכך, הסיק רבא, עדיף מלכתחילה לקבוע את הזמן למלאכת השדה – בכדי ששאר השנה יוכלו ללמוד פנויים מבלי טירדה.

מאות שנים עברו, והמנהג העתיק מתחדש ומתמסד, ונולד לו גם שם: 'בין הזמנים'. כן, זהו שם וותיק שמלווה אותנו מאות שנים לאחור, מראשית תקופת ה'אחרונים'. אזי נוסדו ונקבעו באופן רשמי – הימים שבסוף החורף ובסוף הקיץ, כימי 'בין הזמנים'. על מה ולמה? נזעקו רבים וטובים, מאז ועד עתה. כיצד נהין לבטל בידיים את בית המדרש ולהשביתו מלימודו? אבל את התשובה כבר לימדנו רבא 'כי היכי דלא ליטרדו כולא שתא'. בכדי ששאר השנה נוכל להיות שקודים על תלמודינו בלא טירדה.

בין הזמנים המקורי

בין הזמנים המקורי, שכאמור, החל עוד בשנות ה-ש' ואילך, היה ארוך יותר ממה שאנו מכירים היום. במקור נפרסו ימי בין הזמנים על סך כולל של כעשרים שבועות בשנה: בסוף הקיץ, מהתאריך ט"ו באב ועד ר"ח חשון, ובסוף החורף מט"ו בשבט ועד ר"ח אייר.

לשם מה נועדו ימים אלו? היה זמן ה'יריד' המפורסם, מספרי ההיסטוריה וממשלי המגידים. בניגוד לסטריאוטיפ המוכר, לא רק סחורות מכרו ביריד. מעבר לגלילי בדים וחביות יין, היריד היה זמן 'לסגור' את כל העסקים וכל העסקאות – בכל תחומי החיים. החל משכירות וקניית דירות, וכלה בהסכמי סחר חובקי ארצות.

לא רק הסוחרים והתגרים שמו את פניהם אל עבר היריד, אלא אף ראשי הישיבות עם תלמידיהם עקרו ממקומם וקבעו מושבם בסמיכות ליריד הגדול. וכאן הבן שואל, וכי מה לו לבחור ישיבה לבקש ביריד, האם ריחיים על צווארו ומבקש הוא להרוויח את פת לחמו, או שמא חותנו הטיל עליו שליחות זו. יתכבד נא הבחור ויישאר בבית המדרש, ספון על תורתו, סמוך על שולחנו של מקום, ומפני מה תיקנו בין הזמנים אף בהיכלי הישיבות ובבתי התורה המיועדים לבחורים? 

אבל, התשובה הייתה בדמות גל של בשורות טובות שליווה את הציבור כולו באותה תקופה. מתברר, שלצד שוק הסחורות שהתקיים אז, התקיים שוק חשוב ומשמעותי הרבה יותר – 'שוק' שידוכים. כל מי שהיתה לו בת שהגיעה לפרקה היה משחר לפתחי בתי המדרש באיזור היריד, שם שהו טובי הבחורים המופלגים יחד עם רבותיהם. הייתה זו הזדמנות פז לפגוש בחורים מכל קצוות המדינה, ולהתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, כך שלא היה צריך הרבה בכדי שיוכלו לברך על המוגמר. שמחות רבות מספור נולדו להן שם, בימי היריד.

ימי בין הזמנים והיריד שהתלווה אליהם, היו גם הקרקע הפורייה להתייסדותו של 'ועד ארבע ארצות', גוף תורני שאיגד את הרבנים המייצגים את ארבע המדינות המרכזיות של ריכוזי היהודים באירופה. הועד עסק בענייני הציבור היהודיים בכל תחומי החיים. האפשרות היחידה לזמן כל כך הרבה רבנים מכל קצוות הארץ – הייתה רק באותה העת בה כולם נקבצו ובאו ליריד, וכך הרבנים והיושבים על מדן קבעו את ישיבתם בעיירה סמוכה, ומשם יצאה ההוראה לכל השנה כולה.

השריד ההיסטורי ליריד המיתולוגי, ממשיך ללוות אותנו במשלי ה'מגידים' מאותה תקופה, ומהווה סמל ודוגמא להזדמנות חד פעמית, שמי שיחמיץ אותה אין לו כיצד להשלימה, ועלול להישאר חסר כל. ועדיין מילותיו של רבא מרחפות בחלל, נותנות את ההצדקה הברורה למנהגם של ישראל לקבוע עצמם לימי עסק וסחורה – 'כי היכי דלא ליטרדו כולא שתא'.

מרן הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל עם מרן הגר"ש שקופ זצ"ל במנוחה ביערות המרפא

גדולי ישראל מנסים לבטל

כבר אז היו רבים מגדולי ישראל שיצאו תיגר נגד התקופה הארוכה כל כך, שרפו ידי הלומדים מן התורה. לא רק היום, בקריאות הקודש המתפרסמות בכתבי העיתים חדשים לבקרים, אלא מיני אז כבר התבטאו גדולי ישראל בדבר סכנת איבוד זמן יקר זה. רבינו המהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' יוצא חוצץ נגד התופעה ש'יקראו דרור לארץ לכנות הזמן בין הזמנים, שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש יחשוב שאין צריך ללמוד כלל, וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו בין הזמנים'. הגדיל לעשות רבינו השל"ה, שקבע בנחרצות כי אחר שרב הנזק על התועלת, יש לעשות שינוי מהותי בנוגע לימים אלו, והדריך לתלמידיו 'והעיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים' לא יזכר ולא יפקד רק כל העיתים שוים לטובה'.

כל אחד מהלומדים יוכל לראות ולהיווכח בדברים נוקבים בעניין, שנדפסו בחידושי המהרש"א על מסכת שבת (דף קיט:): "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים". כמו כן, ידועה בעניין זה אמרה חריפה שמובאת בשם רבי עקיבא איגר זיע"א, שהעיד על עצמו: 'האי דמחדדנא טפי מחבראי – דלא עבידנא בין הזמנים'!

ואף כאן בארץ ישראל, בשלהי ימי הקיץ שנת ה'תשכ"ח, יצאו רבני הבד"ץ דהעדה החרדית בירושלים, בכרוז חריף לבטל את ימי בין הזמנים מכל וכל. את החלטתם נימקו בין היתר, שמלבד ביטול התורה שיש בדבר, ישנם גם המראות שיש ברחוב של היום, כלשונם, וחותמים את דבריהם בקריאה נרגשת: "על כן הננו פונים בזה בבקשה ואזהרה בימי חשבון הנפש הללו, להתעורר ולראות את גודל האחריות שבדבר… תקוותינו כי תעשו בכל מאמציכם לביטול חופש מסוכן זה מהישיבות והת"ת".

ההזדמנות המיוחדת – מה שליבו חפץ

זה לעומת זה עשה אלוקים. וכנגד כל מקום שמצא בו השטן בקעה להתגדר בה, יש שזכו להפוך את המר למתוק ואת העקוב למישור. ימי בין הזמנים, שבתחילה היו נראים כימים שנועדו לימי בטלה וחורבן בית המדרש, היו להזדמנות מיוחדת ללומדים – לקבוע סדרי לימודים מרחיבי דעת, בדברים שאין ידיהם מגעת אליהם בכל השנה כולה.

וכך כנגד ה'יריד' הגשמי, שזה בא בסחורתו וזה בא בפרתו, התייסד לו היריד האמיתי, זמן עונג הנפשות להתעדן בעסק התורה מתוך מנוחת הנפש והדעת, לטייל בנאות דשא ולצלול למעמקי ים התלמוד, לדלות פנינים יקרים שבכל השנה כולה אין הדעת פנויה ואין הזמן מספק בכדי לדלות אותם.

ואם תמצי לומר, הרי שיש בכך את הקיום היותר נעלה לציווי של רבא 'כי היכי דלא ליטרדו כולא שתא', שהרי וודאי שאין הדברים אמורים רק כלפי הטירדה הגשמית מסיפוק צרכי הגוף ואוכל נפש, אלא אף מהטירדות הנעלות המלוות את בן העלייה בעסק לימודו, כאשר נתקל הוא שוב ושוב בשטחים חדשים במרחבי התורה שזרים הם לו ונראים כסתומים וחתומים בפניו, ואין ידו מגעת לכבוש נושאים אלו כאשר מוחו וליבו טרודים בעניין אחר, ותורה מונחת בקרן זוית.

ועל כן ששו על ימי בין הזמנים כמוצאי שלל רב, הימים המסוגלים לכל דבר חפץ, ללימוד מסכתות וסדרי לימוד חדשים ובלתי שגרתיים. התלמידים אשר גלו עם רבם לאיזור היריד, קבעו עצמם לבית מדרש מיוחד לימי בין הזמנים, שהתקיים במתכונת שונה לחלוטין מאשר ימות השנה.

מרן הגרב"ב ליבוביץ זצ"ל בלימוד במנוחה בעיירות המרפא עם מרן הגר"ש שקופ זצ"ל (ראה חתנו של ר' שמעון רבי שרגא פייבל הינדס)

צורת הלימוד לבין הזמנים

בפולין, עד לגזירות ת"ח ות"ט, הייתה פריחה עצומה בעולם התורה, והישיבות המקומיות שקקו חיים. בכל עיירה התקבצו הנערים אצל ראש הישיבה, ובמשך ה'זמן' עמלו בתורה ולמדו בעיון גמרא רש"י ותוספות. מעניין לגלות במה התייחד הלימוד דבין הזמנים, בכל קהילה כמנהגה. בפולין עשו להם מנהג, שבכל השנה התייגעו בדברי הגמרא יחד עם דברי התוספות העמוקים והמקיפים, ואילו בימי בין הזמנים קראו דרור ללימוד גמרא שיטתי ומהיר, ללא 'תוספות', ותחת זאת ביכרו ללמוד את פסקי הטור ושאר הפוסקים. בארצות אשכנז, לעומת זאת, במקום לימוד התוס', ייחדו זמן לרכישת בקיאות בספרי הנ"ך – עשרים וארבעה כתבי הקודש שתלמיד חכם צריך להיות בקי בהם.

ימי בין הזמנים, בהם נאספו כולם ובאו לאיזור היריד, היו גם הזדמנות מיוחדת להכיר ולדלות מתורתם הנובעת של חכמי ישראל מכל קצוות הארץ. אם בכל ימות השנה, מחויב היה הבחור ללמוד אצל ראש הישיבה ששכנה בעיירתו, הרי שבימי היריד נפתח לפניו מרחב אפשרויות כמעט בלתי מוגבל, לקבל מתורתם של כל רבני וגאוני ארץ, אשר נקבצו ובאו הנה. והיה הנער בורר לעצמו בית מדרש שלשם נמשך ליבו, והיה הלימוד בבחינת 'חטוף ואכול חטוף ושתה', שהרי אותו הרב החדש שממנו זוכה לקבל כעת, היום כאן ומחר שם, ולא ירחק הזמן עד שישוב אל ארצו ומקומו, יחד עם כל האוצרות שהביא עימו. ועל כן המשכיל שעיניו בראשו לא בזבז את זמנו בשיטוט חסר תועלת ביריד השוקק, אלא בא לנצל את ההזדמנות החד פעמית ללמוד ממי שליבו חפץ.

בין הזמנים כזמן מנוחת הנפש

שם נוסף, ופחות מחמיא נוסף לו לבין הזמנים, והוא 'יומא דפגרא'. על שם האמור במסכת שבת (קכט ע"ב), 'יומא דמפגרי ביה רבנן, אמרי האידנא יומא דשפמי הוא', וביאר רש"י שם: "שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש, קרי ליה יומא דשפמי – כלומר היום הזה אבד לו ואין בו תועלת". תוס' כבר לימדו זכות על אותם התלמידים שלא באו לבית המדרש, ונימקו את התנהגותם בכך ש: "תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס". 

ואם נרצה, נוכל לראות כאן את המקור לבין הזמנים בעידן הנוכחי, בעת אשר היריד השוקק והצבעוני נשאר רק במשלים של בעלי המוסר, וימי סוף הקיץ והחורף כבר אינם מיוחדים עוד לקניות ולסידורים, יתר על כל ימי השנה. וכאן הבן שואל – אם כן למה זה אנוכי? ועל כך תשובתו בצידו, כבר מקדמת דנא נהגו לקבוע ימים בהם מפגרים בהו רבנן, לקיים האמור בהפטרה שלעולם נקראת בימי בין הזמנים: 'וקווי השם יחליפו כח יעלו אבר כנשרים'.

ואכן, כבר בימי קדם אנו מוצאים שנתייחדו הימים למרגוע ולמנוחת הנפש, דבר הכרחי ונצרך לכשעצמו, שגם עליו ראוי לקרוא את הכרזתו של רבא 'כי היכי דלא ליטרדו כולא שתא'. כך ניתן לראות את רבינו היעב"ץ, עם כל מה שקרא תיגר על המבטלים זמנם לתוהו בימי בין הזמנים, בכל זאת העמיד את הצורך הנחוץ לאפשר הרפיה ומנוחה לנפש היגעה כל השנה כולה בדברי תורה, וכה היו דבריו לשומעי לקחו:

'אך דבר אחד אני מניח לכם לטיול ולהרחיב הלב – כדחליש טובא מגירסא דהיינו ביומא דפגרי ביה רבנן, אז מותר לכם לשחוק מעט ב'שקאקי' שקורין 'שאך שפיל' (-שחמט), וזה בלי מעות, רק לחדד בו השכל קצת…'.

צא ולמד מלשונו הזהב של מרנא החזו"א זיע"א, מתוך שנכתבו לתלמיד שנחלש מגירסתו: 'דע לך יקירי, שאין כאן לא חטא ולא אשמה, מחוקי הטבע להתעייף ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, ולכן חובתך להפסיק לימודך לגמרי על משך שתי שבועות, ותרבה בכלכלה ומזון מבריא ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה, ואשריך שעמלת בתורה ותשת כוחך עליה' (קובץ אגרות אגרת לה).

ראשי ישיבת טעלז ביערות המרפא. משמאל לימין הגר"א אוקליאנסקי הי"ד ראש המכינה לצעירים בטעלז, הגרא"מ בלוך זצ"ל ר"י טעלז בקליבלנד, ראש הישיבה הגרא"י בלוך הי"ד הגרח"מ קאץ זצ"ל ר"י טעלז בקליבלנד.

בין הזמנים בעולם הישיבות

בעולם הישיבות שפרח באירופה, בדור האחרון לפני המלחמה, רווח גם המושג של 'בין הזמנים', אם כי בכל מקום בצורה שונה. בישיבות בהונגריה התקיים בין הזמנים במתכונת מצומצמת, ונקבע רק במסגרת המועדים, מערב פסח ועד צאתו, ומערב סוכות ועד לאחר שמחת תורה, וכל כולו נועד רק כדי לאפשר למי שחפץ בכך לחוג את המועד בקרב משפחתו. 

לעומת זאת, בישיבות בליטא ימי בין הזמנים קבעו מקום לכשעצמם, והתקיימו גם בחודש אב, אז היו נוהגים ראשי הישיבות ב'דאצ'ה' – המפורסם, לנסוע עם תלמידיהם אל עיירות הנופש היו יוצאים לרעות בגנים בנאות דשא, הלב היה פתוח והיתה זו שעת הכושר לתלמידים לדלות מרבותם כל דבר חפץ, פנינים יקרות שבזמנים כתיקונם לא הזדמנו להם. במאמר המוסגר ראוי לציין, כי בישיבת טעלז הנוהג היה לסיים את בין הזמנים בכ' אב, בכדי שיהיה הכנה לימי האלול, וכך היו אומרים בטעלז, העולם סבור שאלול נדרש להכנה ליום הדין, אבל האמת שהאלול גופא בעי הכנה. 

הנהגתם של גדולי ישראל

מרנא ה'חזון איש' בהיותו עדיין על אדמת אירופה, היה נוהג לעזוב את עיירתו 'קוסובה' כבר מל"ג בעומר, ולעקור אל עבר העיירה 'וואלוניק', שם היה שוהה במשך כל ימות הקיץ, עד לבואם של החגים. שעות ארוכות היה מתבודד בבקתה ביער עמל בכל נימי נפשו על תורת השם, תוך שהאוויר הצלול והצח מיטיב עם בריאותו הרופפת.

פעם אחת נזדמנו מרן הגרי"ז ומרן בעל ה'ברכת שמואל' לעיירת נופש, ובעת לכתם לשאוף אויר צח לצורך בריאותם, התבטא רבי ברוך בער ש'יש כאן אויר טוב'. נענה הגרי"ז ואמר לו – 'ממתי רבינו מבין אם האויר טוב או לא?' ענהו מרן ה'ברכת שמואל' – שכיון שהבין היטב מה שדיברו כעת בלימוד, מוכרח שיש כאן אויר טוב ולכן כח המחשבה בתורה מחודד יותר, כמבואר בגמ' מגילה כח 'שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא'.

קיימים עדויות וסיפורים רבים מספור על גדולי ישראל והצורה בה ניצלו את ימי בין הזמנים, וירא מנוחה כי טוב – ויט שכמו לסבול. אך טוב מראה עיניים יותר מכל, צא ולמד, מהנהגתם של צורבי כל דור ודור, חלק מזמנם אגודים הם אסופות אסופות בבית המדרש והוגים בתורה הקדושה כפי אשר ליבם חפץ. ומאידך חלקו האחר של הזמן מקדישים את הזמן לנפוש ולהחליף כוח, שיסייע להם במלאכת הקודש. הצד השווה שבהם, שעל כולם נאמר דברי מרנא החזון איש: 'ואשריך שעמלת בתורה ותשת כוחך עליה', אלו ואלו רוכשים קנייני נצח בנפשם, אשר יעמדו להם בהמשך דרכם, כי היכי דלא ליטרדו כולי שתא.

מרן הגב"ב ליבוביץ זצ"ל עם תלמידיו ביערות המרפא

כיצד בוטלה 'גזירת החופש הגדול'?

בשנת תרע"א ניתן דבר ממלכת רוסיה, אשר יצאה בפקודה לכל היכלי התורה והישיבות לנהוג את החופש הגדול במתכונתו הארוכה, במשך כחודשיים ומחצה, כפי שהיה נהוג במוסדות החינוך הרשמיים והממלכתיים.

חרדה גדולה מילאה את לבבות רבני הערים והיושבים על מדן, לנוכח הגזירה שאמורה הייתה להשבית את קול פיהם של תינוקות של בית רבן ותלמידי הישיבות – לתקופה ממושכת כל כך, כפי שתיאר זאת בעטו הנובע – הגאון רבי צבי יחיאל מיכלזון זצ"ל, גאב"ד פלונסק בהקדמתו לספרו 'בית יחזקאל': '…והחרדים הנלהבים רחפו עצמותיהם מפחד לבל תשתכח על ידי זאת התורה מישראל, והבטלה בעשרה שבועות רצופים תביא את צעירי צאן קדשים לידי שעמום, ויאבדו דרך. ועוד היא משנה שברון להכרית אוכל מפי המלמדים אשר המחסור הוא מתמיד כמועקה במתניהם'.

רבני ופרנסי הערים התאספו כמה פעמים לטכס עצה, ואף ניסו כמה פעמים לבקש להעביר את רוע הגזירה, אך תחנוניהם נפלו על אזנים ערלות. המצב היה כלאחר ייאוש, והדבר היה נראה כעומד להפוך לעובדה מוגמרת. עד אשר יום אחד בהשגחה פרטית, נזדמן לביתו של גאב"ד פלונסק, רב צעיר שהתברר כי יש לו קשרים הדוקים עם מי שהיה בידו לבטל את רוע הגזירה, השר חרמלוב.

ומשכך נסללה הדרך לפיתרון, בשיטה היהודית העתיקה והוותיקה, 'הרבו מוהר ומתן' – שוחד ושלמונים. מלווה בתפילות חמות, הוא נשלח להיפגש עם השר האחראי על העניין, תוך שסכום כסף עצום החליף ידיים מבלי להותיר עקיבות. ואכן, ניכר היה בשעת מעשה שהדברים עשו רושם עמוק על השר. אך עדיין שרר מתח, האם באמת נשאו הדברים פרי, והרבנים המתינו בקוצר רוח לתשובה רשמית מהשר על החלטתו בנידון.

מאידך, בכל מקרה שכזה, מקבל השוחד עצמו היה נתון בבעיה – איך יוכל להודיע כי המתת התקבל, מבלי להפליל את עצמו. לצורך כך, באותם ימים, היה אמצעי בלתי רשמי, להודיע על כך – 'אגרת שלומים', או כפי שראוי יותר לכנותה: 'אגרת שלמונים'. זוהי הדרך להודיע במרומז כי המתת התקבל, המסר הובן והאיום הוסר. ואכן תוך מספר ימים זכו היהודים להתבשר בבשורה הטובה, באיגרת שלומים מנוסחת לתפארה בידי השר, וזהו תרגום תוכנה:

"אדון נכבד, אץ אנכי לתת לכם תודה עמוקה על פרישתכם בשלומי וברכותיכם הטובות אשר נגעו בעומק נשמתי, ואנכי מצדי שולח לכם פרישת שלום אמתית, וכאשר מכיר אנכי אתכם לאדם המעלה ופועל תועלתי המביא תמיד בכל הענינים הנוגעים להיהדות ושאלותיה תועליות גדולות לרגלי המדות הטובות והשכל הבהיר אשר לכם, מברך אני אתכם להיות בריא אולם לאורך ימים אשר הקהילה העברית בפלונסק תהיה ביכולתה להאריך הנהגתה על פי העצות השכליות והטובות של מורה הדרך המומחה ויקר הערך שלהם י' כארלאמאוו".

נקל להבין איזה 'ברכותיהם הטובות', נגעו ב'עומק נשמתו', של השר המלומד, מה עוד שהגוי החמדן רומז על שיתופי פעולה יעילים כגון אלו – אף בנוגע לעתיד, שייפתרו באותה צורה שתביא 'פועל תועלתי המביא תמיד בכל הענינים הנוגעים להיהדות'. במילים אחרות, תכינו עוד ממון לבטל כל גזירה שלא תבוא עליכם.

יצויין כי גם לאחר אותה פגישה מכרעת, נדרשה עוד השתדלות רבה לביטול רשמי של רוע הגזירה, אך הדרך הייתה קלה בהרבה, אחר שננקטו האמצעים אותם לימדנו יעקב אבינו במלחמתו מול עשו – דורון, תפילה ומלחמה.

 

הצאר ניקולאי השני

כתבות נוספות

כבוד התורה
כבוד התורה
לא פסקה ישיבה | פרק ב'
לא פסקה ישיבה | פרק ב'
לא פסקה ישיבה | פרק ב'
שבת אחים גם יחד
שבת אחים גם יחד
תנו כבוד לתורה
תנו כבוד לתורה

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר