וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (י"ד ל"א)
ויושע ד' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים – ועדין לא אמרו שירה, לא שרו את שירתם על ישועתם ועל מפלת מצרים, כי אף שהרעו להם מאוד בכל זאת איך אפשר לשיר ולשמוח שמחה שלימה כשרואים מחנה גדול של בני אדם מוטלים על שפת הים מתגלגלים ביסורים נוראים, מתים ולא מתים, אבל "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו" – "אז ישיר משה ובני ישראל" כי רק אז, בהכירם את יד ד' כשראו התגלות מלכותו ית' ובאו לידי יראה ואמונה בהירה – רק אז ישיר משה, כי על זה ראוי היה לשיר ולשמוח.
(מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל, שיעורי דעת)
