א ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:
"רבי יודן בשם רבי יודא בר סימון ורבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנוכי ה' אלוקיך נתקע תלמוד תורה בליבם, והיו למדים ולא היו משתכחים, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו שנאמר דבר אתה עימנו ונשמעה ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבידה שלנו. חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בליבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבוא הוא שנאמר ונתתי את תורתם בקרבם ועל ליבם אכתבנה". (שיר השירים רבה א' י"ד).
רואים אנו מדברי המדרש דאף על פי שמתחילה כשראו שנשקפת סכנה לחייהם באו אצל משה וביקשו ממנו שהוא ימסור להם את התורה, מכל מקום כשהרגישו ההבדל בין בהירותה של תורה הניתנת ע"י הקב"ה בעצמו לתורה הנמסרת ע"י משה, והשכחה הנובעת משינוי זה, ביקשו שהקב"ה עצמו ימסור להם התורה, ואף שידעו שעל ידי זה הם מסכנים את נפשותם, דהרי בפעם הראשונה כבר פרחה נשמתם ורק בנס חזרה להם, מכל מקום לא נמנעו מלבקש שה' ימסור להם את התורה בעצמו – בלי שליח – והוא מפאת גודל צמאונם ואהבתם החזקה לספוג את דברי התורה ולא לשכחם, הרי דמבואר דאצל כלל ישראל טמונה אהבה גדולה לתורה שהרי ביקשו אחריה למרות הסיכון בנפשותם.
(מרן הגרח"מ קאץ זצ"ל)
