המומים וכאובים קיבלו בני הישיבה הקד' את הידיעה המרה על הסתלקותו של ידידינו בן החבורה הבחור החשוב שלמה גרשוני זכר צדיק לברכה, שנסתלק לאחר חצות ערב שבת קודש פרשת תצווה זכור י' אדר התשפ"ג והוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, לאחר חצי שנה של יסורים קשים ומרים.
ומסרנו מודעה, כי הסיפורים והעובדות המסופרים בכתבה זו, הינם אמת לאמיתה וללא גוזמאות כלל, כי כך היה הוא, חברינו האהוב שלמה זכר צדיק לברכה, בן עלייה מופלג שזכה בגילו הצעיר והתאמת אצלו לידע מה חובתו בעולמו, והשתדל להשלים עצמו בהשתלמות מופלאה בתורה ויראת שמים ועבודת ה', בכמות ובאיכות ובפרנע'ם נדיר. יהיו הדברים לעילוי נשמתו ולזכרו.
אדם כי ימות באוהל
הבחור החשוב שלמה זכר צדיק לברכה נולד בי' ניסן תשס"ה, לאביו יבדלחט"א הרה"ג ר' ברוך מרדכי גרשוני שליט"א ולאימו תבדלחט"א מרת חיה תליט"א בת הגאון רבי צבי ובר שליט"א רב שכונת נווה יעקב. כילד למד בתלמוד תורה 'דרכי יושר' באחוזת ברכפלד וכבר בהיותו ילד בתלמוד תורה התייחד מאוד, חבריו לספסל הלימודים סיפרו איך בהפסקות היה יושב בכיתה ואומר תהילים.
בתום לימודיו בחיידר, נכנס ללמוד בישיבת 'חמדת משה' העומדת בראשות הגאון רבי בנימין זאב פפנהיים שליט"א, שם עלה ונתעלה באופן מיוחד, השיל מעליו עול חשבונות הרבים והתמסר באופן מיוחד ללימוד התורה וידיעת התורה בהתמדה מופלאה, ובשאר חלקי העבודה במידות טובות וביראת שמים. שלמה זצ"ל קיבל רבות מרבותיו בישיבה והיה שותה בצמא את דבריהם, במיוחד התקשר עם רבו הגאון רבי שאול דנציגר שליט"א, והיה למשל, לדוגמא ולמופת בעיני כל רבותיו, יודעיו וחבריו בשקיעותו המיוחדת בלימוד, בהבנת התורה ובהתמדתו הנפלאה. בהיותו באלול שיעור ג' נתמנה לבעל קורא בישיבה, אולם חודש אחר כך, בחג הסוכות, נתגלה למגינת לב כי בגופו מקננת המחלה ה"י.
השיל מעליו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם
בסיום לימודיו בישיבה קטנה, זכה וזכינו אנו שעלה לישיבה הקד' בה למד ועלה ונתעלה מתחילת שיעור א' ועד סוף ימיו ממש, באמצע שיעור ב'.
בשיעור א' למד אצל מורינו הגאון רבי מנחם זאב חסידה שליט"א ומורינו הגאון רבי יהושע וינברגר שליט"א, בהם היה דבוק ושאב מהם ללא גבול תורה בצימאון ללא הרף וללא הפסק. בשיעור ב' קיבל תורה מפי רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א, ששלמה זצ"ל נתחבב עליו מאוד והתקשר עימו בקשר בל יינתק.
מיום בואו לישיבתנו הקד' ניכר שלמה זצ"ל ברוממותו ובאופיו הייחודי, כשלא עניינו אותו כלל וכלל חשבונות הרבים והיה חי במין עולם משלו, עולם שכולו רוממות ועבודת ה' במישורים רבים ועצומים, כך זכה להגיע לדרגות גבוהות מאוד שאינן מצויות בבני גילו כלל, הן בלימוד התורה בהבנה ובלמדנות גדולה, הן בידיעות התורה באופן מיוחד, והן בגבהות הדעת וברוממות ועבודת ה' במושגים מיוחדים, שיחת החולין שלו תדיר הייתה בדברי הלכה, בנידונים הלכתיים מעשיים ובעניני מחשבה.
היה למדן מופלג ובקי עצום באופן שאינו מצוי, וכתב הרבה חידושי תורה. סיפר חבר, שכאשר התחילו ללמוד מסכת נדרים, למדו איזה ענין בר"ן שהביא לשון הירושלמי, ולא היה הלשון מובן, ורק שלמה זצ"ל הבין את הלשון על בוריו כיון שהיה רגיל בזה.
היה רגיל ללמוד בספר 'ערוך השולחן' על הדינים לעתיד לבוא, ובהזדמנות שדיברו חבריו אם היה מותר לעשות פעם אחת עבירה אחת מה היו עושים, הוא אמר: הייתי עולה להר הבית ומקריב קרבן לה'!
דקדוק הלכה
דקדוק ההלכה שלו היה באופן מופלא ומיוחד מאוד, היה מדקדק על קלה כבחמורה ולא ויתר על קוצו של יו"ד עד שעתו האחרונה.
היה מקפיד להניח את התפילין בחדרו כדי לבוא לבית המדרש עם תפילין, כמו כן היה רגיל לכרוע בכניסה וביציאה לבית המדרש. כן היה נוהג לכבס את בגדיו ביום חמישי כדי לקיים את תקנת עזרא. בראש חודש היה אוכל מאכל נוסף על הרגיל לכבוד ראש חודש.
מספר אחד החברים, כי כאשר הגיע לבקר את שלמה זצ"ל בבית חולים ביום רגיל ראה את שלמה עם בגדי שבת, כששאל אותו מדוע? השיב לו שירד להגיד קידוש לבנה ולבש בגדי שבת בשביל זה.
ככלל, ימי השישי ושבת קודש אצלו היו מקודשים מאוד והיה משקיע בהם רבות, בהיותו תלמיד בישיבה קטנה היה מביא עימו בכל יום שישי לישיבה, אף בימי שישי הארוכים בקיץ, שקית עם בגדיו והיה יושב ללמוד עד שבת קודש, כשבאמצע היה הולך לטבול במקווה וממשיך ללמוד עד שבת.
פעמים רבות במהלך תקופת חוליו אמר, שמתגעגע ללימוד של 'סדר ליל שבת', לתענוג שבלימוד ברציפות. ואכן בשבת האחרונה לחייו זכה לכך.
גם הקפדתו על מצוות כיבוד אב ואם הייתה מיוחדת, בכל פעם שהיה מקבל טלפון מהוריו אף שהיה נמצא עם אנשים, מיד היה אומר שצריך להפסיק כדי לענות מיד.
מסכת יסורים
לפני כחצי שנה – בתמוז תשפ"ב – גילו בגופו שוב את המחלה הנוראה, והוא קיבל את הדין באהבה.
בכל התקופה הזו הרבו בני הישיבה תחינה, זעקו לבורא שירחם ויחוס על בן החבורה, וקיבלו קבלות מרובות לזכותו ולרפואתו השלימה, כן ביקש באופן מיוחד מבני החבורה שיקבלו על עצמם שלא לדבר כלל בתפילת מנחה של שבת, ואכן בני הישיבה קיבלו ע"ע לרפואתו השלימה, אבל נגזרה הגזירה ובודאי שהתפילות והזכויות עומדות לו ואינן שבות ריקם.
לפני מספר חודשים נסע לטיפול ניסיוני בבית חולים בארה"ב אך לדאבוננו הרב הטיפול לא הצליח, לפני כחודש הוא שב לישיבה הקד' ללמוד בישיבה כמה שיכול, את הישיבה עזב שלושה ימים קודם פטירתו כשעוד בשבת האחרונה פרשת תרומה היה בישיבה, וכל זאת כשהוא אחוז באמונה תמימה ושלימה ומצדיק עליו את הדין.
נתת ליראיך נס להתנוסס
תקופת מחלתו בה התייסר מאוד היתה תקופת נס ופלא לעמידתו האיתנה באופן שאינו מובן בכלל בדביקותו בה' ית', ובתוך כל יסוריו המרים, יסורי הגוף והנפש, למד בהתמדה ובשמחה ודקדק בשארית כוחותיו על קיום ההלכה.
תמיד היה משלב בלימודו גם סדרי עיון וגם סדרי בקיאות, וגם בתקופת חוליו למד גם סדרי עיון מלבד סדרי הבקיאות שלמד, כשהגיע ללמוד בישיבה התעקש ללמוד דווקא את הסוגייא שאוחזים בה בעיון, וכן היה מתכונן לשיעורים שהיה נכנס אליהם, ומכין את הסוגייא בעיון.
תמיד היה מבקש שהעירוי יהיה ביד ימין, כדי שיוכל להניח תפילין ביד שמאל, למרות שמאוד כאב לו שעושים את העירוי באותה יד כמה פעמים. וכשהורידו ממנו את האינפוזיה הלך לטבול במקוה בערב שבת, ואמר שסוף סוף יכול לטבול בלי חציצה.
בצור ירוממני – ירח האיתנים האחרון בחייו
לקראת ראש השנה האחרון, כשהבין שיתפלל בבית החולים בלי מנין, החל ללמוד תקיעת שופר, ובמשך תקופה ארוכה תרגל ולמד לתקוע בשופר, וכשהיה מתרגל לתקוע בשופר היה עושה זאת במקום שלא יגרום להפרעה לאחרים במחלקה. כשכבר ידע לתקוע היטב אמר לחבריו, תראו, אם מתאמצים מצליחים!
בהגיע ראש השנה, הורו רבותינו ראשי הישיבה שליט"א לאחר התייעצות עם גדולי ישראל שליט"א לקיים אצלו מניין לתפילות ראש השנה, והיתה לו מזה שמחה עצומה, כך התקיים אצלו במחלקה מנין בראש השנה וביום כיפור ובשמחת תורה וכן שמחת בית השואבה.
בהיותו בעל תוקע בראש השנה תקע את כל התקיעות במנין, ולאחר מכן עלה בכל קומות הבניין בתל השומר עם אינפוזיה כדי לתקוע בשופר בכל המחלקות מחשש שתקיעות אחרות שנתקעו שם לא היו כשרות, הכל תוך שהוא מתאמץ ועולה במדרגות קומה אחר קומה, ולא מסכים בשום פנים ואופן לעלות במעלית שבת.
בראש השנה האחרון בהיותו בעל תוקע, לא הסכים לאכול קודם תקיעת שופר, כפי שנהג בכל השנים שלא היה אוכל קודם התקיעות. וביום השני של ראש השנה כשהיה מוכרח לאכול בגלל הטיפול הרפואי, ביקש שיבדקו בשבילו אם במצב כזה, זה לכתחילה לאכול.
בכל הימים הנוראים היה בעל קורא בתורה וקרא את הקריאות. וכשהגיעו לקריאת ההפטרה ביקש לקרוא גם את ההפטרה, מכיון שהקריאה הייתה בספר תנ"ך והכתב היה קטן ניסו להניא אותו מכך, אך הוא התעקש על זה כשהוא אומר שאימו תליט"א אוהבת לשמוע אותו קורא בנעימה וזה משמח אותה, והתאמץ לקרוא גם את ההפטרה בשביל כיבוד אם.
ובכל התקופה הזאת ניטהר גופו של שלמה זצ"ל בכל מיני טהרה, ונזדכך ונתייסר ביסורים מרים וקשים והוא מקבל הכל באהבה ובשמחה ובשלוות הנפש.
בליל שמחת תורה שלמה זצ"ל 'נעלם' מהמחלקה, עד שנתברר שעלה שש קומות (!) (אחרי סדרת טיפולים כימותרפים) כדי לשמח איזה בחור שהכיר, ואף שהיו עוד בחורים ששימחו במחלקות טרח ועלה כיון שידע שישמח את הבחור כשמגיע אליו בחור שמכיר אותו.
צהלתו על פניו
בכל התקופה הזו היו אבלו של שלמה זצ"ל בליבו וצהלתו על פניו, כשהוא משתדל לחייך לכולם ולשמוח.
בתקופה האחרונה החל שלמה זצ"ל בגבורת נפש להכין את עצמו לעלותו השמיימה, בשלוות הנפש גמורה וללא פחד ומתח, לפני כחודשיים כתב הוא צוואה. ואמר כמה וכמה פעמים וידוי.
באחד מרשימותיו שכתב, כתב לעצמו כך " לא השלמתי אפילו מסכת אחת. כל כך השקעתי במסכת קידושין. כל הקיץ. לא גמרתי אותה. רציתי לגמור. כולם נבחנו. אני סתם הייתי חולה. רציתי לדעת קידושין. אין לי מה להביא לשמים. כל כך חיכיתי למסכת בבא קמא. לא עשיתי כלום. למדתי שני עמודים. לא גמרתי אפילו מסכת אחת… אני רוצה לחזור אליה. למה אני לא חוזר אליה? אני לא מסכים למות כאן. אני לא רוצה שזה יהיה. תחזירו אותי לארץ. שאני לא אמות בחוץ לארץ על אדמה טמאה. אני רוצה להיות בישיבה בשבת. אני לא הייתי בשבת בישיבה באלול. אני רוצה שבת בישיבה. יסדרו לי מחיצה ואני אהיה בבית מדרש. אני אהיה בישיבה בשבועות האחרונים. בחתונה של תהילה אני עוד אחיה. אני יודע שאני אחיה. פסח אני לא יודע אם אני אחיה. איך תעשו שבעה? אי אפשר. כל כך הרבה מצוות לא קיימתי".
"בסוף נצחק על כל הימים הרעים. גם אם מתים זה טוב. רק על המוות נאמר טוב מאוד. אין רע יורד מלמעלה. אל תאשימו את בתי החולים. אל תאשימו אנשים. אל תאשימו… אבל זה לא זה. הם לא אשמים. מוות קורה על ידי מלאך. זה לא יכול להיות ש… עשו את זה. לא הם ולא בית חולים כאן. זה לא טוב להאשים. זה היה טוב. אם אני אמות זה טוב. לומר שהכל מה' ואין מה לעשות זה גידוף".
"הכל טוב. כל מה שיקרה זה טוב. אי אפשר להגיד שבאנו לפה שתהילה תתארס כי סבלתי. אבל אני יודע שהכל טוב. אני עצוב. אבל גם זה שאני עצוב זה טוב. לא יודע למה. גם מוות זה טוב. אל תהיי עצובה. שבעה לבכי. שלושים למספד. וזהו. לא לבכות כל פעם ששרים קה אכסוף כי אני הייתי שם. לא לעשות את החגים הבאים לא לבכות בתקיעות כי נזכרים שתקעתי. זה לא נכון. אסור לבכות בראש השנה. ואת אמא גיבורה. אל תבכי לא בחגים לא בשבתות. לא כל פעם שנזכרים בתל השומר. לא להיכנס לדיכאון…"
"לפני שנה פחות ארבע ימים התחלתי שוב את כל ההספקים. עשיתי טבלה יפה. אני זוכר. לא בכל עמדתי. אבל אני זוכר. ר' חיים פיינשטיין דיבר על התחזקות. ואז עשיתי חדש בראש חודש תמוז. ואז זה נעצר כשהייתי חולה. עוד שתים עשרה שעות את יודעת שאני אקום כמו חדש. אבל עכשיו אני עצוב".
בשבת פרשת בשלח, שבועות ספורים לפני פטירתו, ביקש מהבעל קורא שיכוון להוציא אותו בפרשת עמלק ידי חובת 'זכור'.
בשבוע האחרון הוא הכין את מגילת אסתר בתיקון קוראים כדי שיוכל לקרוא את המגילה. ביום שלישי האחרון, הגיעו לבקרו והוא החל לדבר בעניני המגילה, ואימו תליט"א אמרה כי אלו הן המילים הראשונות שהוא מדבר מתחילת היום.
אמר שזכה כל חייו שהניח תפילין כל יום, ואף בזמן שהיה בו מחוסר הכרה היה זה חול המועד ועל כן לא הפסיד הנחת תפילין, וזכה שהמילה האחרונה שאמר בחייו היה, אמן, על הנחת התפילין.
אמר בתקופה האחרונה, שהוא מצטער שאינו מכיר רב שהיה במצב שלו, כדי שיוכל להדריך אותו איך הוא צריך להתנהג ולהתכונן.
מת בער"ש סימן יפה לו
בהיותו בארה"ב חשש מאוד שייקבר בארץ העמים וביקש להיקבר בארץ ישראל ואכן זכה לכך ביום שישי אחר חצות.
בי' אדר ערב שבת קודש פרשת תצווה – זכור לאחר חצות היום, נסתלק ונטמן בפניא מעלי דשבתא, וזכה כפי בקשתו להיקבר בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, וכן זכה להיקבר במרומי הר המנוחות בערב שבת קודש אחר חצות שכמו שאחז"ל 'סימן יפה הוא לו'.
כי נער ישראל ואהבהו
במהלך השבעה התקיימה בהיכל הישיבה עצרת חיזוק מספד ובכי על הסתלקותו של בן החבורה. בראשית הדברים עמד רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים פינשטיין שליט"א בהספדו, כי תלמיד חכם הוא מקום להשראת השכינה, ובן החבורה שאחז בעץ החיים במסירות נפש, היה בו השראת השכינה. הוא היה 'כי נער ישראל ואהבהו', הוא היה בית לה'. מה שראינו בעינינו איך שבשארית כוחו הוא ישב כאן בבית מדרש ולמד תורה, וקיים בעצמו 'אדם' אפילו בשעת מיתה, לעסוק בתורה באוהל בשעת מיתה.
ישעיה הנביא אומר ונתתי להם בבית ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אשר לא ייכרת, יד זה המקום של האדם, ושם זו מציאות הנשמה, וכיון שהוא עצמו ביתי וחומותי הרי שיש לו שם עולם לעד ולנצח נצחים.
אפילו בשעה שהוא נוטל את נפשך
רבינו ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א אמר בהספדו, 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה', זמן המיתה שלו נמשך תקופה ארוכה שמלאך המוות עמד לנגד עיניו, והוא ידע את מצבו יותר טוב מכולם.
כתוב באבות דרבי נתן מת מתוך היישוב סימן יפה לו מת מתוך הטירוף סימן רע לו, אני חושב שאין מת מתוך היישוב יותר ממה שנגלה לעינינו, כמדומני שזה לא נורמלי שאדם שיודע את מצבו ואמר כמה פעמים וידוי, והוא יושב ולומד ומדבר בלימוד ולא מתעסק במה שלא צריך.
ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אחז"ל אפילו בשעה שנוטל את נפשך, תהיה עסוק בואהבת אפילו בשעה זו, נטלו ממנו את הנפש לאט לאט והוא קיים בכל הזמן הזה ואהבת את ה' אלוקיך. היה לנו פה בבית מדרש גברא רבה ולקחו לנו אותו. הוא זכה ל'האירה עייני פן אישן המוות', הוא הלך כרצונו יתברך באמת, באופן של 'נקדש בכבודי'.
יסוריו בעבורינו
ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א פתח בדברי הספדו, כמדומני שמיתתך בערב שבת היה זה בבחינת רצון יראיו יעשה. כמה דיברת על זה כמה ביקשת על זה, למות בערב שבת.
אני חושב שאפשר לומר עליו שר וגדול נפל בישראל, גם במצבים הקשים כמעט לא היה שייך לדבר איתו מלבד בתורה ובהלכה, מה שהטריד אותו בחוץ לארץ במצבו כששמע שהטיפול לא הצליח, היה אני רוצה לצאת ממקום טמא, הוא אמר לי אני רוצה למות בישיבה, ואת השבת האחרונה הוא זכה להיות בישיבה.
כתוב בדרך ה' מה זה יסורי הצדיק, אומר הדרך ה', כיון שישראל ערבים זה לזה, דרך היסורים של הצדיק כל העולם כולו מתכפר ומגיע לשלימות. וזו סיבת היסורים של הצדיק. אבל מבואר שם עוד, שמלבד מה שהוא מגן על אחרים הרי שעצם זה שהצדיק מציל את כל הדור, זה גופא מעלה אותו בעולם האמת להיות ראשון במעלות הצדיקים. ושלמה זצ"ל היה לכפרה בעבורנו, ובזיכוי הרבים הזה הוא כנראה הציל אותנו, אבל הוא גם היה לנו לדוגמא למה בחור יכול לבוא בגיל כזה, וגם לא לפי גילו זה מושגי גדלות.
שלמה, אתה עולה לכיסא כבוד, תהיה מליץ יושר על המשפחה שלך ועל הבית מדרש שלך, כמה דאגו לך, כמה התפללו עליך. הבקשה שלנו עכשיו היא שהקב"ה יאמר לצרותינו די.
עולם שאינו שלך
מורינו הגאון רבי מנחם זאב חסידא שליט"א אמר בהספדו, כי ר' נפתלי מאסטרדם אמר לר' ישראל שבדורות הקדמונים היו נביאים ששמעו דבר ה' אבל בדורינו אין, אמר ר' ישראל אם תקשיב טוב, תשמע קול ויאמר ה' אל נפתלי. רק צריך לדעת לשמוע ולהקשיב. הקב"ה דיבר אלינו בנטילת הנשמה הגבוהה הזו מעימנו.
שמעתי ווארט, כתוב בגמ' ששמעון הצדיק מימיו לא אכל מאשם נזיר, מעשה בנזיר אחד שבא מן הדרום וראיתי שהיה יפה עינים וטוב רואי, אמרתי לו מה ראית להשחית את שערך, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים והסתכלי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך. ולכאורה צריך להבין מה הנקודה כאן שבנזיר זה שמעון הצדיק הסכים לאכול, ובשאר הנזירים הוא חשש שזה מגיע מתאוה ואי אפשר לסמוך עליו. אז שמעתי, ששמעון הצדיק שמע 'למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך'. יש שפה בה אנו מדברים, שפה של חשבונות, שכר ועונש, וכנגד תאוה אי אפשר לסמוך על זה, אבל מי שיודע שהעולם אינו שלו, זה לא שייך אליי, עליו אפשר לסמוך.
שלמה זצ"ל היה שייך אצלו רק רוחניות, העולם היה בשבילו עולם שאינו שלו, לא היה שייך אליו הניסיונות של בני גילו. אתם הבחורים אמורים להיות בע"ה גדולי ישראל של הדור הבא, אתם צריכים לדעת, זה העולם שלנו! לא שדברים אחרים זה לא משתלם לנו ויהיה על זה עונש, אלא זה עולם שאינו שלנו! והקב"ה יעזור שזה יהיה עילוי נשמתו.
יותר משריפת בית המקדש
הסבא הגאון רבי צבי ובר שליט"א דיבר בהספדו ואמר, הזכירו את הגמ' ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית, ומעיר הכתב סופר כבר שבמדרש כתוב קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפת בית המקדש. ומיישב, כי יש סילוקן של צדיקים בלי לשים על לב, זה שקול יותר מחורבן בית המקדש, הרי לא יתכן שאחרי פטירתו של שלמה, יהיו התפילות אותו דבר. מילותיו האחרונות של נכדי היקר היו, כשהתקשר אליי ביום חמישי אחרי צהריים וחזר מטיפול בבית חולים, ושאל אותי האם יכול להתפלל מנחה, אמרתי לו מה השאלה? הוא אמר לי אני לא יודע אם אני יכול להתפלל לפני המלך. אמרתי לו אתה יכול להתפלל, הוא אמר לי אולי אני צריך להתפלל תפילה קצרה אמרתי לו לא, תתפלל מנחה. וכשהוא סיים להתפלל, הוא אמר לאימו תחי', נראה לי שהצלחתי לכוון בתפילה.
בוא ניקח כל אחד משהו ממנו, כמה שהיה קשה לו ללמוד, כמה הוא למד ועמל, לפני שבועיים היתה שמחה במשפחה שלנו, ודיברתי איתו על איזה ענין ברכת המגילה, אחר כך פגשתי אותו הוא אמר לי שהשאלה הזאת דומה לשאלה אחרת. אלו היו הדיבורים שלו.
בודאי הוא יהיה מליץ יושר על כל המשפחה שהוא אהב, ובעז"ה נעשה איתו חסד, להתפלל יותר טוב, שהפסוקי דזימרה יהיו יותר טובים. כל התפילות שהתפללנו עליו לא הלכו ריקם, אלא עלו איתו לכיסא הכבוד וזו זכות בשבילו. ותמשיכו להתחזק בתפילה לעילוי נשמתו ויהיה זה חסד בשבילו.
הושב הפיקדון בשלימות
הגאון רבי בנימין זאב פפנהיים שליט"א ראש ישיבת חמדת משה לצעירים בה למד וגדל שלמה זצ"ל, עמד בדבריו, על ענין תחושת המיצוי של העולם הזה ששלמה זצ"ל היה חי בה ומיצה את כל הטוב והרוחניות בעוה"ז, וכן על שלוות הנפש המיוחדת שהיתה לו גם במצבים הכי קשים. לפני שבועיים הוא תיאר לי איזו הרגשה בניכר היתה לו, הרגשה של בדידות שהיה שם לבד עם אימא שלו ואף שקבע בבית חולים שתי חברותות זה לא התאים לרמה שלו והוא נשאר לבד שם. וכשהוא חזר מאמריקה הוא אמר רק דבר אחד טוב למדתי מזה, למדתי את ההארת פנים של רבינו ראש הישיבה שליט"א שהגיע אליו, והוא רוצה להתחזק בלהאיר פנים.
בערב ר"ה הוא אמר לי שהתקיעות הולך מצוין, אבל הוא אומר לי, למעשה אני לא יודע למה אני צריך להתארגן, לראש השנה או ליום המוות. בשבועות האחרונים הוא דיבר כמה פעמים שהוא רוצה לקרוא את המגילה, אמרתי לו נשלח לך איזה בעל קורא מופלג, והוא אמר לי שאם הוא יצליח לקרוא את המגילה בעצמו יהיה לו יותר נחת רוח. ועתה, הוחזר מכאן הפיקדון בקדושה ובטהרה והקב"ה יעזור שתעמוד זכותו לבית המדרש הקדוש הזה שימשיך לגדל עדרים של גדולי תורה ומקדשי שם שמים, וזה יעמוד לזכותו ולעילוי נשמתו.
"אם אפשר להתחזק" – בקשתו של שלמה זצ"ל
וכך ביקש מאיתנו שלמה זצ"ל בצוואתו: "אני מבקש אם אפשר להתחזק בכל אופן שיהיה לעילוי נשמתי, ובפרט בכמה דברים: א. שלא לדבר בשעת התפילה, ובפרט בתפילת מנחה של שבת שמעלתה גדולה והדברים ידועים. ב. להתחזק בלימוד ברציפות באיזה אופן שיהיה. ג. אם אפשר להתחזק בשמירת סדרים (ובימי שישי-שבת שידוע גודל מעלת הלימוד בהם). ד. אם אפשר לנסות להתחזק בלימוד מוסר כראוי, עכ"פ במסגרת סדרי הישיבה בימים א-ה. תודה רבה".
יהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמת הבחור שלמה בן יבדלחט"א ר' ברוך מרדכי שליט"א. זכר צדיק לברכה.
ת. נ. צ. ב. ה.
