כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

אבל יחיד לנו

אבל יחיד לנו, בני "עטרת שלמה" * במשך שנים ידו לא משה מידו - למעלה מעשרים שנה שימש מורינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א ידא אריכתא של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצוקלה"ה, אבי תופשי התורה להקמת תורה בישראל ולהעמדת תלמידים ממנו אבן היסוד וההדרכה לכל צורות ישיבותינו הק', ובהדרכתו למורינו ראש הישיבה שיבדל"ח, נוצקו דרכי מסירת התורה לדרונו | ערב יום השנה הרביעי להסתלקותו של מרן אבי הישיבה זצוק"ל עלינו למעונו של תלמידו מורינו ראש הישיבה שליט"א לשיחה מיוחדת, ולגמנו מעט מן הים שדלה ומשקה ממשנתו של רבינו מרן ראש הישיבה זצ"ל | כוח המשלח

זכינו. היה לנו אב זקן.

רבן של כל בני הגולה, היה עבור "עטרת שלמה" אב של ממש. קשר עז ובל ינתק שרר בין מורינו ראש הישיבה שליט"א לארי הזקן שאת אורו חסרים אנו מזה ארבע שנות יתמות. מקשר זה עלו וצמחו, בהדרכתו ובהכוונתו הבלתי פוסקת, היקפי ריבוי תורה ועמלה ללא שיעור.

ראשית הקשר, שללא כל גוזמא חולל תפנית היסטורית בעולם התורה, החל לפני למעלה מעשרים שנה. מורינו ראש הישיבה הגרש"ב סורוצקין שליט"א עמד באותה העת בראשות ישיבות עטרת שלמה, ישיבת אור אליעזר וכולל ארץ הצבי בעיר בית שמש, כשהוא קיבל טלפון מהבית בחזון איש 5 בו הוא התבשר כי מורו ורבו המובהק מרן ראש הישיבה זצ"ל מבקש שתלמידו – ראש הישיבה הצעיר – יסור לביתו.

ראש הישיבה שליט"א שם את פעמיו לבני ברק, שם שח מרן זצ"ל כי 'לאחרונה הגיעו אלי בני עלייה מצוינים מהעיר ביתר וממקומות נוספים וסיפרו כי אין הם מוצאים כוללים כלבבם, וחשבתי לבקש ממך לפתוח את מקומות התורה האלו'.

ראש הישיבה שליט"א הביט על מרן זצ"ל כאומר 'תורה היא וללמוד אני צריך'. ומרן זצ"ל ענה בשני מילים: הגיע הזמן!

מרן זצ"ל השתתק וחתם. אותה בת-קול מכרזת מסוף העולם ועד סופו מאותו היום ועד עתה את הזמן שהגיע, ומיני אותה השעה לא עמד שום מעצור ושום גבול להקמה הגדולה הקמת בריח התיכון של עולם התורה – ריבוי תורה ודעה את ד'.

עד יומו האחרון נשא מרן זצ"ל את משא הישיבה ביום ובלילה, הוא סיתת בידיו את הבית הגדול הזה לד' ולתורתו ואותה הרוח חופפת על כל היכלי הישיבה הקד'. הוא בנה את הישיבה ב'ידא ארכיתא' דידיה שעמד על גביו, ובשליחות הנאמנה שהטיל על כתפי תלמידו המובהק מורינו ראש הישיבה שליט"א להקמת תורה ולהעמדת תלמידים.

מרן זצ"ל ניווט הדריך ופילס את דרכה של הישיבה ובניה, הוא כיתת את רגליו לחזק את תלמידי הישיבה, הוא דאג לכל תלמיד ותלמיד, והוא נשא את העול העצום על כתפיו בחיבה. כקברניט האומה כולה, מקום היה לכל בליבו הרחום, אך בבת עינו של מרן זצ"ל הייתה הישיבה הקד' על כל היכליה.

אחרי ארבע שנים לעלותו בסערה השמימה, הגעגועים אל דמותו שהאירה לעולם כולו ועמדה כעמוד אש לפני המחנה, שלחו אותנו למעונו של תלמידו המובהק ששימש ידא אריכתא של מרן זצ"ל להגשמת חזון בניית עולם של תורה והעמדת תלמידים – מורינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א, שנעתר לבקשתנו וניאות להביאנו אל חדרי משכיותיו ולשוב לצפוני לב. אל חלקיק מאותם אלפי שעות בסמיכות למרן זצ"ל, לראיה הצרופה להוראות והדרכות החינוכיות בדרכו ובמשנתו של מרן אבי הישיבה זצ"ל, כפי שקיבל מפיו.

במשך שנים העלה מורינו ראש הישיבה שליט"א שאלות חינוכיות התמודדויות והתחבטויות בהנהגת הישיבות ובהעמדת תלמידים, דלה – ומשקה לעדרי עדרים. ובימים אלו בהם הודלקה המנורה בפך השמן הטהור החתום בחותמו של הכהן הגדול, מנסים אנו בשורות אלו להיאחז בשיירי השמן החתום בחותמו של כהן גדול.

צורת ישיבה

בפתח השיחה הנדירה, עולה תפיסת צורת בנינה הנכונה והראויה של ישיבה ואבני יסודה, על פי משנת מרן ראש הישיבה זצוק"ל.

אזכיר נקודה אחת שבעיני ראש הישיבה זצ"ל היו תנאי הכרחי לישיבה ולצמיחה של תלמידים בני עלייה.

ראש הישיבה זצ"ל היה מדבר הרבה על כך, שבחור נמצא בישיבה צריך להיות לו טוב, הוא צריך להיות שמח בישיבה. וכפועל יוצא מכך, גם צריך לתת לבחור כבוד ומקום ומעמד מכובד שירגיש טוב בישיבה. ראש הישיבה זצ"ל אחז שאליבא דאמת זו הצורה הנכונה, והצורך שיהיה שמחת חיים במקום ושלתלמידים יהיה טוב זה לא בשביל לפתור בעיות, אלא זו צורת החינוך. ככה צריך לגדול, שהתלמידים יהיו בשמחה. על כן זו הצורה הנכונה של ישיבה – לדאוג שיהיה שמחת חיים לבחורים ויהיה טוב לבחורים.

זכורני כעת, שאחד עלה למעונו של ראש הישיבה זצ"ל להתייעץ, שרוצה לשלוח את בנו לתלמוד תורה של הישיבה, ואלא מאי? הוא שמע שבתלמוד תורה של הישיבה 'יותר מידי שמח', הוא שמע שזה חיידר שמח, והוא נכנס לשאול אם יש בכך בעיה. ראש הישיבה זצ"ל הרים את העיניים ושאל אותו בזה"ל: מה אתה רוצה שיהיו עצובים? ילדים צריכים לשמוח ולהשתולל!

כידוע הוראת מרן זצ"ל להקים את הישיבה הגדולה היתה בשנות חייו האחרונות, אלא שבמהלך השנים שקדמו להקמה כבר כיוון הורה והדריך את כל תהלוכותיה בבחינת הוראה לדורות. יתכן שהיום הצעירים לא יודעים עד כמה הכל נקבע על פיו.

למעשה, הנושא של ישיבה-גדולה היה על שולחנו של הראש ישיבה זצ"ל במשך הרבה מאוד שנים. במשך שנים הוא הדריך ודיבר על זה כל העת: איך צריך להיות מקום תורה, איך בונים תלמידי חכמים, ואיך 'עושים בני תורה', עד שהוא הכריע שהגיע הזמן שצריך לפתוח את הישיבה.

עולם התורה כולו צעד לאורו באינספור הכרעות, אך זכינו ביותר, שרוב או כמעט כל ההנהגות בישיבה, יש לנו עליהם מסורת מהראש ישיבה זצ"ל. הכל הושתת ונבנה על פיו. זה כולל הן את ההנהגות הכלליות של הישיבה – מה היא ישיבה, מה היא צורה של ישיבה ומה היא צורה של מקום תורה בכלל, הן בנושא של מושגים של גדלות בתורה והשגות של עיון אמיתי, הן בנושא שיהיה מושגים של ידיעת התורה והענין של החזרות, הן בנושא של יראת שמים בישיבה, והן בנושא של הנקיות והניתוק.

ראש הישיבה זצ"ל גם הדריך אותנו שההקמה של הישיבה תהיה למקום תורה למצוינים דווקא שינצלו את כל כוחותיהם. ראש הישיבה זצ"ל הנחה בפירוט, והסביר שמקום תורה בו התלמידים ברמה גבוהה זה משפיע על כולם בכל תחומי העלייה, ולא להיפך. הוא הדין בהנהגות היום יומיות ממש. לא נעשה דבר בישיבה מעולם בלא לשאול את הראש ישיבה זצ"ל, ועד היום כל הנעשה בישיבה הוא מה שנותר לנו מסורת.

אמנם לא תמיד ניתן להקיש ממקרה לחבירו. לדוגמא, כששואלים כל דבר קטון כגדול, גם שאלות של הכרעה מידית כמו הנושא של השתתפות בלוויות של גדולי ישראל זצ"ל – זו הרי שאלה כבדת משקל של ביטול תורה דרבים, ובכל פעם ופעם היינו שואלים. לפעמים הוא הורה שכן ולפעמים הוא הורה שלא. כך היה פעם אחת שנפטר אחד מגדולי ישראל זצוק"ל בעת שהיה זמן שמחה של מצוה בישיבה, והוא הורה לי לקיים את השמחה כרגיל.

מרן ראש הישיבה זצ"ל השפיע על כל הדור גם בנושא תפקידו של מרביץ תורה לתלמידים. שמועה רווחא בישיבה שמהנחיותיו המפורטות ביותר נוצקו המושגים החדשים, בכך שמרביץ תורה צריך להקדיש את מחשבתו וזמנו לתלמידים גם מעבר למסירת השיעור.

אשיב במעשה שבדידי הווה. פעם אחת כשהייתי אצל ראש הישיבה זצ"ל, נכנס מרביץ תורה שהגיע לדבר עם על איזה ענין מסוים שהיה לו עם תלמידיו, ותוך כדי הדברים הוא התבטא: 'לתלמידים שלי צריך להיות הכרת הטוב, אני מוסר נפש בשבילם'. שאל אותו ראש הישיבה זצ"ל: במה אתה מוסר נפש? אז הוא ענה: מסרתי נפש על השיעורים כל השנים. אמר לו ראש הישיבה זצ"ל: "להכין שיעורים זה לא נקרא למסור נפש על התלמידים".

בעיני ראש הישיבה זצ"ל, תפקידו של ראש ישיבה וכל מרביץ תורה, הוא למסור נפש על התלמידים במובן שדואג להם שיוכלו לגדול, לגדל אותם! שיעורים והרבצת תורה בעיניו לא היה מסירות נפש על תלמידים. להתמסר לתלמיד פירושו: לדאוג לו בכלל ובפרט, לעזור לו אם עובר עליו משהו, לעזור לו – כפשוטו – לגדול תלמיד חכם.

אם אכן עיקר התפקיד של המחנך הוא לעזור לגדילת התלמיד, האם חלק מתפקידה של הישיבה הוא למנוע מהתלמידים ניסיונות?

בוודאי. כפי שאמרנו, ההסתכלות של ראש הישיבה זצ"ל על מקום תורה, כמו על תפקידם של מרביצי תורה, לא היה רק כמקום של חינוך לגדלות בתורה, או לעמקות וידיעת התורה, למרות שזו המהות. אלא הוא ראה גם את התפקיד של מרביצי תורה 'לחנך', להמעיט ולחסוך מהבחורים ניסיונות. הוא ראה בזה חשיבות עצומה. תמיד היה אומר, כי הבקשה הראשונה שאנחנו מבקשים כל יום זה 'ואל תביאנו לידי ניסיון'. דבר ראשון מבקשים שלא יהיה ניסיונות.

זו גם הסיבה שהראש ישיבה זצ"ל ראה חשיבות עצומה בזה שהישיבה נפתחה במקום מבודד, במקום שאפשר לשקוע בלימוד ולהתעלות. כשסיפרתי לו לפני פתיחת הישיבה על הסייעתא דשמיא העצומה שהצלחנו להקים את הישיבה במקום מבודד ומנותק, הוא התפעל מאוד שיש אפשרות כזאת היום של ניתוק מענייני העולם ואפשרות של התמסרות מוחלטת לתורה בלי מפריעים.

אציין דוגמא לנושא ההרחקה מהניסיונות. אצלנו בישיבה"ק הבחורים לא אוספים כסף לשום מטרה שהיא, לא בישיבות קטנות ולא בישיבות גדולות, וזה היה הוראה של הראש ישיבה זצ"ל. כמובן שאין דנים אפשר משאי אפשר, אבל מעצם הדבר לא היה ניחא דעתיה, והסביר לי בעומק מופלא בכוחות הנפש: אתה עלול לתת לבחור ניסיון בממונות, ולמה? בחור אוסף יום שלם או יותר כסף לצדקה, הוא רוצה לנסוע, הוא רוצה לקנות שתיה, הוא רוצה לשלם עם זה משהו, והוא יכול להורות היתר. יוצא שבפעם הראשונה שהוא מתעסק עם ממונות אתה עלול לתת לו ניסיונות, בגלל שיש לו הוראת היתר. הוא לא לומד מזה זהירות בממון. נפלא ביותר!

זה היסוד וזו הכוונה למעט ניסיונות לתלמידים. שחלק מהחינוך גופא, הוא לחשוב איך למעט ניסיונות לתלמידים.

ראש הישיבה שליט"א הזכיר שתפקיד של מרביץ תורה הוא 'לגדל את התלמיד'. האם יש דרך למדוד מהי 'הצלחה בחינוך'? 

מה שהזכרנו בדרכו של ראש הישיבה זצ"ל שהתפקיד של מחנך הוא לגדל את הבחור, בנוי על רובד נוסף ועמוק יותר.

איתא בגמ' על צורת לימוד תורה 'ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד', והרמב"ם בספר המצוות מביא את ההלכה הזאת בעיקר מצוות תלמוד תורה, לא כדין נוסף על מצוות ת"ת אלא חלק ממצוות תלמוד תורה. וזה קשה מאוד, שהרי נתבונן – מדובר על בן אדם שבכל מקום בתורה יודע את התשובה, בכל התורה כולה! וכל החיסרון הוא שלא עונה מיד על השאלה אלא הוא מגמגם ואז הוא עונה, וזה חסר בעיקר מצוות תלמוד תורה שלו. זה פלא.

מבואר ומוכח כאן, שכיון שהמקסימום של תורה זה לדעת ולענות מיד, בלא גמגום, אז אם אתה לא יודע את התורה באופן הזה, חסר לך בכל המצוות תלמוד תורה. משום שהמצווה היא להגיע למקסימום שאתה יכול, ואם אתה יכול להגיע למקסימום הזה ואתה לא מגיע, אז החיסרון הוא בכל התלמוד תורה, כי המצווה היא להגיע למקסימום שלך. לא רק שחסר את ההבדל בין היכן שאתה נמצא למקסימום שאתה יכול, אלא חסר בכל השיעור קומה! אם אתה לא מגיע למקסימום של היכולת שלך אז חסר לך בכל העלייה והשיעור הקומה הרוחני שכבר הגעת אליו. וממילא זוהי הצלחה: ראש הישיבה זצ"ל חינך אותנו שהצלחה של תלמיד, זה להגיע איתו למקסימום שהוא יכול!

ובאמת הדברים, הוא זצ"ל רצה שנבנה ישיבה שתחנך דווקא את המצוינים להגיע למקסימום שהם יכולים. לא להסתפק בהצלחה בעלמא, אלא לשאוף לשלימות. כי מצוינים יכולים לגדול טוב בכל מקום, אבל הצלחה אמיתית היא לא שבעים אחוזי הצלחה של תלמיד מצוין, אלא מאה אחוזי הצלחה של היכולות שלו, המקסימום שלו, השלמות שלו. זו הצלחה אמיתית.

דבר זה נוגע לכל חלקי ההצלחה של התלמיד, הן בתורה, והן בשאיפות והן במידות ובין אדם לחבירו, וכך גם בבנין אישיותו של הבחור, שיגיע בנוי כשהוא מקים את ביתו. הנקודה היא שבכל דבר צריך לחתור שיגיע למקסימום שהוא יכול. זה נקרא להצליח. ממילא פשוט שתפקיד המחנך והמרביץ תורה הוא לגדל את הבחור. לא תפקיד של להרביץ תורה בלבד, ולהתמסר לתלמידים כפשוטו זה בכל ענין וענין.

ראש הישיבה זצ"ל אמר לי פעם נוהג שבעולם הוא, שבמקומות תורה הטובים יוצאים תלמידי חכמים מופלגים, אבל כמה הם, עשרים אחוז מהישיבה, ושאר התלמידים מה איתם? הרי משקיעים רק במצוינים. ואז הוא התבטא: "זה צריך להיות הפוך. תפתח ישיבה ששמונים אחוז יהיו המצוינים".

מהו הגדר של 'הרבצת תורה' באופן השלם והגבוה? 

באופן כללי ראש הישיבה זצ"ל זלזל מאוד במה שרגילים להגיד היום על אנשים שהם 'מוסרי נפש'. מקרה אחד בלבד זכור לי שהוא אמר לי על מישהו שהוא 'מוסר נפש'. היה זה אחרי פטירת ראש ישיבת מיר הגרנ"צ פינקל זצ"ל והוא אמר לי "הוא מסר נפש על תורה, הוא תנא ומתני", והוסיף, רבי נתן צבי לא היה לו גוף, הוא מסר נפש על תורה! יש בודדים, הוא אמר, שהם לא מעל כל הדור אבל ההשפעה שלהם היא כמעט על כל הדור.

באותה הזדמנות הוא אמר לי: 'אפילו מרביצי התורה הגדולים ביותר, הרבצת התורה שלהם היא לא תמיד ענין של הדור כולו, אבל 'מסירת תורה' מי שמוסר את התורה זה ענין של כל כלל ישראל'. ואז הוסיף: 'רבי דוד סאלוויציק הוא מוסר התורה, הוא כמעט אחרון במוסרי התורה. כי מוסרי תורה זה ענין אחר לגמרי מהרבצת תורה, זה ענין של מסירת תורה בכלל ישראל'. זו היתה הפלגה נדירה ומופלאה בשיגו ושיחו של ראש הישיבה זצ"ל, רגע בלתי נשכח.

מטבע הדברים, שיעור מורכב מכמה שכבות תלמידים. איך נכון וראוי לשלב ולהתאים את רמת השיעור כך שכולם יקבלו את הראוי?

ראש הישיבה זצ"ל הורה לי, ששיעור בישיבה צריך להיות מורכב בצורה כזו שהבחורים הטובים ייהנו, שהבחורים הבינוניים יוכלו להנות מחלק מהשיעור, והחלשים יוכלו גם להבין חלק מהשיעור ולהתמודד עם תוכן השיעור. אבל לא יכול להיות בשופ"א שחלק מהבחורים לא יוכלו להבין את השיעור.

וכן ביאר לי פעם ראש הישיבה זצ"ל – מה ההגדרה של 'שיעור'? והשיב, הבחורים הטובים הם העולם הזה של המגיד שיעור שהוא נהנה מהם, זה לא השיעור. הבחורים הגרועים זה העולם הבא של המגיד שיעור, שבזכותם יש לו עולם הבא, זה לא שיעור. ישיבה ושיעור זה הבחורים הבינוניים, שהם קצת עולם הבא למגיד שיעור, וקצת עולם הזה למגיד שיעור… זה שיעור.

מה היתה דרכו של מרן זצ"ל בנוגע להספק בישיבות? 

הגישה של ראש הישיבה זצ"ל הייתה, שההסתכלות של חינוך לתורה היא שבחור ייצא תלמיד חכם! וכשזו הגישה אז ההסתכלות היא רחבה הרבה יותר. הוא אמר בבדיחותא, שיש ראשי ישיבות שהם לומדים לאט מידי, מכיוון שאת המשך הסוגיות הם לא יודעים…

אחד הדברים שכידוע נדרשו בראשית הדרך לשולחנו של מרן ראש הישיבה על ישיבתנו הק', היה גודלו של כל שיעור.

אני שוחחתי על הענין הזה פעמים רבות עם ראש הישיבה זצ"ל, והוא לא אחז מהענין של שיעור קטן כתנאי לגדלות כל יחיד. בפרט במסגרות של מצוינים, הוא אמר שהמציאות היא שבמקומות תורה גדולים, צומחים תלמידי חכמים. תמיד היה אומר לי: תגדיל, תגדיל.

בישיבה הק' אצלנו, שהשאלה התעוררה למעשה בכל שנה ושנה, בתחילה שאלתי אותו על שיעור של עשרים וחמש בחורים אם להגדיל, הוא אמר לי תגדיל ל'ל"ו צדיקים'. אחרי זמן שאמרתי לו שהגדלנו כהוראתו, הוא אמר לי עכשיו תגדיל ל'ארבעים חסר אחת'… וכך היה בכל פעם ופעם.

ברור שיש גבול לגדול ולקטן, והגדול של פעם ב"ה הוא הקטן של היום. אמנם תורה נמסרת ברב ותלמיד, בפרט בשנות ההתחלה של תלמיד זה נחוץ ממש, אבל אין מטרה ב'קטן'. אדרבה, שיעור גדול יש בו מעלות מרובות מאוד, ומצד המעלה של השיעור והקשר עם הרב כל זמן שזה לא גדול מאוד, זה לא חיסרון. כך שמעתי מהראש ישיבה זצ"ל כסדר.

אגב, מרן זצ"ל כמי שעמד בנשיאות הישיבה, ביקש לפעמים לקבל תלמידים מסוימים לישיבה?

מעולם הוא לא נכנס לנושא של הקבלה בישיבות ובכוללים, נדמה לי שאף פעם הוא לא ביקש להכניס בחור. ואגב, בנושא הזה של קבלת תלמידים, שאלתי פעם את ראש הישיבה זצ"ל לגבי הכוללים אם יש ענין לקבל אברכים שאינם מצוינים כראוי לרמה, מצד גמילות חסדים, זו טענה שנשמעת הרבה. השיב ראש הישיבה זצ"ל "יש לך ישיבה, לא 'בית יתומים'…".

ראש הישיבה שליט"א הזכיר את החשיבות שיהיה לבחורים טוב בישיבה. זהו יסוד פשוט לכאורה, אבל צריך אומנות הנפש כדי לדעת לבטא אותו בפועל.

ראש הישיבה זצ"ל אחז שמסגרת של ישיבה צריכה להיות בנויה על יראת שמים, ובנוסף, גם דברים שאין בעיה שבחור יעשה מחוץ לישיבה – בישיבה לא כדאי להכניס את זה. נציין כדוגמא קטנה בלבד להלך רוחו המרומם והמחייב את כל אורחותינו עד היום: הוא לא אחז מכך שהיו עושים בקעמפי'ם תכניות שלא היה בהם ריח של יראת שמים. אפילו שיתכן כי במקומות אחרים שאינם ישיבה אין בזה בעיה, אבל ישיבה לא צריכה להיות שייכת לכאלה דברים.

רבינו מרן ראש הישיבה זצ"ל בכניסתו לישיבת אור אליעזר בבית שמש, לברית לבן מורינו ראש הישיבה שליט"א

עניני חינוך

ידוע שראש הישיבה זצ"ל היה חד בדרא בהבנת נפש הדור. כיצד הדריך והנחה על הצורך לדרבן ולהציב יעדים לתלמידים?

למעשה בכל הנושא של פרסים או מלגות וכדומה, יש בזה הוראה מהגאון לעשות כן בשביל חינוך, וכך קיבלנו מרבותינו. אבל האמת היא שיש גמרא נפלאה במסכת תענית בדף כ"ד. כתוב שם שרב נקלע למקום שהיה בצורת וגזר תענית ולא ירדו גשם, עד שעלה שליח ציבור להתפלל לפני העמוד ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם והתחילו לרדת גשמים. שאל אותו רב מה מעשיך, והשיב, מלמד תינוקות אני לבני עניים כבני עשירים, ומי שאינו יכול לשלם אני לא נוטל ממנו שכר, ויש לי בריכות של דגים (וכתב רש"י לפרנסתו) וכל ילד שפושע אני משחד אותו בדגים ומפייסו עד שיגיע ללמוד. רואים אנו שכוחו של רב שגזר תענית לא הועיל להוריד גשמים, ואילו כוחו של אותו מלמד תינוקות הועיל, וזה הוריד שפע לעולם.

אלא שלכאורה המעשה הזה, שבו הוא שיחד את תלמידיו בדגים כדי שיבואו ללמוד, הוא לא כדברי אנטיגנוס איש סוכו במשנה באבות 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס'.

אבל נראה באמת, כי אלו שני עניינים נפרדים, כי אנטיגנוס דיבר על עבודה שהיא על מנת לקבל פרס. כאשר עבודת עבד לרב היא בשביל פרס, זה תרתי דסתרי. אבל אותו מלמד תינוקות, הרי מדובר על 'זמן חינוך'. כשאנחנו מחנכים ילד אין המטרה היא בשביל הלימוד של עכשיו, אלא במה שהוא מחנכו לעתיד. החינוך הוא להרגיל ללימוד, החינוך הוא להרגיל את התלמיד ולהראות לו את כוחותיו ויכולותיו ולעודדו. ממילא, כשהמטרה היא לחנך אותו לעתיד לבוא, הרי אדרבה! אם על ידי הפרס והשוחד הוא מצליח לשדל אותו להשקיע את כוחותיו בלימוד, הרי זה ענין אחר לגמרי מדברי אנטיגנוס איש סוכו שמדבר על אחד שמקיים מצווה עתה לשם פרס.

והאמת, שצריך לעמוד כאן על נקודה מופלאה. מתפרש שם בראשונים, שאותו מלמד תינוקות התפרנס מאותם בריכות דגים שהיה משחד בהם את תלמידיו, וצריך להבין – מה אכפת לנו מהיכן התפרנס אותו המלמד? יתכן שהכוונה בזה שאותו מלמד, בכך שתלמידיו ידעו שמשם פרנסתו וחרף זאת עוסק בלימוד, הרי התחנכו בזה התלמידים שאין הפרנסה הכסף והממון שווים בפני הלימוד, ואין לך חינוך גדול מזה!

היה פעם איזה ענין עם תלמיד אחד, ושאלתי את רבו האם הוא מטפל בו, והוא השיב לי, 'בוודאי, רק השבוע ישבתי עמו לשיחות שמונה שעות'. שאלתי אותו, ראית את החליפה שלו שהיא מרופטת ובלי צורה? והוא השיב 'כן', אמרתי לו – ומדוע לא קנית לו? אז הוא התפלא, 'מהיכן יש לי כסף לשלם לו'. אמרתי לו, תשים לב איזה חינוך יש כאן בעקיפין, לשעות של דיבורים יש לך זמן, אבל לתת לו קצת כסף לעזור לו, זה כבר השקעה גדולה מידי. מה המסר שהוא מקבל מזה? הזמן לא חשוב, אבל להוציא קצת כסף זה כבר חשוב… צריך לדעת שבכל צעד אנחנו מעבירים מסר מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, והחינוך הטוב ביותר הוא שהם רואים לבד מה חשוב בעינינו.

מרן ראש הישיבה זצ"ל היה מתבטא על הנחיות חינוכיות מסוימות, שהן לדורנו אנו?

פעם אמר לנו ראש הישיבה זצ"ל, על הפסוק 'ושננתם לבניך' חז"ל דרשו אלו התלמידים שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו, ולכאורה אם קיום המצווה הוא בתלמידים והם כמו בנים, מדוע לא אמר הכתוב מיד ושננתם לתלמידך, או לבניך אלו תלמידך. מדוע נאמר בניך ורק אח"כ מגלים לנו שאלו התלמידים, ותלמידים הם כבנים.

תמיהה של ממש, והתירוץ מאלף עוד יותר. ענה מרן זצ"ל, כתוב כאן שאמנם ושננתם לבניך מתקיים בתלמידים, אבל מתי תוכל ללמד תלמידים? אם הם יהיו 'בניך'! אם תרגיש על כל תלמיד שהוא כמו בן, ותאהב אותו כמו בן, אז תוכל להצליח לחנך. זה יסוד עצום ומנחה דרך.

זהו הכלל הראשון בחינוך, שהוא צריך להיות באהבה וחיבה. אבל במה שנוגע לדור שלנו, חז"ל אומרים 'אלף נכנסים למקרא אחד יוצא להוראה', ועל זה אמר ראש הישיבה זצ"ל: "זה היה פעם, אבל בדור שלנו אי אפשר להסתפק בכך, היום אנחנו צריכים להילחם על כל אחד ואחד". פעם היו כולם יראים ושלמים, אבל היום שלדאבוננו רובא דרובא אינם שומרי תורה ומצוות, בשביל שיהיה אחד לאלף של פעם – אנחנו צריכים אלף מתוך אלף.

האם ניתן לומר מה נכלל בחינוך, על מה צריך להקפיד, ועל מה יש להחריש?

מספרים שאצל מרן הרב מבריסק התקיימה אסיפת ראשי העם גדולי התורה, ובמהלכה ילדי הרב הקטנים שיחקו על השולחן הלוך ושוב, והיו כל הסובבים מתפלאים ואילו מרן הרב לא גער בהם כלל. ואמר אז כיון שכשהם יגדלו הם הרי לא יעשו את זה, שוב אין כאן שום חיסרון ואין צריך לחנך על זה.

וזה מה שקיבלנו מרבותינו זצ"ל שדברים שנכנסים מהם למערכת חיים חוץ מתורה ויראת שמים זו בעיה, ועל זה יש חובת חינוך כבר מגיל צעיר. לעומת זאת התעסקות ומשחק שאינם ממשיכים לעתיד, אין בהם בעיה. וזה ברור שבכל הענינים הקשורים לטכנולגיה וכדו' שזה נשאר בראש לכשיגדל, בודאי זה דבר שצריך לחנך עליו מגיל צעיר. חינוך הוא על דברים שמוציאים את הראש מהתורה ומכניסים אותו במקום אחר והמדד לכך הוא אם לכשיגדל ייצא מזה או לא, ואם לא זה בעיה, ויש על זה חיוב חינוך.

לדוגמא, הנושא של האפשרות להתחבר לעולם החיצון שקיים היום בכל מקום, הבעייתיות בו היא לא רק הזמן של הדיבורים והביטול תורה שבכך ולא רק דברים שיכולים להיגרם מזה, אלא הבעיה היא עצם קיומו, עצם זה שזה מחבר לעולם אחר חוץ מתורה זה בעיה, אתה מחובר לעולם, אתה מחובר למה שקורה, וזה מפריע מאוד בגדילה של תלמיד חכם, וכפי שאנחנו רואים בעינינו ב"ה שהתלמידים שלא היה להם שייכות עם הדברים האלה, החיבור שלהם לתורה עז הרבה יותר, המושגים שלהם בשקיעות בלימוד גבוהים הרבה יותר.

מה היתה הדרכתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל בנוגע לעבודת המידות ותיקונם בשנות הלימוד בישיבה?

שמעתי ממנו פעם על מה שאומרים בשמו"ע 'ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה פתח ליבי בתורתך', ולכאורה מה השייכות בין הבקשות. וביאר שכתוב כאן, שבלי 'ולמקללי נפשי תידום' בלי ענווה, בלי מידות טובות חסר בתורה, חסר בפתח ליבי בתורתך!

נשאלה השאלה בחדרו של ראש הישיבה, הלא גדולי ישראל מקבלים כבוד מלכים, נענה ראש הישיבה זצ"ל: משעה שמקבלים כבוד הם כבר מפסיקים לעשות שטייגען! ואפילו שמחויבים לנהוג כך, ואין הם יכולים להשתמט מזה, זה מזיק.

ראש הישיבה זצ"ל ראה הפסד גדול בכך שלא משקיעים כראוי בבין אדם לחברו. הנושא הזה היה כואב ביותר לראש הישיבה זצ"ל. הרבה פעמים הוא אמר בכאב "לפחות שיידעו שלנהוג בבין אדם לחברו זו לא עבירה, שמידות רעות אינן מצווה".

האם ישנם דברים שראה אותם מרן זצ"ל כדברים העלולים להפסיד את צמיחת התלמיד ויש בכוחם להשפיע על החבורה כולה?

ישנה נקודה שבעיני ראש הישיבה זצ"ל הינה מהמפסידים הגדולים ברוחניות ובעליה של בחור, והיא ההתעסקות ב'קטנות' שמורידה את הרמה והשיעור קומה של בחור. כשיש באוויר ובהווי התעסקות ודיבורים וויכוחים כמו מי קיבל 'שלישי' ומי קיבל 'שישי' זה מוריד את כל הרמה של הבחורים, וממילא את כל הגדילה והעלייה. ישיבה צריכה להיות מקום של רוממות, לא של קטנות!

אבל יש כאן הפסד נוסף. מלבד מה שזה מסיר את הרוממות הנדרשת והוא מפסיד גדול ביותר, כפי שהניסיון מוכיח ההתעסקות בחדשות מביאה למידות רעות, להשחתה במידות, והיא משפיעה לכל החיים. זה לא עובר לבחור, גם 'מנערות שיצא לבגר' זה לא פוסק, זה נשאר אתו חלילה וחס.

היו הרבה דברים שהראש ישיבה זצ"ל היה אומר להבליג עליהם, הוא היה אומר זה ניש'ט גיפרלע'ך.  הראש ישיבה זצ"ל היה אומר להבליג, אבל התעסקויות באירועים וקטנויות וכדו' בתוך הישיבה, הוא ראה בזה מפסיד עצום לכל העלייה ולכל החיים.

אומר לך ווארט שאמרתי על אחותי מרת ברכה סרברניק ע"ה, שהיא הייתה טובת עין באופן מיוחד. כתוב בפסוק 'טוב עין הוא יבורך' וצריך להבין מה הסיבה לכך? מידה כנגד מידה? נראה לומר שהפשט הוא כך, בן אדם שהוא צר עין – כל מעלה שיש אצל השני הוא לא יכול לקבל את זה כמעלה, הוא לא יכול להכיל את זה כמעלת השני, ממילא ישר הוא מחפש את החיסרון, את המניע של השני לעשות טוב. הוא לא מסוגל לקבל שהשני עושה דבר באמונה ובתמימות ובשלימות, והוא מחפש את החסרונות, זה בן אדם שהוא היפך טוב עין, הוא מאמין שכל מה שבן אדם עושה זה בשביל איזה חשבונות, אז כל מה שהוא עצמו עושה  – כל המעשים הטובים שלו – זה לא אמיתי, זה לא כנה, זה לא לשם שמים. אם הוא לא מאמין שיכול להיות שאחרים עושים דברים להיטיב עם השני, וודאי שהוא עצמו כזה, הכל אצלו בשביל חשבונות.

לעומת זאת טוב עין, הרי כל עשייה של השני הוא רואה באופן טוב, הוא רואה רק את המעלות והוא לא מחפש חסרונות, הוא לא מחפש במה שהשני עושה את החשבון ואת האינטרס, אז 'הוא יבורך' – הוא יהיה בן אדם מבורך ממילא, מכיון שאצלו המעשים הטובים שלו הם אמתיים. הם נעשים בתמימות ובאמונה, אז הוא בן אדם מבורך, הוא בן אדם שכל עשיותיו מבורכים!

יש תפילה מאוד מפורסמת שחיבר רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל 'אדרבה ותן בליבנו שנראה כל אחד במעלת חברינו ולא בחסרונם'. אמרתי פעם, מה זה הכפילות ש'נראה במעלת חברינו' ו'לא בחסרונם', הרי אם נראה במעלות לא נראה בחסרונות. יכול להיות שהפשט, שלא נראה את החסרונות במעלות עצמם. שלא נחפש את החשבונות, שנראה רק את המעלה שבמעלה ולא את החיסרון שבמעלה.

כך נראים אנשים גדולים. אצל מורי ורבי הגר"ד סאלווציק זצ"ל ראיתי, שעם התקיפות שהיתה לו, אצל השני הוא ראה רק מעלות, הוא ראה רק טוב אצל השני, הוא לא ראה רע אצל השני אף פעם. כי זו לא סתירה, כשבן אדם הוא טוב, הוא רואה טוב אצל השני.

מיום היוסדה של הישיבה התייסדו סדרי החזרה סדר 'המסכתא' ועוד קודם לכן סדר 'הכללית', המתקיימים בכל סוף זמן במשך שבועיים, בהם חוזרים הבחורים על תלמודם ובסיום הזמן נבחנים על מאות דפי גפ"ת בע"פ. בהורמנא ובניצול ההזדמנות המרוממת, נבקש לשמוע על חשיבות העניין, ומדוע נוסדו סדרי החזרה בסופי הזמן דייקא?

המהלך של ה'חזרות' שב"ה השתקע בישיבה הקד', יש בו כמה וכמה מעלות. לאמיתו של דבר עיקר העניין בזה, הוא המעלה של 'ידיעת התורה'. ע"י שבחור משקיע בחזרות הוא מגיע עם תלמודו בידו כפשוטו, וכשבחור יוצא מהישיבה עם כמעט כל נשים נזיקין ביד הוא בן אדם אחר לגמרי. מובן לכל מתבונן שכל השיעור קומה הוא אחרת לחלוטין. אתה יכול לתאר לבד איזה סיפוק עצום יש לבחור בסוף זמן שהוא יודע שהוא יצא עם מסכת שלימה גפ"ת בעל פה, איזה חיבור לתורה זה לזכור מאות דפי גמרא שלמדו לפני שלוש שנים ולפני ארבע שנים, וכשבחור מגיע לחיי נישואין בתור 'תלמיד חכם', ממילא הבית שהוא מקים נראה אחר.

למעשה, מתכונת סדרי החזרות שקבענו בישיבה היא לתקופות סיום הזמן וכדו' בהם הבחורים משקיעים את כל זמנם בחזרה על עשרות רבות דפי גפ"ת, וממילא אין כאן השקעה בחזרות שיכולה לבוא על חשבון ההבנה והעמקות הגדולה בעיון הסוגיות, בבחינת 'מזה ומזה אל תנח'.

אבל בקביעת סדרי החזרות ב'מסכתא' בסוף הזמן יש נקודה נוספת. מהניסיון במשך השנים ראיתי כי הנושא הזה של ירידה ברוחניות אצל התלמידים, מטבע הדברים אין ליצר הרע בקעה להתגדר בה, משום שהרי בחור שלומד טוב במשך הזמן, הוא חי בית-מדרש ואין מקום לשטויות, ואילו בבין הזמנים באופן נורמלי הוא בהשגחת האבא ובתוך המשפחה  -ג"כ אין כ"כ מקום לפרצות ברוחניות.

אלא מאי, היצר – זקן וכסיל, הוא מחוכם מאוד, ואת 'סופי הזמן' הוא מצא. היצר הרע מצא את סופי הזמן ואז אם יש רפיון בבית מדרש גם אצל הבחורים המצוינים, מיד מגיע היצר הרע, והניסיון מראה שהרבה ירידה היה בזמנים האלה.

כשעושים סדר חזרות עם כל ה'ברען' בישיבה, ואתה לוקח את הזמנים של סוף זמן והופך אותם לימים של שטייגען ועלייה וקנין תורה – כפשוטו, אין מקום לפרצות להיכנס. כשהיצר הרע רואה את השטייגען שיש בסוף זמן הוא אפילו לא מנסה להיכנס, הוא בורח. על זה אמרה תורה 'בתחבולות תעשה מלחמה' – עם היצר נלחמים בתחבולות. אדרבה, לקחת זמנים כאלה ולהפוך אותם לזמני חזרות, עם אתגר גדול וסיפוק גדול. ולא זו בלבד שבחור מתעלה בזה, נוסף גם מה שיורד לבחור אחת הפרצות הגדולות של היצר.

כמובן, העניין העיקרי בזה הוא ידיעת התורה כמו שפתחתי, אבל יש גם את המעלה הזאת, ויש עוד מעלה: הרי לו יהי שסוף-זמן זה רק רפיון בלימוד. אולם איך מתחיל אם כן אצל הבחור הזה הזמן הבא, הרי 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך' זה דבר שכל אחד יודע ומכיר. לעומת זאת, בחור שסיים את הזמן בשטייגען של רציפות בתורה ובעלייה, הבין הזמנים מרומם יותר והזמן הבא שלו הרבה יותר מוצלח. זה בדוק ומנוסה.

עניני כוללים

מהו היחס הנכון למסגרות לימוד לאברכים מחוץ לסדרי הכולל והיכן עושים את האבחנה שבין העלייה והשטייגען של האברך, לבין ענייני הבית?  

החיסרון מכה בנו שוב כעת, בעת שרק מתחילים לחשב כמה רבות שמענו ממנו. ניתן לומר שבבת עיניו היו ענייני הכוללים ואינספור הכרעות בדעת תורתו הקדושה קיבלנו הימנו. פעם דיברו איתי לגבי פתיחת כולל שילמדו אחרי סדר שלישי, מתוך רצון שיהיה קול תורה בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה, ורצו לאגד את האברכים שרוצים ללמוד בשעות האלה. נכנסתי לראש הישיבה זצ"ל לשאול אותו, וראש הישיבה זצ"ל לא היה מוכן אפילו לשמוע על זה, הוא אמר: אברכים צריכים להיות אז בבית, הם צריכים לעזור לאשה. אם הם רוצים ללמוד, שילמדו בבית. שיביאו חברותא הביתה.

אותו הדבר לגבי כוללים ביום שישי ולפני שבת וכדו', הוא אמר לי אברך צריך לעזור בבית! ביום שישי הוא צריך להיות בבית! אם הוא רוצה ללמוד ועזרתו לא נצרכת אז שילמד בבית, שיביא חברותא הביתה וילמד בבית.

הייתי פעם אצל מרן שר התורה רבינו הגר"ח שליט"א, הגיע אליו מאן דהוא וסיפר לו שהוא הקים כולל שאברכים לומדים בו שעתיים לפני שבת והם מקבלים שבת מתוך לימוד תורה, והוא מבקש ברכה. על פניו זה דבר גדול מאוד. אבל רבי חיים שליט"א הרים את קולו: תסגור את הכולל מיד! שתיקה שררה בחדר, ואז רבי חיים שליט"א אמר: הלא כתוב במשנה שלושה דברים חייב אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה – בתוך ביתו כתוב – תסגור את הכולל.

כיוצא בדבר, דיברו הרבה פעמים עם ראש הישיבה זצ"ל על הרבה מסגרות שהם לא בשעת סדרי הכולל, והוא הסכים לזה, אבל הוא אמר: תפתח, אבל בלי שמירת סדרים. אם אברך לא הגיע תיתן לו כמו שהוא הגיע, כי למה אברך לא מגיע? יש לו סיבה, הוא צריך לעזור בבית, הוא צריך לעזור עם הילדים. אם תעשה שמירת סדרים זה יפריע, אז אל תעשה.

כמובן שראש הישיבה זצ"ל לא דיבר על אברך שמבזבז את זמנו סתם, הוא דיבר על המחויבות העצומה שיש לאברך לנשיאה בעול הבית ולעזרה בבית עם הילדים. אברך שמתבטל סתם זה ענין אחר לגמרי. אברך שלא מתאים לכולל או שלא לומד כראוי הוא אמר לי לא לקבל בכלל.

וזה נוגע גם לדקדוקי הלכה וכו' שאין להם מקום כשהם מגיעים על חשבון בין אדם לחברו. הגיע פעם אחד לראש הישיבה זצ"ל, והתחיל לשאול האם צריך לנקות בערב פסח בין הרצפות בבית, מחשש חמץ, והתחיל לדון בזה בסוגיות של ביעור חמץ וכו'. ראש הישיבה זצ"ל נענה: אתה צודק, צריך לנקות שם אבל אתה תנקה…

מסורת מפורטת לא פחות קיבלנו ממנו לגבי נושא ה'שמירת סדרים'. כמובן ששמירת סדרים בסדרי הכולל זה ענין אחר לגמרי, זה גם תורם לאברך עצמו, לפעמים רק צריך את הדירבון כדי לעמוד יותר בזמנים, וחוץ מזה יש את הנקודה של אחריות ציבורית לא לגרום רפיון. מה שראש הישיבה זצ"ל הורה אצלנו, זה שיהיה 'שמירת סדרים' אבל לא בהכבדה, בהתחשבות, שלא יהיה על הדקה. להתחשב באברך שיש לו סיבה שצריך לעזור בבית.

ראש הישיבה שליט"א הזכיר בתחילת הדברים את ההפסד הגדול בעלייה, שיש בחיבור לעולם החיצון. לכאורה נדרש מאמץ גדול יותר בדבר זה אצל אברכים בכולל.

אספר לך מה ששמעתי מראש הישיבה זצ"ל. היה זה לפני הרבה שנים, ודיברו אצלו על נתינת הכשר למכשירים. אמר לי אז ראש הישיבה זצ"ל כי האמת היא שיתכן ולא כדאי לעשות את ההכשר, ומשום שהיצר הרע יימצא תמיד בכל מקום, ואף אם על זה יעשו הכשר, היצר הרע ימצא מקום ואפשרות אחרת. אולם אם לא יהיה הכשר, יהיו הלא בני תורה רבים שכלל לא יחזיקו מכשיר, והמציאות הזאת שיש פלאפונים כשרים ויש אותם לבני תורה – באמצע הלימוד בן תורה מחכה לשיחה או מפסיק בלימודו לעניינים אחרים, וזה חורבן.

אמרתי למרן ראש הישיבה זצוק"ל: זה אמת לגבי אברכים אבל אצל בעלי בתים מה זה נוגע, ואצלם הם עלולים להיכשל. אמר לי מרן זצוק"ל, כתוב ברמב"ם במורה נבוכים "ימוטו אלף סכלים ויהיה האדם חי אשר הוא בצורתו". אתה צודק שיהיו שיפלו אבל ההפסד הזה של בן תורה אחד שעמל בתורה – הפסד שיופסד תלמיד חכם אחד!  – זה בבחינת ימוטו אלף סכלים ויהיה האדם חי אשר הוא בצורתו. הוא הוסיף: "בן תורה שאין לו מכשיר הוא אישיות ותלמיד חכם ברמה אחרת לגמרי".

לכל הפחות שנדע את חומרת הדברים. גם אם למעשה יש הכרח וכו', אבל שנזכור שזה דיעבד, שנדע את ההסתכלות הנכונה.  

אברך צעיר שמציעים לו תפקיד של הרבצת תורה, האם יש מקום לחשוש שזה ימנע ממנו לגדול ולהתפתח בעצמו?

שמעתי מראש הישיבה זצ"ל הרבה פעמים שהורה לאברכים להתמנות לתפקיד של הרבצת תורה (שטעל'ע) גם בישיבות קטנות, ואמר שזה מחייב גדול שגורם להרבה שטייגען. ואף לאברכים צעירים הוא עודד את זה. אמנם הוא דיבר על תפקיד של מסירת שיעורים.  בלי מסירת שיעורים הוא לא אחז שיש בזה מחייב. היה מקרה שהוא הורה לראש כולל אחד, שהתפקיד שלו לא היה מסירת שיעורים, שיפסיק את התפקיד ויחזור להיות אברך.

שניים מתומכי הישיבה הקד' בחדרו של רבינו מרן ראש הישיבה זצ"ל

זוכה לדברים הרבה

ראש הישיבה שליט"א מסיים: כתוב במשנה באבות פ"ו "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו", עיי"ש.

פתחה המשנה שהלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולכאורה אינו מובן שהלא המשנה מפרטת בהמשך הדברים אלו זכיות יש לו, ואם כן מה הוא ה'דברים הרבה' שלא פירשה המשנה כאן? ובוודאי לא מסתבר שהכוונה בזה לממון ולכבוד וכדו' שהרי העוסק בתורה לשמה – הוא האיש היודע מה היא זכיית לימוד תורה לשמה ומה היא תכלית הבריאה.

אני חושב שהתירוץ הוא, שהלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, פירושו, שמי שלומד תורה לשמה בדיבורו הוא מרבה תורה בעולם. הוא מדבר כמה מילים לחזק עיקרי הדת ובכל העולם יצא קוום, בדיבורו הוא פועל מה שאחרים לא פועלים בשנים רבות, ובמעשים עצומים.

זה היה מרן ראש הישיבה זצ"ל בדיבורו. הוא זכה להקים ולהרבות בעולם כל כך הרבה תורה, כל כך הרבה בני תורה, מקומות תורה, ותלמידי חכמים, כמה השפעות הוא השפיע בדיבור אחד או שניים, עולם מלא של תורה ויראה. זה כוחה של תורה לשמה.

ישיבתנו הקד' כולה קרויה על שמו של מרן זצ"ל, לפי שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. הוא זכה לדורות לכל כך הרבה ריבוי תורה בעולם, בזכות תורה לשמה.

מעמד פתיחת הישיבה לצעירים בבני ברק בחדרו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, נראים מורינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א מורינו ראש הישיבה הגרח"מ שליט"א והגאון רבי עוזיאל שרייבר שליט"א ראש ישיבת עטרת יוסף בני ברק

עולם הבא – בעולם הזה 

לפני ולפנים: על חיי הארעי, על פרוזדור שהוא טרקלין, ועל אחריות על כלל ישראל. שביבי זכרונות שנאמרו במהלך השיחה המיוחדת לאורו ובמשנתו של אבי הישיבה מרן זצ"ל עם מורינו ראש הישיבה שליט"א  

אני לא חושב שאנשים כמוני יכולים להגדיר את ראש הישיבה זצ"ל. אני לא יודע בכלל אם יש אנשים בדורנו שיכולים לדבר על ראש הישיבה זצ"ל, ובאמת השתדלתי לא להספיד את ראש הישיבה זצ"ל. הרי אצל ראש הישיבה זצ"ל באמת לא היו יכולים להבין מה שקורה שם.

אני כן יכול להגיד מה היה התחושה, מה היתה הרגשת הלב. לעניות דעתי התחושה שלנו אצל הראש ישיבה זצ"ל תמיד הייתה, שלא היה לו שום שייכות בעולם הזה, אבל הוא הבין בעולם הזה, והוא הבין שהשני צריך עולם הזה.

ודאי שהראש ישיבה זצ"ל דיבר על עולם הזה בגבול, לא לתת מושגים יותר מידי וכדומה, אבל מאידך גיסא הנושא הזה שהזכרתי כבר כמה וכמה פעמים מתחילת השיחה כאן, של שלוות הנפש ורוגע של בחור בישיבה ומעמד טוב והרגשה טובה של בחור בישיבה, זה היה דרכו ונשמת אפו של הראש ישיבה זצ"ל.

*

ההרגשה שהרגישו לידו היה לראות במוחשי יהודי שחי עולם הבא כל החיים, יהודי שחי עולם הבא, יהודי שחי בכל מעשה ומעשה גהינום וגן עדן כל חייו. יהודי שכל ימיו היו 'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין'.

לפני כשלוש עשרה שנה, הוא היה חולה בדלקת ריאות והוא אושפז ב'מעייני הישועה'. לאחמ"כ התאושש בביתו ולא היה שייך להיכנס אליו. כיוון שהיו לי שאלות קשות, בהן כאלה שנוגעות לעצם קיומן של הישיבות – נכנסתי למרות הכל והתחלנו לשוחח. הוא היה חלוש מאוד.

"תוך כדי השיחה, מרן ראש הישיבה זצ"ל הראה בידו על ליבו, תוך שהוא מחוויר ונראה באפיסת כוחות. 'להזמין אמבולנס?' שאלתי, והשיב לי בקושי: 'לא, אל תזמין אמבולנס'. לרגע היה נראה היה שכוחותיו שבים אליו. לאחר עשר דקות הוא החוויר שוב ואמר 'עכשיו נראה לי שזה רציני, אתה יכול לפתוח בבקשה את החלון?' פתחתי והוא אמר לי: 'תגיד לרב יצחק לוינשטיין שיקרא לדוקטור ויינברגר, אבל בשום אופן לא להזמין אמבולנס'.

וכאן היה מחזה נורא. הוא אסף רגליו אל המיטה כמסופר על יעקב אבינו, והחל לומר וידוי מילה במילה, אשמנו בגדנו וכו' במתינות. אחר כך עבר לומר את הווידוי הארוך לרבנו ניסים. ואז נטל את הספר 'מעבר יבוק' שהיה על שולחנו. זהו ספר שעוסק ביום המיתה והיה רבות תחת ידו, והחל לקרוא מתוכו קבלת עול מלכות שמים, ודברים שנאמרים בשעת יציאת נשמה.

בזמן הזה אני עומד המום ומבין שאני עד למחזה שלא מעלמא הדין. תפסתי כי ביקש שאפתח את החלון כנהוג בשעת יציאת נשמה.  המחזה הנורא נמשך כשש-עשרה או שבע-עשרה דקות, תוך שבינתיים הזעקתי את אנשי הבית. היינו בטוחים שאלו רגעיו האחרונים של ראש הישיבה. לא הזמנו אמבולנס,  כי הוא אמר לא להזמין, כי אם הוא החליט שכך הוא רוצה לעבור מהעוה"ז – מי אנחנו שנחליט עבורו אחרת…. רעדה היתה שם.

"עשרים דקות לאחר שהחל המעמד הנורא,  ד"ר וינברגר נכנס בריצה. הוא שאל את הראש הישיבה זצ"ל להרגשתו, והוא ענה: 'הכל בסדר, אתה יכול ללכת, ברוך השם'. הרופא רצה לבדוק אותו ולהבין מה קרה, והראש ישיבה זצ"ל ענה: היו לי עבירות, קיבלתי ייסורים, עשיתי תשובה – ועכשיו הכל בסדר, ברוך השם.

הד"ר שאל אותו: 'מה לכתוב בדו"ח הרפואי", וראש הישיבה זצ"ל ענה: ממילא בחמישים אחוז מהמקרים אתם לא באמת יודעים מה קורה. אז תכתוב את האמת: לפציינט היו עבירות, הוא קיבל ייסורים ועשה תשובה. כך תכתוב בדו"ח…

*

 

היתה תקופה קשה מאוד מבחינה כספית בישיבה, והייתי בחו"ל אצל יהודי שלא היה רגיל לתת, ואז הוא אמר לי בוא נעשה עסק, אני אתן סכום עתק לישיבה, ותמכור לי מחצית מהעולם הבא שלך. צלצלתי לבית של ראש הישיבה זצ"ל לשאול אותו, ראש הישיבה זצ"ל אמר לי אז, אין לנו מושג בגן עדן, מי אמר שיש לך גן עדן… אותו גביר אמר: אף על פי כן אני רוצה, ואז ראש הישיבה זצ"ל נענה: "לא מוכרים מיליארדים במיליונים! לא מוכרים מליארדים במיליונים!". זה הייתה ההרגשה אצלו: גן עדן וגיהנום בחוש מול העיניים.

ואגב, היה פעם שנכנסתי לראש הישיבה זצ"ל עם אחד שתמך בישיבה, והוא ביקש ברכה להיות מיליונר, ראש הישיבה נענה: מצידי שתהיה מיליארדר, אבל לי אין שום ענין להיות מליארדר, אני רוצה לדעת ש"ס!

פעם דיברתי איתו על אחד הגדולים מלפני כמה דורות ותוך הדברים הוא אמר: 'הוא כבר לא בגיהינום'. שאלתי אותו בתמיהה, הוא היה בגיהינום? אז הוא השיב, אולי הגאון לא היה בגיהינום! אולי הגאון לא היה בגיהינום! ראו את זה כל כך מוחשי אצלו.

פעם הוא אמר לי על ההשפעות של החיצוניים שיש בבית קברות, ואז הוא סיפר שהגאון עלה על קבר אימו בשנה הראשונה, ואימו יצאה לקראתו בשמחה על כך שעלה על קברה. אעפ"כ מאותה שנה לא עלה, מכיוון שחש את השפעת החיצוניים שיש בביה"ק, אפילו שהדבר גרם שמחה כ"כ לאימו.

ואז אמר ראש הישיבה זצ"ל דבר מיוחד מאד:  בעיקרון לא הייתי עולה לקבר של רעייתי ע"ה אם היא הייתה קבורה רחוק, אבל היא קבורה בבני ברק, אז מה יגידו? למה הוא לא עולה? יגידו, הוא שכח ממנה. יכול לצאת מזה חילול ד'! לכן אני עולה!

המעשה הזה עצום. הרי הוא דיבר מאוד על כך שזה לא טוב ללכת לשם כי יש שם השפעה לא טובה, אבל בגלל חשבון שיתכן וייצא חילול ד' הוא עלה כל שנה ושנה.

*

אני זוכר, שהגיעו פעם שני בחורים מחסידות מסוימת בירושלים ידועה לבית, והם אמרו שהם פגעו בכבודו של ראש הישיבה זצ"ל והגיעו לבקש מחילה. הבן ידידי הגר"מ שליט"א אמר להם שראש הישיבה מוחל להם. אז הם השיבו, שהם צריכים לבקש מחילה מראש הישיבה זצ"ל עצמו, שכן בישיבה בה הם לומדים סילקו אותם עד שראש הישיבה זצ"ל ימחל על מעשיהם. הכניסו אותם לחדר, והם סיפרו מה שעשו, ראש הישיבה זצ"ל אמר להם, עשיתם איתי חסד שנתתם לי קצת ביזיונות… כשהם באו לצאת, ראש הישיבה זצ"ל אמר הרי באתם מירושלים, אז עוד לא אכלתם ארוחת בוקר… צריך לדאוג לכם לאכול. זה מעשים שהיו אצל ראש הישיבה זצ"ל בכל יום, ובמקום ענוותנותו אתה מוצא גדלותו.

על ה'חכימא דיהודאי' שהיו רואים בכל רגע, אפשר להאריך רבות, אבל אני אספר בענין הזה סיפור אחד. ראש הישיבה זצ"ל לא היה אוכל בפני אחרים אף פעם, רק בפני בודדים ממש. היה פעם אחת שהגעתי אליו עם איזה נדיב, ואיך שנכנסו הוא אמר: תכין כוס קפה. התפלאתי מאוד הרי ראש הישיבה זצ"ל לא נהג כך אף פעם, אחרי זה הוא אמר ראיתי שצריך לתת לו כבוד… הוא ראה תוך רגע דבר שלאחרים לקח זמן רב להבין.

***

אחד הדברים המופלאים שראינו אצל ראש הישיבה זצ"ל היה התשוקה המופלאה לזיכוי הרבים, לזכות את ישראל, להרבות כבוד שמים. הוא היה מבקש בכל פעם 'להיות ממזכי הרבים'. אבל הוא גם הביט באחריות על כל דבר באחריות עצומה, וראש הישיבה זצ"ל ענה על כל שאלה מתוך משקל עצום של אחריות על כלל ישראל.

אספר שני סיפורים בעניין. פעם באתי עם נדיב מחזיק תורה גדול לראש הישיבה, והוא שאל את ראש הישיבה זצ"ל איפה כדאי להחזיק אברכים, בארץ ישראל או בחוץ לארץ, והוא הסביר שבחוץ לארץ מלגה של אברך היא כמו כמה מלגות של אברך בארץ ישראל. ממילא החזקת תורה בארץ ישראל היא של כמה אברכים באותו סכום שבחוץ לארץ של אברך אחד.

ראש הישיבה זצ"ל נענה: גם פה וגם פה. אז הוא שאל שוב אבל איפה יותר כדאי, אז ראש הישיבה זצ"ל נענה: גם פה וגם פה.

למעשה, אותה השאלה נשאלה גם אצל יבדלחט"א רבינו הגר"ח שליט"א והוא אמר, ודאי שבארץ ישראל עדיף להחזיק תורה, וגם תלמידי חכמים שבארץ ישראל – הלא אווירא דאר"י מחכים. שאלו אז את הגר"ח שליט"א, מה יעשו האברכים בחוץ לארץ, אז הוא השיב שיעלו לארץ ישראל.

לאמיתה, נראה לומר שבאמת התשובה האמתית היא שוודאי תורה בארץ ישראל עדיפא. ויכול להיות מאוד שכך גם אחז ראש הישיבה זצ"ל אבל הראש ישיבה זצ"ל היתה לו אחריות, כל מילה שלו הייתה באחריות על לומדי התורה, התשובות של הראש ישיבה זצ"ל היו מנקודת מבט של אחריות.

היה עוד סיפור, ראש ישיבה ידוע של ישיבה מצוינת מאוד נקלע לחובות. נזדמן לו להיות אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והוא שאל אותו מה לעשות, אמר לו הגרי"ש זצ"ל אם אתה לא יכול לעמוד בעול הכספי אתה צריך לסגור את הישיבה. אח"כ הוא נכנס אצל ראש הישיבה זצ"ל והוא שאל אותו מה לעשות, ראש הישיבה זצ"ל אמר: אי אפשר לסגור כזאת ישיבה, כלל ישראל צריך את הישיבה שלך, לגבי החובות צריך למצוא פתרון.

גם כאן תוכל לראות את אותה הנקודה, אליבא דאמת יתכן מאוד שבאמת הוא צריך לסגור את הישיבה. אבל ראש הישיבה זצ"ל ראה את הדברים מנקודת מבט של אחריות, מנקודת המבט של אחריות על כלל ישראל, והמושכל ראשון שלו היה שלא יכול להיות שתיסגר הישיבה, ומה שלמעשה יש כאן שאלה מה לעשות בענייני החובות, זו שאלה נפרדת שצריך למצוא לה פתרון. ובאמת הוא עצמו היה לוקח את העול.    

ובפרט בענייני הכלל, ראינו עד כמה היה לו אחריות. דיברו איתו, לא לתת כניסה לאנשים מסוימים שרצו להגיע לביתו שדעותיהם לא היו בדעת תורה, ראש הישיבה זצ"ל אמר אז: אברהם אבינו הכניס עובדי עבודה זרה לביתו, הוא נתן להם כניסה, ואני אבדוק ביהודים מי ייכנס ומי לא?

אספר עוד מעשה. ראש הישיבה זצ"ל סיפר לי פעם בענוותנותו, שבעת שהיה אברך צעיר, קודם לגיל מ', דפק בביתו מאן דהוא ואמר לו שמרן החזון איש שלח אותו אליו לשאול איזו שאלה, ראש הישיבה שמע את השאלה וענה מה שענה.

אחר כך כאשר היה אצל החזון איש, הוא שאל את מרן החזו"א מדוע שלח אליו, אז החזו"א ענה, שאותו שואל שאל אותו שאלה והוא ענה לו מה שענה, כמו שבאמת ראש הישיבה זצ"ל ענה, למחרת הוא הגיע לשאול שוב והוא אמר שיש איזה שינוי בשאלה, אז שלחתי אותו אליך, מכיוון שחששתי לענות לו שמא מכיוון שכבר עניתי לו כך יש לי נגיעה לענות לו את אותה התשובה.

ראש הישיבה זצ"ל סיפר לי כדי שנבין מה זה נגיעה, עד כמה נגיעה יכולה להטעות דעתו של אדם, ועד כמה מרן החזו"א חשש מכך, אלא שמיניה שמעינן ג"כ מה הייתה דעת החזון איש על מרן זצ"ל מחכמי הזמן ההוא, בעודו פחות מבן מ'.

ואגב, אינני רוצה להיכנס כעת לעניינים הציבוריים שעלו על שולחנו, אבל בהזדמנות שפרסמו בחוצות דברים בשם מרן החזו"א בענייני גיוס בני ישיבות, אמר לי אז ראש הישיבה זצ"ל כי החזון איש שלח שבע שליחויות בעניין הגיוס, ואני הייתי השליח וממילא אני יודע את דעתו…

רבינו מרן זצ"ל באופן היסטורי נעתר למען הרמת קרן התורה ולהחזקת הישיבה הקד', וחורט הקדשה לאחד מנדיבי הישיבה

כתבות נוספות

איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
איש לרעהו יעזורו
עשירי קודש
עשירי קודש
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
ושבו בנים לגבולם
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים
הרוצה להחכים ידרים

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר