"תעודות" – למה לא?

הנושא הראשון אותו מבקשים הנוכחים ללבן הוא נושא ה'תעודות'. בתלמודי התורה של "עטרת שלמה" לא נהוג להעניק 'תעודה' בסיום המחצית ובסוף השנה – עובדה המעוררת התעניינות ואף תהיה: מדוע לא לתת 'תעודות' כמקובל במקומות רבים, וכיצד יתוודעו ההורים למצבו הלימודי של הילד? אך מתברר, שמאחורי הנוהג הקיים עומדת חשיבה והתבוננות מעמיקה בנפש הילד ותפיסה חינוכית מעוררת השראה.

רבינו רה"י שליט"א: בענין של ה'תעודות' אני רוצה קצת להרחיב, כי יש כאן כמה נקודות חשובות. הנקודה הראשונה – כולם מכירים את מה שאומרים בתפילת ר' נחוניא בן הקנה "אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר". ונשאלת השאלה: מיהו זה שעמל ולא מקבל שכר? 

וידוע מה שביאר בזה מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, וכפי ששמעתי מאחד מתלמידיו. הוא הסביר על פי משל: אם תצאו פעם לרחוב ותראו פועלים עובדים בכביש, תראו שיש ביניהם כמה סוגים: יש אחד שחופר ומתעסק עם הזפת, כולו אדום ונוטף זיעה מהחום הבלתי נסבל, והוא עובד קשה ומתאמץ. לידו עומד אדם נוסף ומתעסק עם חוטים – הוא מודד מרחקים וכדומה. ליד שניהם מסתובב אדם שלישי עם סיגריה בפה – מפקח על העבודה. מי מהם מקבל את המשכורת הגדולה ביותר? – זה עם הסיגריה, המפקח. את המשכורת השניה מקבל המודד, ואילו את המשכורת הנמוכה ביותר מקבל הפועל הפשוט שמתאמץ יותר מכולם. 

זו הכוונה 'הם עמלים ואינם מקבלים שכר'. גם כשמקבלים שכר, בעניני העולם הזה השכר הוא לפי התוצאה ולא לפי העמל. אדם מזמין שולחן אצל הנגר, אם הנגר לא יספק את השולחן – הוא לא יקבל פרוטה, גם אם יעבוד על השלחן עשרים שנה. אבל "אנו עמלים ומקבלים שכר" – אצל הקב"ה התשלום הוא על העמל. והדבר הזה הוא היסוד הראשון בחינוך, ואני אומר יותר מזה: לא רק שהשכר הוא על העמל, אלא שהעמל הוא בעצם ה'תוצאה'.

ופה טמונה הבעיה הראשונה בענין של 'תעודות'. בכל תעודה, מאיזה סוג שיהיה, המבחנים והציונים הם הקובעים. והמסר בזה בעייתי, זה נוגד את ערכי התורה והיהדות. גם אם בסוף יש הערה וכותבים שהילד השתדל, והוא עובד קשה מאוד וכדומה, בסופו של דבר כשהילד מקבל תעודה עם ציון 'כמעט טוב מאוד', וחבר שלו קיבל 'מצויין', הוא מרגיש שהוא פחות. וזה כבר דבר לא בריא.

נקודה שניה – כשיש ילד שמתקשה, התעודה מטבעה עלולה להשפיע עליו מאוד לרעה. כשילד מקבל 'תעודה' על זה שהוא לא מצליח, הסיכוי שזה יוביל אותו להתקדמות – שואף לאפס. אם כבר, זה רק יוצר הרס וחורבן – יש לו 'תעודה' שהוא לא מוצלח… והרי המהות של התפקיד שלנו כמחנכים היא לדעת שלא כל ילד שנולד מוצלח נשאר מוצלח וכן להיפך. אז למה ילד שלא מצליח, צריך גם 'תעודה' על זה? יש כמובן צורך ליידע את ההורים במצב של הילד אבל בשביל זה לא חייבים תעודה – יש אסיפת הורים, יש שיחות טלפון. 

נקודה שלישית – חלוקת תעודות  גורם למתח מיותר אצל התלמיד . היום של התעודות נהיה סוג של 'יום הדין'. והמתח הזה שהילד נמצא בו, אין בו כלל תועלת ! אין לזה שום מקור שצריך או שמותר להלחיץ ככה ילדים ולהכניס אותם למתח, ובפרט בגילאים צעירים זה מיותר לחלוטין ואפילו מזיק.

ונקודה רביעית – כשיש 'יעד' של 'תעודה', עלול להיווצר מצב שהילד לומד בשביל התעודה – מה שחשוב לו זה איך בסוף תצא התעודה, ועלולים לאבד את כל התוכן האמיתי והערכי בעבודת ד', בידיעת התורה, באהבת התורה. הרי העיקר זה לא רק הידיעה של החומר הנלמד – בפסוק כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", את ה'מוסר' מקבלים מהאבא, ואת ה'תורה' מהאמא. ומדוע? כי הרגש שבתורה, אהבת התורה – זה בעצם הבסיס ללימוד, ואת זה מקבלים מהאמא! ובענייננו – אם ילד מסתובב סביב השאלה מה הוא יקבל בתעודה, ואיך הוא יצליח שם, והוא מתמקד בזה, אז עלולים להפסיד את החיבור האמיתי ללימוד עצמו, ולאבד חלילה את התוכן האמתי שיש בלימוד שהוא לעשות את רצון ד'.

ואם לסכם את הענין, בסופו של דבר אנחנו רואים באופן ברור אצל המלמדים בתלמודי התורה שעל ידי ישיבתנו הקד' שהן המלמדים והן הילדים מברכים על המצב הקיים שאין 'תעודות'. צריך לזכור גם שהתפקיד שלנו הוא שהילדים הטהורים האלה יהיו שמחים, מאושרים, שיהיה להם כיף לבוא לת"ת וכיף לחזור הביתה. זו המטרה, זו המהות וזו השליחות שלנו כלפי הקב"ה!. 

שאלה: לפי הגישה הזו, גם במבחנים השבועיים יש בעיה – הילד ירגיש שהוא 70%…

רבינו רה"י שליט"א: יש הבדל מהותי בין מבחנים לתעודות. תעודה זה 'אירוע', 'יום חלוקת תעודות', מחכים לתעודה, ומראים אותה גם לסבתא ולדודה.. מבחן לעומת זאת, הוא פחות מרכזי, והוא גם אישי – לא מראים אותו לכולם. בנוסף, בתעודה יש סיכום של תקופה שלמה – איפה הילד אוחז, לעומת מבחן שהוא על החומר הנלמד בשבוע או בשבועיים האלו בלבד. 

והאמת היא, שאם צריך, אפשר גם במבחנים לעשות את אותו 'פטנט' – אפשר פעם לתת לילד תשובות מהצד, אם רואים שככה אפשר לעזור לו לעלות ולהצליח. הרעיון הזה הוא משהו שאפשר ליישם גם בעוד מקומות. לדוגמה: בבחינה ה'כללית' בישיבה קטנה – שהיא בחינה שבדרך כלל מאוד מלחיצה את כולם – אם יש בחור שמתקשה, אפשר לגשת אליו יומיים לפני המבחן, ולדבר אתו באופן ספציפי על הנקודות בסוגיא שעליהן יהיו השאלות, ולהסביר ולהבהיר לו את החומר. וכך אפשר לפעול בחכמה שהוא יהיה בעניינים פחות או יותר, ולא יקבל 70 אלא 85. 

ובכל אופן, מבחן הוא משהו אישי. ובאמת אם מדברים על מבחן פומבי – זה באמת בעייתי לא פחות מתעודות. הבעיה שהזכרנו – שנותנים לילד את התחושה שהוא 'לא מוצלח' – קיימת גם במבחנים פומביים. גם שם יש את אותה בעיה.  יש מספרים שמרן החזון איש זיע"א היה עושה בחינות פומביות לילדים. גם אם זה נכון, תביא את החזו"א שיבחן… כשהחזו"א היה בוחן, לא היה ילד אחד שלא היה יוצא מהבחינה כשהוא בטוח שהוא יכול להיות גדול בישראל!.

ראש הישיבה שליט"א מוסיף בענין זה עוד: 

אם כבר הזכרנו את הנושא של מבחנים, יש דבר מעניין ברמב"ם: בספר המצוות (עשה יא) הרמב"ם כותב: "שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך… ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד". המקור של מצות ת"ת הוא הפסוק 'ושננתם לבניך'. אם היו שואלים אותנו מה המקור של מצות ת"ת מן הסתם היינו חושבים על הפסוק 'והגית בו יומם ולילה', מה פתאום 'ושננתם' – שיהיו מחודדין? 

אלא כתוב פה שני דברים: הדבר הראשון שכתוב כאן הוא שהשלמות של לימוד תורה הוא כשהדברים ברורים ללומד במאה אחוז. לא פחות. ברור שלא כל אחד צריך להגיע לזה מיד, אבל השאיפה והכיוון ודרך החינוך לתורה הוא להגיע למקסימום. והדבר השני שרואים מכאן הוא שהאופן לבדוק את רמת ואיכות הידיעה הוא "שאם ישאלך אדם, לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד" – מבחן!.

אני רוצה להעיר על עוד ענין חשוב. לפעמים יש כל מיני דרישות שדורשים מהילדים שאין להן שום מקור. וזו בעיה, כי כשילד נשבר – הוא נשבר, ולא יעזור שהאמת היא שהדרישה לא היתה מוצדקת. כי בשנות הילדות הילד מסתכל מה המלמד והמנהל אומרים עליו.

ואני אתן לכם דוגמה: בילדותי, היה לנו מלמד אחד שהיה עושה מבחנים בצורה של 'מה קשור למה' – על דף המבחן היו רשומים חמישים משפטים מהגמרא לצד שמות האמוראים, והיה צריך לשייך כל אימרה למי שאמרה. באחת הפעמים קיבלתי במבחן  ציון נמוך מאוד, אולי 40. כשהגעתי הביתה, אבא שלי לקח את המבחן, הסתכל עליו, והביע אכזבה על מבחן שלא משקף כלל את הערך של עמל התורה ואמר בנוכחותי – מה שבכלל לא היה דרכו – 'לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי'! מה פתאום להעריך את הילד בזיכרון ולדרוש ממנו לדעת ש'רב יהודה אמר רב' אמר את המשפט המסויים הזה, ואביי את המשפט ההוא'? הרבה יותר חשוב זה להעריך ילד בהבנת וזיכרון של התוכן ולא את המילים. 

באותו ענין, הייתי פעם אצל מו"ר הגרמ"ד סולוביצ'יק זצ"ל, ונכנס יהודי שאמרו עליו שהוא יודע את הש"ס ישר והפוך. כולם שם התלהבו, אבל כשאותו יהודי יצא, מו"ר אמר: "הוא יודע את הש"ס הפוך, אבל ישר – אני לא בטוח'… כי לדעת את הדברים בנוסחאות ובמילים ובקישורים – לא תמיד זה הדבר הנכון. לפעמים זה גם לא נכון. צריך להשתדל שהחינוך צריך להיות להבנה, לדעת את שקלא וטריא.